יום א', טז’ באדר תשפ”א
הרשת החברתית, עיתונות והמחוקק: תמונת מצב בינלאומית
EJN - ETHICAL JOURNALISM NETWORK -צפו כאן בדיון המנסה למצוא את האיזון בין הרשת הפרוצה, העיתונות הנאמנה לאתיקה - וסוגיית מגבלות על חופש הדיבור * ועוד: עיתונות אתית - קואליציה של עיתונאים, עורכים ואקדמיה - בדיון על התרבות בחדר המערכת והשפעתה על התוצר
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 9
 
 
נשיאות מועצת העיתונות שבה ואישרה את צירוף אגודת העיתונאים בתל אביב לשורותיה * צוות מוסכם יביא מסקנות באשר להיקף הייצוג
בקרוב: בחירת ההנהגה הבאה של המועצה לאחר ההודעה על פרישת הנשיאה והמנכ"ל * בצילום מס. 1 למעלה מימין באלבום הצילומים הנעים: רגעים בישיבת "זום" בפברואר אותה ניהלה מ"מ הנשיאה ארנה לין
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 7
 
 
תקשורת בימי הקורונה: המאבק בנגיף פוגע גם בסיקור העיתונאי
מהחרמת ציוד, ניתוב תקציבים לערוצים ששואלים פחות ועד מאסר עיתונאים באשמת "זריעת בהלה" * דיווח על עיתונות אירופית בימי הקורונה בדיון זום של מכון העיתונות הבינלאומי בוינה * צילום של המכון * ראו כאן גם את הדיווח המלא של ממצאיו בשטח
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 51
 
 
 
 
 
 
מדברים על פייסבוק ב- פייסבוק
מה עושות הרשתות החברתיות לדמוקרטיה ולתקשורת בישראל? רב שיח ביוזמת הקרן החדשה לישראל ועמותת פרטיות ישראל - עם גיא רולניק, תהילה שוורץ אלטשולר, טל שניידר, נעמה מטרסו * צפו כאן
10:31 (12/11/20) מועצת העיתונות
תגובות: 0   צפיות: 0
 
 
מסר למועצת העיתונות במהלך מפגש בדלית אל כרמל: "מרגישים תחושה קשה של נבגדות"
חברי מועצת העיתונות ובראשם הנשיאה, השופטת בדימוס דליה דורנר ומנכ"ל המועצה מוטי רוזנבלום, שמעו דברים אלה וכאובים אף יותר, במפגש עם חברי מועצת דלית אל כרמל, בראשות רפיק חלבי * שיח הזדהות בעקבות חוק הלאום * השופטת דורנר: "המועצה אינה גוף פוליטי – זהו ביקור של סולידריות"
תגובות: 0   צפיות: 81
 
עוד סאטירה כזאת – ואבדנו
מועצת העיתונות והתקשורת מביעה זעזוע ומחאה בעקבות הדימוי שבו בחר להשתמש העיתונאי ינון מגל, בעת שיחה עם בן כספית, בתכניתם בתחנת הרדיו 103fm, כאשר עסק בתגובה אפשרית למבקריו של ראש הממשלה בתקשורת. לא נחזור על הניסוח המלא, כולל חיקוי קול צרורות תת-מקלע, רימונים ואף פיצוץ - שנבחרו להמחשת דרך נוספת להשתקת הביקורת על בנימין נתניהו. נסתפק בהבעת תקווה כי במציאות של משבר ממשלי, כלכלי ובריאותי חסר תקדים ובצומת מסוכן של מתחים גוברים ושסע חברתי, שבו די בניצוץ כדי להצית תבערה ואפילו קטלנית – לא תהיה חזרה על דימויים כאלה – גם לא כ"סאטירה -"כפי שהבהיר אחר כך מגל בסוג של התנצלות.
תגובות: 0   צפיות: 39
 
לא זרוע תעמולה * לא "שמאל אנרכיסטי" - רק תקשורת שמעזה לבקר וזה (עדיין) מותר
מועצת העיתונות והתקשורת בישראל מוחה בחריפות על מתקפה נוספת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נגד התקשורת העצמאית בישראל כאשר הוא – או מי מטעמו-מדמה בפוסט בערוץ ראש הממשלה בפייסבוק את ערוץ 12 "לזרוע תעמולה חסרת בושה של השמאל האנרכיסטי" שמטרתו "להפיל את ממשלת הימין והעומד בראשה".
תגובות: 0   צפיות: 20
 
 
בעקבות שידור כתבת תחקיר בנושא תעודת כשרות בעסקים, במסעדות ובמשחטות במסגרת התכנית "שטח הפקר"
 
 
מועצת העיתונות בישראל: ליבוי השנאה לתקשורת מצד ראש ממשלה - מצער ומעורר חששות כבדים
מועצת העיתונות מביעה צער נוכח התקפתו החוזרת של ראש הממשלה על התקשורת וליבוי השנאה כלפיה* מצער מאד ואף מעורר חששות כבדים, להקשיב לראש ממשלה בישראל כשהוא שב ותוקף את התקשורת ומפנה אליה טינת המונים * אין דמוקרטיה של אמת ללא תקשורת חופשית. סימונה כיעד לתקיפה פעם אחר פעם, הוא תמצית הבוז לדמוקרטיה ולזכות להביע כל דעה, גם ביקורת ואפילו על העומד ליד ההגה. מועצת העיתונות מביעה את תקוותה שבחודש הסליחות שבפתחו עומד הציבור הישראלי, ימנע ראש הממשלה מסגנון זה.
תגובות: 0   צפיות: 31
 
"אלה ימים קשים לדמוקרטיה ולחופש העיתונות בישראל"
כך אמרה נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, בטכס הענקת "פרס דרור", לאתר האינטרנט "העין השביעית". בהחלטת וועדת הפרס בראשה עומדת השופטת דורנר, נאמר בין היתר: "בזכות אומץ ציבורי, רצינות עיתונאית ושיתופי פעולה, מצליחה 'העין השביעית' להביא לתזוזה חיובית מתמשכת במיצוב של הערבים בתקשורת בישראל".
תגובות: 0   צפיות: 80
 
הנשיאות החליטה לתקן את סעיף 9 בעקבות "פרשת רונה רמון".

מועצת העיתונות פרוטוקול ישיבת נשיאות מיום 16 במאי 2010 משתתפים: כבוד השופטת בדימוס דליה דורנר - יו"ר עו"ד ארנה לין אריק בכר גדי בן זאב פרופ' זאב סגל בן דרור ימיני אבי משולם פרופ' עמוס שפירא יוסי בר מוחא פרופ' יהודה פרידלנדר פרופ' שולמית אלמוג רועי כץ שמעון אלקבץ אבי לב עדי לביא ד"ר יהודית ריכטר דליה גוטמן אהרון לפידות דני זקן חיליק שריר עופר קול מוטי שקלאר ראודור בנזימן רימון לוי פרוטוקול דליה דורנר: אנחנו התכנסנו כישיבת חירום. בעצם לפי בקשת וועדת החקיקה של הממשלה. הייתה אלי פניה של שר המשפטים. הוא התקשר והסביר לאור החוק שהוגש, אנחנו הזמנו את חבר הכנסת שי חרמש, אני מבינה שהוא בחוץ לארץ, ואתה תציג את המחשבות שלו במקומו. אנחנו חילקנו לחברים שלנו אחרי השיחה הטלפונית, את המכתב בכתב שנשלח אלי. האמת ניתנה להיאמר. יש שני דברים ועל כך נדון. אל"ף שהתנהלות התקשורתית בפרשת רונה רמון הייתה קשה מאוד. באמת זה דבר איום. אני קראתי את המכתב שלה וליבי נשבר. פשוט אין בפי מילים. האמת ניתנה להיאמר שכמובן הייתה בכך הפרה גסה של תקנון האתיקה כפי שהוא. מפני שיש לנו סעיף 9 שהוא אפילו יותר רחב מבחינה זו מהצעת החוק. כי הוא לא מדבר רק על חללים של מלחמה אלא גם תאונת דרכים או כל אסון שהוא. כמובן שבאותה תקנה אין התייחסות ספציפית למקרה הזה משום שזה נורמטיבי, זה מובן מאליו שאם אל"ף אסור אז גם לעשות פעולות שמביאות לאותה תוצאות, אסורות. כנראה שזה לא היה ברור. אנחנו נשמע את הדברים האלה. יש לנו פה הצעת תיקון שאני אדבר עליה עוד מעט. היא גם נמצאת אצלכם. אני קודם כל רוצה להודות לחברנו לפרופסור זאב סגל וחברנו פרופסור עמוס שפירא שהציעו הצעות תיקון ברמה נורמטיבית. אבל במחשבה שנייה חשבתי לאור אי הבנה של תקנה נורמטיבית שהטוב ביותר יהיה לקחת את העקרונות המוצגים בהצעת החוק ולהכניס אותם כחלק מתקנון האתיקה כדי שאומרים "לא יכול להיות ספק". לכן ההצעה האחרונה שאני מציגה אותה זה הצעה דליה דורנר. אבל נדמה לי שהיא נותנת את הפתרון הנכון במקרה שלפנינו. הייתי רוצה לומר עוד כמה דברים. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות הוכר על ידי בית המשפט העליון בהרכב רחב שאז השתתפתי בו כתקנון האתיקה של העיתונאי. והוא מחייב את העיתון ואת העיתונאי בין שהם חברים במועצה ובין שהם חברים באגודת העיתונאים. אני מבינה שהם לא חברים באגודות, ובין שהם לאו. באותו מקרה העיתונות זכתה משום שהיה תקנון האתיקה, כך ראו את זה. ולכן ומכאן נובע הצעד הבא שהתקבל עוד לפני שנים בהחלטות בתי דין של האתיקה של מועצת העיתונות שללא קשר לחברות במועצה בתי הדין לאתיקה ידונו בתלונות נגד עיתון ועיתונאי בין שהוא חבר ובין שהוא איננו חבר. הדבר הזה ברור. ומה אנחנו נעשה אם העיתון או העיתונאי לא יבוא? אז נעשה מה שעושה בית המשפט אם האיש שנתבע איננו מתייצב. אז אם זה משפט פלילי של פשע, עוצרים אותו. אם זה עניין של תעבורה שופטים אותו שלא בפניו. אם זה משפט אזרחי, נותנים פסק דין במעמד צד אחד והדברים האלה ברורים. אכן אנחנו לא יכולים לקנוס או להכניס מישהו לכלא וטוב שכך. אבל עצם הקביעה הנורמטיבית וההחלטה שהעיתון או העיתונאי הפרו את תקנון האתיקה יש לה משקל רב, ככה אני רואה את זה. ככה העיתונאים בעצם רואים את זה. נקודה נוספת שאני הייתי רוצה להדגיש אותה נוגעת לדבר שגם התגלגל לאחרונה, מי מופיע בפני בתי הדין. כשאני הגעתי הנה בתפקידי ראיתי שהמשפטים או לא נקרא לזה משפט, הדיון בפני בית הדין לאתיקה הוא דומה לבית משפט, שלא נדע. כי בית משפט כפי שמי שמתמצא בזה יודע שזה סיפור ארוך ושום דבר לא נגמר. כל הגדולה של בית דין לאתיקה הוא שאתה יכול לבוא להגיש תלונה ולקבל התנצלות או איזה שהוא בירור. אפילו לפעמים עצם הגשת התלונה מביאה לגישור ולגמר. ואנחנו יודעים שעורכי הדין מייד פתוחים יומן, אין להם זמן, יש להם זמן. מצאתי עוד החלטה שלא הופעלה שבתי דין לאתיקה מופיעים האנשים בעצמם והעניין הולך מהר. אמרתי שצריך ליישם את זה, לחדש את זה. ואז הייתה התנגדות חריפה ומיבי מוזר נפגש איתי, הוא מייצג שני עיתונים חשובים את עיתון הארץ וידיעות, ואמר לא יכול להיות. ואז הגענו, הוא לא הסכים גם לזה אבל אני חשבתי שזה הוגן. אמרתי אל"ף אם יש ערעור, יופיעו עורכי דין וכדי שלא נהיה לגמרי צמודים לאיזה שיטה ונאפשר התאמה למקרים כאלה ואחרים, נאפשר במקרים כאלה ואחרים לבקש הופעת עורך דין. ואז הוא נענה ברוב אדיבותו ומיניתי את האלוף רפאל ורדי שהיה שנים חבר מועצת העיתונות. אני מכירה אותו מהצבא, אדם שאין לי מילים אלא מילות שבח על הגינותו. והוא קיבל על עצמו את הדבר הזה. לא היו הרבה בקשות. לאחרונה ורדי אישור לנעמי לויצקי להיות מיוצגת על ידי עורך דין וכן לגברת נתניהו. והשאר ידוע לכם. ואני פה רואה את מוטי, אנחנו מדברים על הבקשה של הממשלה בהתאמה לתקן תקנות, הגם שיש לנו תקנות של תקנות האתיקה. אבל אני פה רוצה לומר שעוד לפני שהעניין התגלגל לפתח מועצת העיתונות ובקשת הממשלה, מוטי שקלאר שהוא יושב ראש וועדת העורכים כינס את הוועדה, הם החליטו לבדוק ולעשות מה שאפשר לעשות. אני רואה בוועדה הזאת ולכן אני מברכת על כך, מין רשות מבצעת. אנחנו פה רשות מחוקקת ורשות שופטת, הם העורכים, הם המבצעים. אז אני גם כלפי הממשלה אני יכולה לומר שעצם העובדה שהעורכים קיבלו על עצמם להיות רגישים לעניין, בוודאי שמוטי שקלאר עצמו שהוא עורך העורכים שבלעדיו כל הרדיו והטלוויזיה, ואני מאמינה שיקפידו על יישום התקנה הזאת שאנחנו נקבל אותה. ובאותה הזדמנות אני מרשה לעצמי, אני אשמח מאוד אם יקפידו על תקנון האתיקה בכללותו, מזכות התגובה, ושאר התקנות שאם מקיימים אותם יש לנו לא רק עיתונות חופשית אלא עיתונות אחראית ועושה מלאכתה נאמנה ובצורה אתית. אני פותחת את הישיבה הזאת לדיון. הזמנו כפי שאמרתי את חבר הכנסת שהגיש את הצעת החוק שי חרמש אבל כיוון שהוא איננו, אז העוזר שלו נמצא איתנו. אולי יציג את הצד הזה של העניין. בבקשה. אבי לב: שלום, תודה. אני אבי לב. נשלחתי לכאן על ידי שי כדי לומר כמה דברים. הראשון הוא שמלכתחילה לא חשבנו ואנחנו לא חושבים שהדבר האופטימאלי זה חקיקה. אלא בתור חבר כנסת מהאופוזיציה אחד הדברים שהכי דוחפים אחרים לעשות דברים זה עצם הגשת חקיקה, הצעת חוק. ולכן אנחנו מאמינים שעם זה שהנענו את הגלגל ונגיע לאיזה שהיא הסכמה, אז לדעתי זה יהיה מצוין. מה שאנחנו שמנו לב ומכאן הגיעה הצעת החקיקה הזאת שאין בכלל התייחסות למשפחה. אין התייחסות למשפחה בתקנון האתיקה המקצועית. זאת אומרת איך מתייחסים למשפחה לפני שהם בכלל מקבלים את ההודעה, בזמן ואחרי. דבר נוסף שאנחנו שמנו לב הייתה העובדה שאף אחד לא התלונן או שלח תלונה רשמית על מה שקרה עם מקרה רונה רמון. דליה דורנר: דווקא יש. אבל לא חשוב. אבי לב: אני שמח שיש אבל אני אומר שבמקרה כזה רציני, דליה דורנר: אולי לא עיינתם בתקנון האתיקה. אבי לב: לא, לא, עיינו. דליה דורנר: סעיף 9. אתה בתור עוזר היית צריך לראות. אבי לב: אני עיינתי אבל בסעיף 9, דליה דורנר: לא, שי חרמש זה בסדר, אבל העוזרים, בשביל מה יש לנו עוזרים? אבי לב: לא, לא, אני עיינתי לעומק. דליה דורנר: לא, זה התבדחתי, זה בסדר. אבי לב: מה שאני אומר שאחת הבעיות הקשות זה שאם אף אחד לא התלונן על מקרה שקיבל כל כך הרבה פרסום כמו רונה רמון אז יש איזה שהיא בעיה עם חוסר ידע של הציבור שהוא יכול להתלונן על עיתונאים לגבי בעיות אתיקה. כי אני בטוח שאם היה ידע כזה והציבור היה מודע, אני בטוח שהוא היה מאוד מאוד מתקומם. אז זה לא בעיה שהיא בתוך תקנון האתיקה אבל זה גם צריך לה דגש. דליה דורנר: תודה. הזמנו את נציג דובר צה"ל מפני שיש לנו בעיה מתי מודיעים, איך העניין הולך מהצד הזה. עופר קול: אני הרבה שנים בתחום ואני אולי להפתעת רבים לא רואה יותר מדי בעיה. אם יש בעיה נקודתית שקרה איזה שהוא אירוע שהוא אירוע לא מוסרי, לא אתי, תחליטו אתם. אבל הנהלים של מתי מודיעים, איך מודיעים, באיזה שיטה, מה הצנזורה, מה תפקידה של הצנזורה. כמובן אנחנו מכירים את זה, בעצם יש איזה שהיא הסכמה בין הצנזורה לבין צה"ל. בסך הכול זה מתבצע טוב. אין טענה בהקשר הזה. זאת אומרת שידיעה באינטרנט, ברדיו, בעיתונות הכתובה בוודאי יום למחרת ואם זה בטוח הלילה, לא בטוח כן בטוח, מנהלים דין ודברים סביר וענייני עם התקשורת. אני לא ראיתי חריגים בעניין. כן אנחנו יכולים להצביע על זה שיש אנשים שמקדימים את הגעת הזה. זה באמת עניין אתי. זאת אומרת זה עניין של האדם מול המשפחה. זה עניין של היכולת שלך לכבד את הצד השני. אין כאן לדעתי איזה שהיא אמירה שהחוק יכול באמת להכיל אותה. בסוף, בסוף, בסוף מה יהיה אם בעצם יכתוב איזה שהוא ילד בן 17 ששמע שמועה באיזה שהוא בלוג ויפיץ את זה ויהיו 200 צופים בבלוג הזה? איפה הסוף? לדעתי כאן האמירה צריכה להיות יותר ערכית. לא נראה לי שצריך כאן חקיקה. ובעניינים שלי, זה ככה אמירה כללית, אבל בעניינים שלי זה עובד בסדר גמור. אריק לביא: האם אפשר לשאול טכנית כמה זמן לקח, אני מבין שמח"א עצמו רצה להודיע לגברת עצמו את הבשורה. עופר קול: אם הייתי יודע שאתם רוצים, אני לא יודע. אני לא זוכר גם. יש לי כמויות אירועים שאני באמת לא זוכר. אריק לביא: זה גם מקרה חריג גם מבחינת צה"ל וגם מבחינת תקשורת הסיפור הזה. עופר קול: היו מקרים חריגים כאלה בהיסטוריה שלנו. היו מקרים שבהם העיתונאי בסופו של דבר הוא שהפך להיות מופיע. אבל זה באמת חריגים שצריך לטפל בהם. ככל שנטפל יותר בחומרה עם הדבר האתי הזה אז כולם יבינו. הבעיה היא העונש הראשון שניתן לאדם שבאמת עבר עבירה אתית כזאת ואחרת. מה חומרת הענישה שנעניש. מה הכוונות הרציניות שלכם בעניין הזה. אבל מזה להגדיר חקיקה שסביב המעגל הראשוני לא יהיו, נראה לי קצת בעייתי וגם הכי בעיה כאן שזה לא כל כך תואם את השינוי שהתקשורת עוברת. והתקשורת היום זה לא רק העיתונאי. התקשורת היום זה גם הבלוגר שהוא לא חייב לנו שום דבר. הוא לא צנזוריאלי, כמובן לא מוסרית, לא אתית לא שום דבר. לא יודע, נראה לי שאנחנו צריכים להתעסק באמת בקטע של אמות מידה של בין אדם לאדם, לא רק המקצוע. דליה דורנר: טוב, תודה. חברים? מישהו רוצה להתבטא פה? חיליק שריר: שלום, שמי חיליק, אני סמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2. ראשית אני מודה לכם על ההזמנה. אנחנו לא חברים קבועים במועצת העיתונות. דליה דורנר: מפני שאתם לא רוצים לשלם כסף. אתם באים חינם פה. חיליק שריר: גם, גם. יחד עם זאת מצאנו לנכון להשתתף בדיון. כפי שמוטי בוודאי יציין הייתה ישיבה מוקדמת, ישיבת וועדת העורכים בנושא. ומונה איזה שהוא צוות פנימי של כלי התקשורת בניסיון להגיע לאיזה שהיא הסכמה שמאגדת, מאחדת את כל כלי התקשורת בסוגיה הזאת. לשמחתי הרבה אני יכול לומר שאני חושב שמדובר בסוגיה שבה אכן אנחנו יכולים להגיע להסכמה מוחלטת. משיחות שערכנו בשבוע אחרון, בעשרה ימים אחרונים עם נציגי כל כלי התקשורת הממוסדים, אתרי אינטרנט הגדולים, כל העיתונים היומיים וערוצי הטלוויזיה והרדיו, אני חושב שכולנו הגענו להסכמה או אנחנו קרובים להגיע להסכמה לגבי עיקרון היסוד שהוא, אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות אחראי על מתן הבשורה למשפחה שכולה. כולנו סבורים שמקרה רונה רמון הוא תקלה. ולפי כך אנחנו סבורים שאנחנו יכולים להגיע למעין הצהרה דקלרטיבית שתחייב את כולנו לנורמות שממילא אנחנו מתנהגים לפיהם ב- 99.9 אחוז מהמקרים. ובהתאם אנחנו גם מתנגדים לחקיקה. אני חושב שהמכנה המשותף הרחב ביותר שכולנו מסכימים לגביו הוא שאף כלי תקשורת או שכל כלי התקשורת לא ישלחו את נציגיהם לבתיהם של המשפחות השכולות בטרם קבלת ההודעה הרשמית. זה המכנה המשותף הרחב ביותר. אני חושב שסביב לזה יש הסכמה גורפת בין כל כלי התקשורת שעמם שוחחנו. אבל מעבר לכך אני חושב שכאן כבר מתחילים להתגלע חילוקי הדעות. ואני סבור שמגבלות נוספות מעבר להחלטה ברוח זו עלולות להיות בעייתיות לנו ככלי תקשורת. משיחות שקיימנו לא רק עם כלי התקשורת אלא גם עם נציגי ארגון יד לבנים בימים האחרונים וגורמים נוספים אנחנו סבורים שכדאי לעצור כאן. זאת אומרת באמת אולי לתת איזה שהיא הצהרה שאינני יודע אם היא איזה שהיא אמנה כתובה ופומבית או שמא נהלים פנימיים שכל כלי תקשורת יפרסם בעצמו אבל אפשר לתת להם פומבי או שינוי תקנון האתיקה. זה כמובן נתון לבחירתכם. אבל אנחנו סבורים שזה צריך לעסוק ולהתמקד לפחות לעניות דעתנו בעניין שליחת הצוות. דליה דורנר: יש לך בהצעה סעיף 9-ב' שהיא בעצם לקוחה באופן כללי מהצעת החוק. היא מאוד מפורטת. והיא מאוד לא אלגנטית, אתה יודע, זה מאוד לא אלגנטי. ההצעות שהכינו החברים שלי הרבה יותר אלגנטיות. אלא מה, זה בא למלא את אשר רוצים למלא. חיליק שריר: אז אם יורשה לי להעיר, אני קורא את ההצעה ואני חושב שהסעיף הבעייתי, בעוד שסעיפים ג' ו-ד' הם סעיפים שאני חושב שהם חיים ברוח נכונותנו והצעתנו אני חושב שסעיף ה' לא יהיה מקובל על רובנו. דליה דורנר: 24 השעות? חיליק שריר: אני יכול לדבר בשם עצמי, לא קיימנו על זה דיון מוקדם, אבל אני יכול לומר שלפחות בחברת חדשות של ערוץ 2 אנחנו סבורים שזה סעיף מיותר. מרגע שאנחנו מגיעים לבית המשפחה רק אחרי קבלת ההודעה הרשמית והמשפחה מסכימה לשתף איתנו פעולה אני חושב שזה מטיל מגבלה, דליה דורנר: הנה כתוב בהסכמה. חיליק שריר: אני חושב שראשית זה מטיל מגבלה לא ראויה, אותו אפילו ניסיון לקבל הסכמה בכתב. מהפרקטיקה. אני ביליתי לצערי הרב בבית משפחה, דליה דורנר: לא כתוב בכתב, איפה יש לך בכתב? חיליק שריר: הסכמת המצולמים אני מפרש כך. אורנה לין: ברגע שיש לך הסכמה זה לא חייב לחכות 24 שעות. אם אין לך הסכמה אז תחכה 24 שעות. דליה דורנר: אם אין לך הסכמה. חיליק שריר: אם אין הסכמה ממילא אנחנו לא מדווחים. זאת האמת. כי הרי משפחה שכולה לא מסכימה להכניס אותנו לביתה. אל"ף אנחנו לא נכנסים, בי"ת אנחנו יכולים ללכת לחבר מהכיתה למשל. דליה דורנר: חבר הכנסת לשעבר יצחק לוי שהבת שלו נהרגה בתאונת דרכים. בפיגוע. בפיגוע. האיש היה בדרך כשהוא שמע על כך. הוא הגיע הביתה, הבית שלו היה מלא עיתונאים. זה כמובן עומדת לו הגנת חוק הפרטיות. אבל הוא באסון הזה שקרה לו, היה לו בראש להתלונן? בסך הכול צריך לבקש הסכמה ויש כאלה שמסכימים אבל זה לא נוח. טוב, תראו, זה מה שאנחנו מציעים. אני יכולה להעביר רק אם הנשיאות תקבל את זה אבל נראה מה שאומרים. חיליק שריר: עוד הערה, אנחנו מה שחשוב לומר שבהיעדר הסכמה אנחנו לא נכנסים לבית המשפחה, ויתרה מכך בהיעדר הסכמה אנחנו לא מגיעים ללוויה. וכשאר המשפחה מעבירה ובאמצעות דובר צה"ל הנוהל הוא מאוד מסודר. כאשר מבקשים מכלי התקשורת לא לסקר לוויה של חלל, שהמשפחה מבקשת לא לסקר, כלי התקשורת מכבדים את זה במאה אחוז מהמקרים. אני חושב שהמגבלה הנוספת בעיניי היא מיותרת. דליה דורנר: טוב. בסדר, עמוס. פרופ' שפירא: אני מבקש שלוש הערות. הערה כללית שמשקפת את דעתי ולא בהכרח את דעת נשיאות המועצה. אני מאז ומעולם חש אי נוחות מסוימת, עקרונית הייתי אומר, מול התופעה של שינויי תקנון האתיקה שלנו נקרא לילד בשמו, תחת לחץ או פחד מחקיקה שנראית לנו לרובנו בלתי ראויה, כי ממה נפשך. אם הנורמה שאנחנו מתקנים אליה או מאמצים אותה היא נורמה מקצועית אתית ראויה אנחנו היינו צריכים לעשות את זה בלאו הכי, גם בלי קשר לחשש מחקיקה של הכנסת. אם מצד שני הנורמה שאנחנו מתבקשים או נאלצים או נלחצים לאמץ ולשנות את תקנות האתיקה שלנו בהתאם, לא נראית לנו כנורמה ראויה ואנחנו עושים את זה רק מתוך חשש מפני חקיקה הממשמשת אולי ובאה, חקיקה שאנחנו לא רוצים בה, אז גם זה מצב לא טוב. יחד עם זאת כמובן שיש מקרים ואני דווקא חושב שהמקרה הזה הוא אחד מהם שכן, שבהחלט פרשה שקרתה ותגובה שלכם ותגובות אחרות ממריצה אותנו במקרה זה לדעתי באמת לשפר את סעיף 9 שלנו. זאת אומרת זה מקרה ראוי בניגוד למה שאמרתי מקודם שזה מקרה ראוי למחשבה מחודשת שלנו גם אם היא באה כתוצאה מלחץ חיצוני ולא מתוך הכרה פנימית שאנחנו הגענו אליה מתוכנו. זאת הערה אחת. הערה שנייה אני חושב שאתה בהגינות רבה אמרת שלעתים קרובות מוצעות הצעות חוק לכנסת גם מאנשי אופוזיציה שרוצים לפעול כפי שבכנות רבה אמרת לנו, אבל גם ממקורות אחרים שעניינם הוא עיתונות, עיתונאות, תקשורת, הצעות לא ראויות. ואני רואה לעצמי חובה לומר את זה. מכל מיני סיבות שונות ומשונות. אפילו ההצעה שלכם, אם תרשה לי היא הצעה לעניות דעתי, לא לעניות דעתי אני שונא את הביטוי הזה, לדעתי ההצעה הזאת פגומה כשלעצמה. למשל מה פירוש נפגע באירוע אסון המוני. ביטוי עמום. נפגע? איזה פגיעה? גם מי שפגיעתו קלה? גם מי שפגיעתו בינונית. אחר כך למה רק, אתם מגלים פה הבנה ודאגה לנפגעים שהם חיילי צבא הגנה לישראל או נפגעי פעולות איבה? מה לגבי נפגעי תאונות דרכים? למה לא להגן במקרים ראויים על בני המשפחה שלהם באותה מידה בדיוק? למה ההצעה הזאת מלכתחילה נוסחה כפי שנוסחה? גם הסעיף הזה עם מחצית השעה והמאתיים מטר, בחקיקה ראשית של הכנסת? זה לפחות לא אסתטי אם לא נאמר משהו חמור מזה. אגב, אני מסכים בהחלט עם הערת הנשיאה שפרשת רמון לא הייתה קורית אילו הייתה מודעות בקרב כלי התקשורת וציות להוראות התקנון הקיים בנושא הזה. אילו זה היה קיים והייתה אכיפה לא הייתה קורית הפרשה הזאת כפי שקרתה. לגבי התיקונים. התיקון המוצע בגדול אני מקבל זאת, בסעיף ג' רק תיקון סגנוני, אנחנו בדרך כלל בתקנון שלנו משתמשים בביטוי עיתון ועיתונאי ולא רק עיתונאי. אז בג' הייתי אומר לא יפנו עיתון ועיתונאי בדברים לבני המשפחה, כי לעתים הפניה יכולה להיות לאו דווקא על ידי עיתונאי. זה יכול להיות מישהו מהעיתון שהוא לא עיתונאי אז יגידו זה לא חל, אז זה לא בסדר. ה', לא לפרסם תמונה שצולמה תוך 24 שעות הראשונות, לא של הנפגע. לגבי הנפגע עצמו יש לנו בסעיף הקיים הוראות מספיקות וטובות לעניין זה. אלא פה הכוונה לא לצלם של בני המשפחה הקרובה, וזו תוספת. למה שאין לנו בסעיף 9 המקורי. דליה דורנר: כן, כן, זה מה שכתוב. פרופ' שפירא: כן, וזה בסדר. לי זה נראה. אני רוצה לבדוק אולי מה קורה עם אמבולנס. אריק בכר: כדאי אולי שנציגי כלי התקשורת יגידו אם זאת גזירה שהציבור זה, פרופ' שפירא: יש לי אבל בעיה אני מוכרח לומר יש לי בעיה עם ד'. לא יפנו עיתון ועיתונאי בדברים לבני המשפחה עד שקיבלו הודעה מגורם מוסמך, זה בסדר גמור. הייתי פה מחמיר ואולי דורש רף סבירות התנהגות סבירה עיתונאית ברמה גבוהה של ווידוא העובדה שאמנם בני המשפחה קיבלו כבר את הידיעה מפי גורם מוסמך בטרם פונים אליהם, בטרם יוצרים איתם קשר וכו'. ד' - לא יודע, אני לא שלם עם זה. אני גם לא מתנגד לגמרי. דליה דורנר: תשמע, זה מה שהיה פה. פרופ' שפירא: אני יודע, לא יתקרב עיתונאי למקום הימצאותם. הביטוי לא יתקרב הוא מאוד עמום. דליה דורנר: אבל כתוב באופן שהוא נותן להם להבין שיש איזה אסון. בסדר, כמובן. פרופ' שפירא: אם אפשר היה קצת לעמעם את העמימות של הביטוי לא יתקרב עיתונאי. מה זה כולל לא יתקרב? אריק בכר: הכוונה פה ברורה. ראודור בנזימן: אני רוצה להפנות את תשומת לב של כבוד השופטת לשתי נקודות. האחת, הצעת החוק מתייחסת לעיתונות ועיתונאים. ואני אמרתי את זה גם בישיבת וועדת העורכים שהתקיימה בעניין ואני חוזר ואומר את זה גם עכשיו. העובדה שאנחנו ממשיכים לדון בתקופה הזאת בשאלת הפרסום על ידי אמצעי תקשורת ממוסדים, היא מעט מנותקת. הידיעות יכולות לצאת היום לאור הרבה יותר מהר ולפעמים בתפוצה הרבה יותר רחבה מאשר כלי תקשורת הממוסדים, על ידי אתרי אינטרנט פרטיים. הם לא עיתונות ואינם עיתונאים. רשתות חברתיות וכיוצא באלה. ולשון החוק הזו היא פשוט מיושנת, לפני הכול. עיתון או עיתונאי? הם יצטרכו תוך שלושה חודשים להפוך את זה לאזרח. זאת אומרת הסנקציות יצטרכו להיות מופנות נגד אזרחים שמגיעים לשם או שמעבירים את התמונות לאתרים שונים, לרשתות חברתיות. זה שאנחנו עוד חושבים שהאינפורמציה זורמת רק באמצעות תקשורת ממוסדת זו בעיה שלנו וזו בעיה של הכנסת הנכבדה. אז קודם כל בעניין הזה. אנחנו מדברים ולמטה קורים דברים והרבה. ואנחנו חיים באיזה ספירה שבה אנחנו מנהלים את הדיונים חלקם הצדקניים, בינינו לבין עצמנו. זה דבר אחד. ודבר השני, ואני אומר את זה באחריות לפחות בשם חדשות 10. אנחנו מסתייגים מהצעת החוק הזאת בעיקר כי היא מציגה אותנו כמי שמעת לעת בעיקר בשעת אסונות, גדלות לנו פה שיניים הטוחנות והופכות למחודדות. ודם נוטף מפינו. אז אני חולק על זה. כלי התקשורת באופן כללי, תמיד יש יציאה לא מוצלחת כזו או אחרת, וגם הצעת החוק הזאת לא תעצור אותה, אבל בסופו של דבר כלי התקשורת פיהם לא נוטף דם והם לא רצים כדי לרקוד על הדם. ואני אומר את זה באחריות. ואני מפנה את הקריאה הזו אל חבר הכנסת שיוזם את הצעת החוק הזאת. בחדשות 10 אין בעיה לא לפרסם תמונות של נפגעים או של הרוגים לא אחרי 24 שעות אלא בכלל. לא לפרסם תמונות. אגב אם אתם שואלים אותי בתוך חצי שנה תקום יוזמה שתנסה לחייב כלי תקשורת ממוסדים לפרסם תמונות של חללי צה"ל למשל. זאת אומרת מהצד השני ברגע שבו אנחנו נבוא ונגיד, אתם יודעים מה, מוחלים על הטובות שלכם ואנחנו לא מפרסמים תמונות יותר. לא תמונות ולא ראיונות ולא לוויות. אנחנו מספרים על האירוע, אם יש תמונות מהשטח כמובן אם פיגוע או משהו, ברור שנשדר אותם, תוך טשטוש פני הנפגעים. אנחנו לא הולכים למשפחות אבלות, אנחנו לא מסקרים הלוויות ואנחנו לא מפרסמים תמונות של חללים. אני רוצה לומר לכם שכאן תהיה פגיעה אמיתית בזכות הציבור לדעת. אבל אם מישהו רוצה להגביל אותנו מהצד הזה, שיידע שאנחנו מסוגלים לבוא עם הגבלה מהצד השני. אלה שתי הערות שהיו לי. דליה דורנר: תודה רבה. פרופ' פרידלנדר: ... יהודי נדרש לבחינה על ארבעה חלקי שולחן ערוך כי הוא רצה לקבל שמיכה, לאחר שהוכיח בקיאות בארבעה חלקי שולחן ערוך הוא לא קיבל את השמיכה שאל מדוע, אמרו אתה אמנם יודע ארבעה חלקי שולחן ערוך, אבל אין לך מושג מהשולחן ערוך החמישי. שאלו אותו מה זה, אמר לו הבוחן - השכל הישר. במקום שמשתוללים החוקים לא מסייעים. כששני פראי אדם נוהגים בפראות בכבישים, כל חוקי התעבורה אין להם שום ערך. לחוק יש שלוש השלכות. השלכה אחת יש לחוק אופי הצהרתי. כי החוק מגלה בלשונו החוקית חוות דעת ציבורית. ולא יתכן שיהיו אירועים חריגים מבלי שגוף ציבורי כמו מועצת העיתונות ייתן הצהרה. והצהרה הוא נותן לא בצורה של שיר או מאמר אלא בצורה של סעיפי תקנון. השלכה שנייה שברגע שיש סעיפי חוק, יש אפשרות גם לשופט לפעול על פיו ולכפות את החוק ולענוש על פיו כשאין חוק במיוחד כשיש היום אינסוף תרגילים שקשה מאוד לפעמים להוכיח הוכחה סבירה שאכן מעשה זה נעשה או לא נעשה, אז יש חוק. נקודה שלישית אי אפשר להרחיב את המושג זכות הציבור לדעת עד לאין גבול כי אז זה לא חופש, זה אנרכיה. אינני יודע בזכות הציבור לדעת כביכול צריך לצלם תקריב של קרובת משפחה אם או אחות כשהיא כולה ממררת בבכי. אם זה לא ריקוד על הדם אז איני יודע מה זה ריקוד על הדם. אני בטוח ששבוע שבועיים לאחר האסון אותה אם או אותה אחות הייתה מתביישת מתמונת התקריב הזאת, מפני שלא כל דבר הוא בפרהסיה. נכון שכאשר מצלמים תמונות של חללים יש בזה כבוד. כשאני רואה על המסך את דמותו של חייל שנפגע יש בזה כבוד. בדרך כלל הוא מופיע תחת סמל המדינה או תחת סמל של צה"ל. היינו במקום הודעה סתמית שאומרת פלוני נפל הוא יוצא מאלמוניותו וכשרואים את תמונתו זה יוצר רגע של אמפתיה, של הזדהות עם החלל, עם משפחתו, עם הערכים שבשמם הוא נפל. לכן יש לתמונה הזאת חשיבות. ונקודה אחרונה, מה אנחנו רוצים מהש"ג המסכן פה? זו אחריות של העורכים. לכן יותר חשוב לי שעורך יידע איך לרסן את הבחורים והבחורות שהוא שולח לשטח. וזה יותר צלמים לפעמים מאשר עיתונאים. אני אומר את זה כי בשנים האחרונות, ואני אומר את זה כהערה מאוד ביקורתית ואני יודע שאני קונה לי עכשיו ברגע זה אויב, בשנים אחרונות שאני יושב במועצת העיתונאות, אני אינני עיתונאי אבל זה כאב לי שעורכים מסוימים מורידים את רמת הפרופסיה של העיתונאי ומתייחסים אליהם כאל שמשים עושי דברים. אני חושב שעיתונאות צריכה לעמוד על ה"דיגניטי" של העיתונאי. ואם צלמים אינם יכולים להתנהג לפי אמות מידה מינימאליות של אזרח הגון מהישוב, אני לא הייתי מכניס אותם תחת הכותרת עיתונאי. אני מחפש ביטוי שמועצת העיתונות כהצהרה של גוף ציבורי תמצא את הדרך להסביר לאותם עורכים אתם אחראים על האנשים שאתם משלמים את משכורתם ושולחים אותם לשטח כי אם הם לא יתנהגו כיאות על פי כל כללי ההגינות והדמוקרטיה אתם תקבלו את הנזיפה המתאימה מהמעסיק שלכם והחוק עוזר כדי לכפות את הדברים. בשם חוק זכות הציבור לדעת אי אפשר לפרוץ את הכול לאנרכיה גמורה. סליחה על הדברים הבוטים. אריק בכר: שולמית, בבקשה. פרופ' אלמוג: עמדתי שאני מתנגדת להצעת החוק, אני גם רוצה להפנות את תשומת הלב לכך שיש פער מאוד משמעותי בין המכתב באמת קורע לב של רונה רמון לבין הצעת החוק. רונה רמון כותבת למשל שהיא הייתה רוצה ואפשר בהחלט להבין את זה שבימים הראשון להיוודע דבר אסון, ממש תקופה, יהיה אסור להתקרב למשפחות בעוד שבחוק יש את התקופות האלה שפרופסור שפירא ציין בצדק כמה הן מצחיקות החצי שעה והמטרים. זאת אומרת כבר הצעת החוק היא רחוקה מאוד מאיזה שהוא הסדר נורמטיבי שהיה עולה מהמכתב הזה, מהתרחשות הספציפית עצמה. והדברים שאמר עופר, נציג צה"ל נראים לי מתקבלים מאוד על הדעת. חבל מאוד שהנהלים האלה הם לא נהלים שמקפידים עליהם והם היו יכולים למנוע גם את ההתרחשות המצערת במקרה רמון. לעניין הצעה של הוספת סעיף 9 נראה לי כללית שההסדר שמוצע כאן באמת כמו שאמרת, עמוס, הוא הרבה יותר הגיוני, הרבה יותר סביר. ולמרות ההסתייגויות שהבעת אותם בהתחלה, הבעת גם למה צריך במקרה הזה לוותר על ההסתייגויות האלה. כדי למנוע באמת אותם מקרים חריגים שבהם יתכן יש סיכוי, אפילו אם אנחנו לא יכולים להבטיח את זה בוודאות ולמרות שיש אינטרנט, ברור, אנחנו לא יכולים לכתוב תקנון אתיקה לאינטרנט מה לעשות או לפייסבוק או לטוויטר. אבל מה שאנחנו יכולים לעשות זה באמת לערוך את התיקון הזה שאני תומכת בהחלט ברוחו. כולל סעיף ד'. אולי עוד אפשר לעבוד על הניסוח. אני מבינה למה זה מפריע לך. אבל העיקרון כאן הוא עקרון נכון. ובסך הכול נראה לי. לגבי הצעת החוק אני מכל מקום מאוד מסויגת ומצביעה גם על האי הלימה בין מה שמתבקש מדבריה של רונה רמון לבין מה שבסופו דבר היא הצעת החוק. אריק בכר: רק הערה לסדר, יש וועדה במועצת העיתונות, רימון לוי יושב ראש, אנחנו מנסים להתאים את התקנון כדי שיחול על כולם. רק לאחרונה התקבלו החלטות ראשוניות בנושא של בלוגרים וכו'. אני מניח שהסיכוי שרונה רמון תתבשר על ידי איזה בלוגר אלמוני על האסון שלה, נמוך מאשר שערוץ טלוויזיה יעשה את זה. ראודור בנזימן: אני ממש חולק עליך. אני חולק עליך בגדול. אנחנו חייבים להתחבר למציאות הקיימת. רונה רמון הייתה מוצאת ואין לי ויכוח עם הכאב של הגברת רמון. הכאב הוא כאב והוא היה במקום לדעתי כי ההתנהלות של התקשורת במקרה של רונה רמון הייתה לא אופיינית ולא נכונה. אבל אני מודיע לך שלא יהיו עיתונאים, היא תמצא שם, סליחה ואני אומר את זה למרות שזה עלול לחולל כאן זעזוע, היא תמצא 15 ילדים עם פלאפונים עומדים ליד הבית שלה. זה, אני אומר לכם שזה מה שיקרה. אנחנו נרגיש מאוד מוגנים ובטוחים, אבל התהליכים הם אחרים. הם קורים במהירות ומבלי שאנחנו באמת מסוגלים להגיב אליהם. אריק בכר: בן דרור ימיני, בבקשה. בן דרור ימיני: אני מודה שאני קצת מתקשה להצטרף לדיון על הפרטים, על פרטי המיקרו, סעיף כזה או סעיף אחר, דליה דורנר: אנחנו גם נגהץ את זה קצת. בן דרור ימיני: אני אסביר למה אני מתקשה. אני מתקשה שזה בעצם דיון שני ברציפות ודיון חמישי או שישי שאני משתתף בו בעניינים של חקיקה שגורמת לנו להתכנס ולחשוב על שינוי בתקנון האתיקה. אבל אנחנו לא מבינים שיש פה בעיה מאוד מאוד רצינית. כל יוזמות החקיקה האלה נובעות בעצם מכך שהמועצה נתפסת בציבור וכשאני אומר בציבור, אצל יודעי דבר, לא כולם יודעים מה זה מועצת העיתונות ומה זה תקנון האתיקה, אבל בקהל שיודע ומבין במה מדובר אנחנו נתפסים כגוף חסר שיניים. הדוגמאות רק מהימים האחרונים רק לצערי הרב מוכיחות את מה שאני אומר. גוף שאפשר לזלזל בו. כאשר מצד שני אנחנו ניצבים, כשאני אומר אנחנו זה מועצת העיתונות, הנשיאות, עומדים על הרגליים נגד כל ניסיון חקיקה. ואומרים בואו לא נעשה כלום, למה, כי אנחנו נמצאים באיזה שהוא מתח שבין שני דברים בין הרצון לכך שאף אחד לא יתערב לנו בעבודה ולא רוצים חקיקה שקשורה בעיתונות משום חשש אמיתי ואולי גם מדומיין מכך שבעצם יוטלו הגבלות על חופש העיתונות. אני לא בטוח שחששות האלה נכונים אבל נאמר שכן. אבל מצד שני בכל מה שאנחנו מרחיקים אנחנו לא נותנים ולא מעניקים שיניים לא לעצמנו ולא לתקנון ולא לנשיאות ולא למועצה ולא לבתי הדין. אז אנחנו בעצם דנים במשהו שמראש אנחנו מציעים סנקציות במסגרת שינוי התקנון שבעצם אין להם כלום. אני גם לא מקבל את זה שהעיתונות היא בסדר ותראו, נפלה תקלה. לא נפלה תקלה. אם היה אמצעי תקשורת אחד הולך לשם, אז הייתי אומר תקלה, זאת לא רוח העיתונות. אבל מה שקרה, הסצנה שהייתה מול הבית של רונה רמון מבטאת את הרוח האמיתית של העיתונות בימים אלה. וצודק ראודור שהוא אומר לא רק העיתונות, אם לא תהיה עיתונות יהיו בלוגרים ובאמת כל עולם העיתונות משתנה. אבל יש בעיה. ובואו נתמודד איתה. ומה שאנחנו עסוקים כל הזמן, אנחנו עסוקים בניסיון להדוף כל ניסיון להתערב מאיזה שהוא פחד. בדבר עצמו אנחנו מסרבים לדון כבר הרבה מאוד זמן. אני העליתי את זה מספר פעמים. ואני צר לי כמו קיקרו לחזור ולומר בואו נקיים את הדיון האמיתי. זאת אומרת האם לא הגיע זמן בעצם כן מעורבות חקיקתית מסוימת שתעגן גם את כללי האתיקה, אולי אפילו בחקיקה. מה אנחנו כל כך מפחדים את זה? אני יודע שיש פה התנגדות של אנשי האקדמיה, ואני מכיר את ההתנגדות הזאת וצריך לשמוע אותה ולהקשיב לה, והדברים שלכם המכובדים, פרופסורים נכבדים, אני מכיר את העמדות שלכם. אני גם לא מזלזל בהם בכלל. ויכול להיות שבדיון הרציני, יכול להיות, אני מניח שאולי עמדתכם היא זאת שתתקבל. אבל בואו נקיים את הדיון הזה. אני קצת מפחדים ממנו ואנחנו בעצם, המצב שבשבים אני לא יודע, כמה זמן אני חבר במועצה הזאת פה, נאמר שנתיים שלוש, מצבנו רק הולך ונהיה גרוע יותר. כאשר אנחנו כל הזמן חוטפים סטירות על כל דבר שאנחנו עושים. מעמדנו הולך ומדרדר. אז למה אנחנו עושים את זה? בואו נקיים את הדיון האמיתי, על באמת שאלות היחס בין חקיקה למועצת העיתונות עם החששות האמיתיים לפגיעה בחופש העיתונות. אנחנו דנים בפרטים הקטנים ולא דנים בדבר הגדול מתוך איזה שהוא פחד. בואו נקיים את הדיון האמיתי. אריק בכר: זאב סגל בבקשה. דליה דורנר: אני לא רוצה להעביר את הדיון לנושא המאוד מכובד שהעלית. זה דיון נפרד ולא דיון חירום. אני רוצה לומר לך, לפי עניות דעתי, סעיף 9 והייתה פה הפרה של סעיף 9 כפי שהוא. לא הייתה פניה אלינו. אנחנו, שום גוף, גם המשטרה וגם אני לא יודעת מה, לא עושה צעדים לפני שפונים אליו. וזה מה שאמרתי. אבל פה הייתה פניה של ממשלת ישראל. פנו אלי, והעמדה שלך היא עמדה שלך. העמדה של שר נאמן וועדת החקיקה הייתה אחרת. שזה לא ראוי לעגן את כל העסק הזה, זה לא עניין של חוק אלא זה עניין של מועצת העיתונות וכללי האתיקה. ולכן הייתה פניה והעניין יועבר לבחינתה של מועצת העיתונות ולכן אנחנו התכנסנו. באשר לשאלה עד כמה אנחנו רוצים שיניים בחוק, זה נושא מאוד מכובד, צריך להכין אותו. ותכתוב משהו ונגלגל את זה. אין לי שום בעיה לנהל דיון רציני בשנתיים שאתה ואני עוד פה. אריק בכר: זאב סגל ואחרי זה מוטי שקלאר. דליה דורנר: אנחנו בהחלט נכון בזה, כי זה נושא מאוד חשוב ומאוד מטריד. פרופ' סגל: ראשית, לגבי הנקודה המעניינת שהעלה בן דרור ימיני, אני אסביר לך אחר כך, אין לי זמן. אבל הפחד הוא מהמחוקק שאתה מכניס שם, זה כמו חמין, אתה מכניס לתנור אתה לא יודע מה יוצא. אתה ואני נבוא בהסכמה עם איזה הצעות מאוד יפות ולך תדע מה ייצא בכנסת. אני עצמי כואב לי הלב שזה נימוק שכל הזמן משחק. אבל בהכרת המציאות שגם אתה מכיר, אז אני לא יודע, צריך לחשוב. כי ב- 96 בוועדת צדוק אני הייתי בדעת מיעוט מול כולם שאמרה אל תכתבו, אל תסמיכו את המועצה בחוק לקבוע כי אתם תבואו לכנסת עם הצעת הסמכה. אני רציתי לחזק את מועצת העיתונות, ולך תדע מה הם יוציאו באמת. דבר שני אני קראתי את הצעת דורנר ובמבט ראשון היא אומרת הרבה דברים חיוביים אבל היות שאנחנו צריכים לעשות דבר גם שהוא ייאכף וגם שיעמוד בבעיה ורונה רמון העלתה באמת בעיה קיימת, אני רוצה לחזור להצעה שאני העליתי ובעצם את המשפט האחד הזה גיבשתי יחד עם אורנה לין בשיחה שדיברנו. ואני הייתי אומר אם צריך להכניס דבר, תפתחו רגע את הסעיף 9. 9 הקיים. יש טקסט, הכינו חומר רקע מאוד יפה. ואנחנו רואים לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, ציום או פרטים מזהים של אדם שנספה או נפגע לפני שידיעה על מותו על פגיעתו של אותו אדם באה לידיעת משפחתו הקרובה מפי גורם מסומך. אלא אם קיימות נסיבות חריגות של עניין ציבורי בפרסום לאלתר אני הצעתי בין היתר לכתוב פרסום מיידי כי יש עיתונאים שלא יודעים מה זה לאלתר. אבל זה לחוד. יש. יש אני הולך לגישה של ראודור בנזימן, לכיוון הזה, מצד השני. והניסוח שאז גיבשנו, אני אמרתי תראו: חייב עיתון ועיתונאי לוודא בטרם יצירת קשר עם משפחתו הקרובה של הקורבן, של הקורבן או מי שנפגע או מי שנספה, שההודעה נמסרה להם מפי הגורם המוסמך. אם אני לא טועה ואני לוקח את דעת נגיד אלה שלא רוצים שום דבר כי וודאי החקיקה זה לא המקום, אני חושב שעל זה יש בעצם קונסנזוס מלא. על הפורמולה הזאת. מגיהוץ אני נזהר, צריך לקבל פורמולה ואיתה ללכת. ואפשר להכתיב אותה אם תרצו לפרוטוקול. דליה דורנר: לא, השיטה שלנו היא אחרת. בהחלט מגהצים, אחרי שהנשיאות מקבלת, ואחר כך זה הולך למליאה, יש פרוצדורה. הגיהוץ הוא הכרחי. פרופ' סגל: אבל הגיהוץ שלא ישנה מהות. אני רק אומר שאם אנחנו נעשה את זה שחייב עיתון ועיתונאי לוודא בטרם יצירת קשר עם משפחתו הקרובה של הנפגע או הנספה שההודעה נמסרה להם מפי הגורם המוסמך. אז אל"ף אני חושב שאם יש פה נציגי עיתונות או טלוויזיה, אני חושב שכולם ישמרו על זה כי כולם רוצים לשמור על זה. אם אנחנו ניקח את כל הטקסט שבמבט ראשון הוא בסדר, הוא מצא חן בעיניי אפילו, אז הוא לא יקוים ולא נוכל לעקוב מי מתקרב ומי לא מתקרב ובאיזה מרחק ולא נעמוד בזה. דבר נוסף שצריך באמת לקבל כאן, דבר שני שצריך להבין ואת זה כולנו מבינים אנחנו כן נמצאים אפילו אם אנחנו אוהבים את זה או לא, בכנסת אתה לא יודע מה, בום, זה פתאום עובר, זה יכול לעבור, הרי דברים, הכול יכול לקרות בכנסת, עם כל הכבוד. לכן אני חושב שדבר כזה ייתן תשובה ולא ייתן להם את כל הרעיונות של החקיקה, דברים שלא מתאימים לפי דעתי. דבר נוסף אני רק אומר לך, תגיד לשי חרמש עם כל הכבוד, העצה פשוט מקצועית, אם עושים וקוראים לזה חוק הגנת בשורת איוב והמייסע אולי זה רבע כותרת באיזה מקום אבל בהצעת חוק זה היה צריך להיות תיקון לחוק הגנת הפרטיות. צריך ללמוד את התשתית. זה יכול להיות תיקון מיוחד. אני מתנגד לטיפול בחוק, אני רק חושב שאם נקבל פורמולה כזאת זה נקרא מוסר מינימום, זה לא מוסר מקסימום, אם נקבל את הפורמולה הזאת אני בטוח שכולם יתאחדו וגם יבטיחו בצורה הזאת לקיים ולעמוד בזה. דליה דורנר: תודה רבה. אריק בכר: מוטי שקלאר בבקשה. ואחרי זה אבי משולם. מוטי שקלאר: בדרך כלל אני אוהב להסכים עם בן דרור. אבל הפעם אני לא מסכים איתו משתי סיבות עיקריות. אחת, נגד קבלת החוק אחת, אנחנו נמצאים בסחף. אני לא יודע כמה מכם מודעים לכך ואמרתי את זה גם בוועדת העורכים. היוזמות בכנסת להיכנס לתחום השידורי התקשורתי מכאן ועד להודעה החדשה. זה מדיונים מדוע נשלח הראל סקעת ועבור דיונים מדוע מתמנים עורכים כאלה ואחרים ועבור להכתבה כמה כסף או תקציב צריך להיות לחברת חדשות כזו או אחרת. ההתערבות בתוכן היא כמעט בכל תחום שהוא. ונא עיינו ותביטו על יוזמות החקיקה שקיימות היום בכנסת שנדונות בוועדת הכלכלה מכאן ועד להודעה החדשה כאמור. זה אחד. ולכן זה חלק מהסחף. זה מצד אחד מצד שני, יש יוזמות חקיקה, במקרה הזה וודאי על ידי חבר הכנסת שי חרמש שבאמת על דעת כולם נעשה מתוך כוונה טובה, נובע מוואקום. ופה במידה מסוימת טיפה אני מסכים עם בן דרור. כלומר, היות שאנחנו מייצרים בחוסר טיפול או בחוסר רגישות לתחומים שונים, מצילומי קטינים ועבור לנושא הזה, ברגע שיש וואקום נכנסים לתוכו. ולכן דווקא משום כך, ואני אגיד עוד דבר. יוזמת החקיקה הזאת ושכמותה בהיבט החיובי של העניין היא מבטאת גם איזה הלכי רוח בציבוריות הקיימת שאומרת לתקשורת אין גבול. אבל מבחינתו הפרסום זה מעל לכול וכו' וכו'. ולא בכדי יש הרבה אוהדים ליוזמת החקיקה הזאת, בוודאי במקרה טעון ורגיש כמו המקרה הנוכחי. ודווקא משום כך אני אומר אם אנחנו רוצים להחזיר את האמון ולתת תחושה לציבור שאכן בכל אופן גם אם עוסקים בתחום התקשורתי אנשים אחראיים ויש אחריות, אז היוזמה שלנו לבוא ולומר טעינו, או לא מספיק נתנו את דעתנו לכך ולכן אנחנו מוסיפים סעיף כזה ואחר, בעיניי זה הדבר הנכון והמשמעותי ביותר. ומשום כך, ולו רק משום כך נכון להתנגד ליוזמת החקיקה. כי אחרת זה אומר, רבותיי, תקשורת אינה אחראית, אין לה טיפה רגישות, היא לא אנושית ולכן נזקקים לחקיקה. ולכן מהסיבה, ולו מהסיבה הזאת אני מתנגד חד משמעית. לגבי הסעיפים 1, 2, 3 ומה שהתווסף, גם וועדת העורכים וגם בנקודת המבט שלי כן נכון לאמץ את הסעיף א', ב'. סעיף ג' אני יכול לחיות איתו, השאלה אם הוא ישים או לא. דליה דורנר: אנחנו צריכים ליירט את הצעת החוק. ונקודה אחרונה לראודור בנזימן, מוטי שקלאר: אם זה מאפשר ליירט את הצעת החוק אז אני בעד העניין בדיוק כמו שקבענו ביחס לחשיפת קטינים. דליה דורנר: יש לי רושם שככה. מוטי שקלאר: לי אין ספק שהדבר לא ימנע אנשים עם הפלאפונים, הילדים הצעירים בני ה- 19, 20 ו- 21. אבל לא משום כך אני רוצה את החוק או אני רוצה את התוספת שלנו. כלומר בעיניי החשיבות היא לא בצד הפרקטי בלבד או הרבה יותר מצד הפרקטי. גם אם אני לא אמנע לחלוטין, בסדר, אין מה לעשות. אריק בכר: אבי משולם ואחרי זה דני זקן אחרון ותנעל את הישיבה אורנה לין. אבי משולם: אני לא רוצה לחזור, אני מסכים עם רוב מה שנאמר כאן. מקרה רונה רמון הוא מקרה חריג, שונה. אגב, לדעתי לא רק בתקנון האתיקה, גם בחוק הקיים הוא מקרה בעייתי כי היא צולמה בתוך ביתה רונה רמון, ללא ידיעתה. הוא חריג גם בזמן ההגעה של צה"ל ככל שאני מבין לשם, בגלל האנשים שהגיעו. אני חושב שבתיקונים המוצעים שאותם אני מקבל כמשהו שצריך לעשות כדי להראות שאנחנו עושים, סעיף ה' מה שדיבר עליו מוטי לא יפרסם עיתון תמונות של בני משפחתו הקרובה של אדם שנספה או נפגע באופן חמור, שצולמו ב- 24 שעות ראשונות לאחר שנודע להם האסון. חברים, זה בלתי אפשרי. באמת. זה גזירה שאי אפשר לעמוד בה. כל פן מקרי בהלוויה שם אותנו כמפרי תקנון האתיקה. לקבל הסכמה של מצולמים, זו סיטואציה שהיא בלתי אפשרית. מרגע שהגענו, קיבלנו, פתחו לנו את הדלת, דיברו איתנו, זו הסכמה, זה לגיטימי. ומי שדיבר איתנו יכול להיות האח שהסכים לדבר איתנו ואחותו לא תסכים להצטלם במקרה הזה. ראודור בנזימן: אתה יכול להציג את עצמך? אבי משולם: אני אבי משולם, אני עורך ראשי של וואלה. ובמקרים שאתה מדבר עליהם ראודור, אתה צודק, אנחנו לא נוכל לחסום את זה לנצח. הדברים האלה יוצאים בטוויטר וברשות החברתיות הרבה לפני שמתפרסמים, כמו בהרבה מאוד מקרים אחרים של צווי איסור פרסום. אין לי מה להגיד על זה. ראודור בנזימן: אני רק מסב את תשומת לב החברים הנכבדים פה שהמצב, אני משרטט לכם מה יקרה, אנחנו נעמוד בכל הסעיפים והתקנות. אם זה חוק בוודאי, וגם כמובן אם יתקבלו ההצעות לתיקונים בתקנות האתיקה. אבל אנחנו כולנו, תוך חודש חודשיים כל נציגי התקשורת וגם נציגי מועצת העיתונות יעמדו מול העובדה שהאינפורמציות האלה יופיעו בעיתונות הלא ממוסדת. והעיתונות הממוסדת תעמוד ופעם ראשונה תחרוק שיניים, פעם שנייה תפלבל בעיניים ופעם שלישית תפרסם. אבי משולם: אבל המחוקק יצטרך להתמודד נגיד גם עם שמועות ברחוב באותה מידה או שמועות על מדרגות של בית כנסת, זה אותו דבר. ראודור בנזימן: התמונות של נפגעים או אם שכולה שיופיעו בעיתונות או בתקשורת, לא העיתונות הלא ממוסדת, זה לא שמועות. זה לא שמועות. זה כן, אי אפשר להשוות את זה לסגן אלוף שמועתי. אריק בכר: דני זקן. דני זקן: דני זקן, יושב ראש אגודת העיתונאים בירושלים. קודם כל הלכתי לבדוק בחוץ מה קורה בעולם ביחס לענייני חקיקה בעיקר והתנהגות נורמטיבית של גופי תקשורת רציניים. אין בעולם המערבי כמעט בכלל חקיקה שמתייחסת לעניין הזה. יש פה ושם בכמה מדינות מזרח אירופה אבל לא משהו מהותי. לכן חקיקה בכלל ונדמה לי שזה גם הקונסנזוס פה, אפילו אצל חבר הכנסת בסופו של דבר, שזה מיותר גם בגלל החשש מכניסה לתחום הזה וגם כי זה משהו, זה לדפוק בפטיש 20 קילו על מסמרון כזה קטן. לגבי הצורה הנורמטיבית של העבודה זה משתנה ממקום למקום בעיקר. ניקח את הדוגמה הבריטית דווקא BBC יש לו נורמות הרבה יותר חמורות מאשר הצהובונים שנמצאים במקום התאונה, אסון, הבית של החייל ההרוג מאפגניסטן הרבה קודם. יש שם מדי פעם איך נקרא לזה, ויכוחים על העניין הזה בתקשורת הבריטית על האופן שבהם מסקרים בעיקר, ציינתי את החיילים הבריטים באפגניסטן, יש להם ויכוחים על העניין הזה. אבל יש שם כמעט כאוס אפשר להגיד. כשמנסים הגופים הממוסדים יותר שומרים יותר על הנורמות והגופים היותר צהובים הם אלה שבאים ראשונים ועושים את זה. ויש שם תחרות הרבה יותר קשה מאשר החשש של ראודור עם העיתונות הלא ממוסדת. בארצות הברית בעיה פחות חמורה. יש שם התנהגות הרבה יותר מסודרת, נקרא לזה, של העיתונאים. בוודאי בכלים הגדולים. אז מה זה אומר אצלנו, איך אנחנו יכולים להתעסק עם זה. אני מסכים ברמה עקרונית לשינויים אבל זה צריך להיות הרבה יותר מגוהץ, כמו שהגדרת את זה את. סעיף ה' אני מסכים עם אבי שזה משהו שהציבור לא יוכל לעמוד בו, ציבור העיתונאים והתקשורת. אנחנו נצטרך לסמוך הרבה יותר על עצמנו. ובהקשר הזה גם לפרסם באגודת עיתונאים וכו', התקנון של מועצת העיתונות שהוא בעצם מחייב במידה רבה גם מי שלא חבר בו, צריך להיות הרבה יותר נגיש גם לעיתונאים. דליה דורנר: הוא נגיש, תפתח את האתר של מועצת העיתונות. דני זקן: אני אפתח אותו, אין בעיה, אבל אני לא הבעיה. דליה דורנר: אני רוצה לומר לך שאתה צודק. אנחנו רוצים לעשות השתלמויות. דני זקן: לא אליך אני מפנה את זה אלי, לידידי בר מוחא ואל כלי התקשורת. אז אנחנו נעשה אצלנו הפניה לעיתונאים ישירות לעניין הזה. נציין את זה אצלנו באתר ובהודעה לעיתונאים על עצם קיומו של התקנון ועל ההחלטה שתתקבל פה היום בכלל. זה צריך להיות כמו שאת אומרת גם בצורה של חינוך לעיתונאים וגם אגב לעורכים. רק הערה אחרונה לראודור, בסדר, אז יש אינטרנט. אינטרנט זה בסך הכול עוד פלטפורמה, סליחה אבי, אבל אני חושב שזה פלטפורמה שהיא הרבה יותר מתקדמת ורצה וזה, אבל זה פלטפורמה. פעם היה רק עיתון אחרי זה רדיו ואחרי זה טלוויזיה ועכשיו יש אינטרנט, זה הרבה יותר רחב. מי שלא עיתונאי גם באינטרנט הוא לא עיתונאי וגם ברדיו הוא לא עיתונאי. (מדברים ביחד) אריק בכר: טוב, הערה קצרה מאוד. אבי לב: אני רוצה להבהיר שלושה דברים שמאוד חשוב לי להבהיר. הדבר הראשון אנחנו לא מקובל עלינו האקסיומה כמו שהאדון לידך אמר, אני לא יודע את שימך, לא מקובלת עלינו האקסיומה כאילו לראות אימא בוכה זה זכות הציבור לדעת, אנחנו חושבים שזה מעניין כמו שזה מעניין להוציא סלבריטיז מהארון והתקשורת בישראל לא עושה את זה, וגזרה את זה על עצמה. אז אנחנו לא חושבים שכל דבר הוא זכות הציבור לדעת ובוודאי, אני חושב שזה לא חדשות שאישה שומעת שהבן שלה נפטר אז היא בוכה וקשה לה. הדבר השני שאנחנו צריכים לומר, הרבה תקפו את הפרטים הטכניים. יש מנגנון מאוד בעייתי להגיש לוועדת השרים דבר שהוא רק מהותי. מצד שני מאוד בעייתי להגיש נניח 200 מטר או 250 מטר. זה דבר שהוא, או האם זה יהיה חלק מהחוק, או החוק בפני עצמו. זה דברים שהיו צריכים להיות מלובנים בתוך וועדת שרים. זה לא שעשינו עבודה חפ-לאפית וזה בהחלט היה דבר שמתגלגל. למשל אם שר המשפטים היה מבקש שנכניס את זה לחוק הקיים אז היינו מגישים את זה מחדש. והערה שלישית זה הערת הטיעון המדרון החלקלק שעלתה פה אצל חלק מהאנשים. בסדר, זה מועצת העיתונות אז יש לה החלטה על אלה שהם עיתונאים או עיתונים. הנטל שיש על עיתונאי הוא יותר גדול מנטל שיש על אזרח שיצלם ברחוב וגם הזכויות שיש לעיתונאי הן יותר גדולות מאשר יש לאזרח ברחוב. ופשוט זה המציאות. אריק בכר: תודה רבה. אורנה, בבקשה. אורנה לין: יש לי ארבע הערות והצעה. הערה ראשונה לדבריו של עמוס. אנחנו בעצם במועצת העיתונות נוקטים באופציה השלישית לאמור, אנחנו בהחלט מקשיבים לדברים שפונים אלינו בקשר לתיקון תקנון האתיקה. אנחנו נעזרים בפניות האלה גם כדי להפוך את תקנון האתיקה לעכשווי יותר, ודינאמי יותר בהתאם לצרכים. התקנון הזה הוא לא חוקה, להפך, הוא תקנון שצריך להתאים לזמנים. אנחנו ככה עשינו אחרי מלחמת לבנון והוספנו פרק שלם לתקנון. ושמחנו על כל פניה שבאה אלינו בעניין הזה. ועד היום אנחנו חושבים שהפרק שהוסף הוא פרק טוב, שחס ושלום שלא תצטרך לעמוד בו עוד פעם בניסיון. אבל אם נצטרך לעמוד בניסיון אני חושבת שהוא נותן כלים מספיקים. אז כך שעצם הדיון שלנו כתוצאה מפניה כזאת או אחרת הוא בעיניי מצוין. הערה שנייה היא לבן דרור. אני חושבת שאתה צודק. אבל זה לא סותר אחד את השני. כלומר אין ספק שצריך לעשות את הדיון העקרוני ואני לא רואה שום פסול בזה, שקודם עושים קצת דיונים יותר נוחים לפניו ובסופו של דבר אנחנו אם יהיה לנו העוז, ואני מקווה שיהיה לנו, אז נעשה את הדיון העקרוני, שהרי בעבר הדיון העקרוני הזה, עליו נשברה כמעט מועצת העיתונות. אבל יכול להיות שאנחנו התבגרנו מאז ואני אשמח אם נעשה את הדיון העקרוני. בכל מקרה, בוודאי שדיונים יותר נקודתיים קודם לא סותרים את העניין הזה. ההערה השלישית היא לראודור. באמת גם בנושא הזה של הוספת הפרק אחרי מלחמת לבנון גם אז באת ואמרת דברים מאוד מרשימים. אנחנו יודעים שיש אינטרנט, אנחנו יודעים שיש דברים שאנחנו לא שולטים עליהם זה לא צריך למנוע מאיתנו לעשות את הדבר הנכון לגבי הדברים שאנחנו כן שולטים בהם. וכן אמרנו בלי להיכנס לכל הדיון הזה שיש עדיין הבדל גדול בין שמועה שרצה ברחוב, לבין שמועה שרצה באינטרנט לבין מה שכתוב בידיעות, מעריב, הערץ, גלובס וכיוצא בזה עיתונים אחרים. מה שאני רוצה להציע זה הדבר הבא. הרי הדיון היום וזה צריך להבין כי עשינו את זה במעורבב וטוב שכך, אבל עכשיו צריך לחזור למסגרת הדיון. מסגרת הדיון היא לא החוק, אנחנו שמנו את החוק הצידה. מסגרת הדיון היא כללי האתיקה והצעות שהובאו. יש אפשרות ושוב, שתי ההצעות אני אומרת שתי הצעות כי הצעה של זאב והצעה שיש לפניכם, ההצעה של הנשיאה. שתי ההצעות בכל מקרה צריכות לעבור תהליך וכפי שאמרנו בכל מקרה תבאנה לאישור. פרופ' סגל: אין סתירה ביניהם. אורנה לין: מה שאני מציעה, היות ובסופו של דבר זה בא למליאה לאישור והיות שחברי הנשיאות הם חלק מחברי המליאה ויש כמובן חברים אחרים, אנא הסמיכו אותנו או תנו לנו לנסות לקבל את הגיהוץ הטוב ביותר. כאשר ברור לגמרי שהנושא של הצילום הוא הקשה ביותר. ויכול להיות, הרי בסך הכול הפניה היא מהשר נאמן, יכול להיות שהשר נאמן יאמר אני בהחלט מתרצה ללשון תמציתית יותר בנוסח זאב. או שהוא יגיד תשמעו, זה לא ילך, צריך לפרט את המקרים ולכן אנחנו לא מסתפק בזה. דליה דורנר: אני יכולה לומר שלאור השיחה שהייתה לי לא כדאי לנסות. צריך להתווכח על זה בצורה מפורטת. האמת היא שסעיף 9 רבותיי וגבירותיי סעיף 9 כפי שהוא, הוא בסדר גמור, הוא מכסה הכול. הרי חוק הוא נורמטיבי וכשאתה אומר לא להביא את זה לידיעת המשפחה, אתה אומר לא תביא את זה לידיעת המשפחה תבוא ולדפוק על הדלת או תעשה סימנים בחוץ או תעמיד צלמים שיצלמו. בסופו של דבר זה לא מפריע, יש בזה הצהרה. אורנה לין: עדיין אני חושבת, דליה, מקסימום נביא את זה למליאה ונגיד לא הצלחנו. דליה דורנר: אני חייבת, אני רוצה לומר לכולם, אם אנחנו לא נגמור את זה בזמן שניתנו, יוסי בר מוחא: אבל צריך רק לתת את הדעת לדברים שנאמרו. אורנה לין: בוודאי, בשביל זה אנחנו פה. יוסי בר מוחא: כמו למשל לחשוב טוב, טוב טוב לגבי סעיף ה'. סעיף ה'. אורנה לין: מה שאני מנסה לומר זה שאחרי גיהוץ ואחרי הסבר, אחרי ניסוח טוב יותר, מה שאני מנסה לומר זה שבהחלט העובדה שתקשורת לא תפרסם, זאת אומרת שהפרקטיקה המוסכמת על הכול היא לא כסעיף ה' ממילא, זה נושא חשוב מאוד לומר אותו. אז כך שאני חושבת שנוכל למצוא את הניסוח הנכון שגם הוא יחליף את החוק, ברשות חבר הכנסת הנכבד חרמש, וגם יתאים לנו מבחינת הפרקטיקה העיתונאית הנוהגת. אנחנו נעשה את זה ונביא את זה למליאה ובזה גמרנו את הדיון כרגע. פרופ' שפירא: לפני שאת מסכמת, אני רציתי לומר משהו, בעקבות דבריו של בן דרור. קודם כל אני רוצה לחזור ולומר אולי בצורה יותר ברורה ממה שאמרתי קודם, לאמץ תקנון לא ראוי או לאמץ הוראות בהנחה שהן לא ראויות לתקנון האתיקה שלנו, רק מתוך פחד ובכדי ליירט הצעות חקיקה לא ראויות, זה מצב רע מאוד. אני לא אומר שזה המקרה הזה. להפך, אמרתי שזה לא המקרה הזה. אבל כתופעה, כתופעה תיאורטית זה רע מאוד. זה אחד. לגבי חקיקה, בן דרור, אני מתנגד כפי שאתה יודע להצעות חוק בלתי ראויות לטעמי בענייני תקשורת. ועם הניסיון שלי רוב רובן של הצעות הלו בין אם הצעות חוק פרטיות ולעתים אפילו הצעות חוק ממשלתיות שהצטברו במרוצת השנים הן מהסוג הזה, לא ראויות. מכל מיני סיבות. יחד עם זאת אני לא נמנה עם אלה שמתנגדים לבדוק באופן רציני אפשרויות לעיגון סטטוטורי חקיקתי של מעמד מועצת העיתונות בתור שכזו כגוף וולונטארי אבל במסגרת סטטוטורית. ושל תקנון האתיקה שלה. וזה לא פטנט שלי אם כי אני חתום עליו. אני רוצה להזכיר או ליידע את היושבים כאן שלפני כמה שנים התפרסם ספרון, זה לא ספר אבל זה גם לא סטנסיל של ארבעה עמודים, דוח וועדת צדוק שזאב הזכיר. שנמניתי בזמנו עם חבריה. העבודה הזאת עבדה, לא ישבה ישיבה וחצי, אפילו לא יצאה לוויקאנד, והוציאה דוח, היא עבדה שנה, שנה וחצי. יצא דוח מאוד רציני. אפשר להסכים, אפשר לא להסכים. יצא דוח שמבוסס על מחקר של ממש. דוח רציני, לא שטחי. שהוא דעת הרוב ואני תמכתי בה, הייתה בהחלט בעד ניסיון לבדוק אפשרות של עיגון סטטוטורי של מעמדה של מועצת העיתונות ותקנון האתיקה שלה ומנגנון האתיקה שלה. ואני לא מתנגד לכך עקרונית עד היום. אריק בכר: מידיעה אישית, זה מה שעשו בקניה, זה לא ממש עושה שם עיתונות יותר טוב. פרופ' שפירא: בקניה? אריק בכר: כן, כך זה עבד שם. פרופ' שפירא: אבל תיקח את אוסטרליה לדוגמה, זה לא קניה ותראה איך שזה עובד יפה. פרופ' פרידלנדר: יש לי שאלה, אני פשוט לא יודע כי אינני משפטן, מה היא זכותו של אזרח הגון שאיננו רוצה להיות מצולם במצבים מביכים? יש לו זכות להתנגד או לא. אורנה לין: בוודאי. (מדברים ביחד) דליה דורנר: גבירותיי ורבותיי שמענו את ההערות שלכם. ויש לנו הצעות כאלה ואחרות. תסמיכו אותנו להביא למליאה. אני רק רוצה לומר לכל העם הזה. כתבנו את זה באותו פסק דין של קיר בתקנון האתיקה כתקנון שמחייב את העיתונות. אני אומרת כתבנו, כאשר ישבתי בבית המשפט העליון. יש כללים שבמהותם הם אתים. אבל אם מפירים אותם הם הופכים להיות כללים שבחוק, וזה לא טוב הדבר. ושר המשפטים מבין, כאיש משפט הבין טוב מאוד שהחוק הזה הוא בעצם עניין של אתיקה. אבל הוא חייב להיות בפירוט כזה או אחר, ואולי יש בו גם הצהרתיות. אז אתה אומר למשל שממילא לא יצלמו אימא בוכה אם היא לא רוצה בכך. אני אינני יודעת אם היא רוצה או לא רוצה. אבל אני רוצה לומר לך שדיברתי בעניין אחר, ישבתי עם יצחק לוי ודיברנו על הנושא הזה. הוא סיפר לי את המועקה הנוראה שהייתה לו. הוא לא יכול היה לומר אני לא רוצה או אני כן רוצה. הוא לא היה במצב נפשי כזה. אבל הוא ראה, רק רואים את הפרצוף שלו בעיתון. זה התעללות. אז עכשיו, אתם ממילא מקיימים - וודאי טוב, לא תקיימו? אני בסך הכול לא בעד מג'לה, אם ישאלו אותי לא הייתי רוצה להכניס שום תיקון. סעיף 9 הוא בסדר גמור. הוא מכסה. אבל יש לנו בעיה. הדברים האלה לא ברורים. באה בהחלטה וועדת החקיקה נתנה לנו שלושים יום ואמרו תנקו, אם לא, כנראה יהיה חור, בלי חוכמות. לכן אני ראיתי את ההצעות האלגנטיות של פרופסור סגל וגם פרופסור שפירא, אמרתי צריך פה ללכת כמו שאומרים לתקוע מסמרים. לקחת את החוק להפוך את זה לתקנון. לא אלגנטי. אתה אומר שלא יקיימו? אתה אומר שדווקא ממילא מקיימים. אם ממילא מקיימים, מה טוב. אלא מה, אני כאזרחית אני מוכרחה לומר שלא פעם בטלוויזיה, פחות בעיתונות דווקא, זה דווקא בטלוויזיה ראיתי תמונות של אבלים שממש הזדעזעתי להסתכל עליהם. אז תשמעו, אפשר לגלות איפוק. אבל אם לא יגלו איפוק אז איך אתה אומר, מוטי, תהיה בכך הכרה שכך צריך לנהוג. פרופ' סגל: זאת האמת המוזרה לפעמים שהם מוכנים להתראיין. דליה דורנר: בסדר, אז הסכימו. אני לא נגד שהסכימו. דבר שבחיים לא הייתי מסכימה. אבל ראיתי את היהודי הזה, שאני גם בחברות איתו, שהוא גם מספר לי על החוויות האישיות שלו שלא היה לו כוח נפשי גם לצעוק. לא היה לו כוח נפשי לצעוק. אז למה לא נגלה אחרי הפרשה הזאת איזה שהיא רגישות? על כל פנים שמענו כמובן את ההערות שלכם ונשב, לא נגהץ, אנחנו ננסח. אבל אני בכל זאת חושבת שבסך הכול צריך לקחת את החוק שנמצא לו כנראה בוועדת חקיקה, שבסופו של דבר שוכנעה להעביר לנו, מבחינה תוכנית נמצא לו רוב, וצריך לקחת גם את זה בחשבון. תודה רבה לכם. הישיבה נעולה