יום ב', יא’ בכסלו תשע”ט
חברי מועצת העיתונות ובראשם הנשיאה, השופטת בדימוס דליה דורנר ומנכ"ל המועצה מוטי רוזנבלום, שמעו דברים אלה וכאובים אף יותר, במפגש עם חברי מועצת דלית אל כרמל, בראשות רפיק חלבי * שיח הזדהות בעקבות חוק הלאום * השופטת דורנר: "המועצה אינה גוף פוליטי – זהו ביקור של סולידריות"
 
 
מועצת העיתונות קוראת לבית המחוקקים לסייג את הצעת החוק המבקשת לאסור תיעוד פעילות חיילי צה"ל בעת מילוי תפקידם – בהעדר החלה על פעילותם של עיתונאים בשליחות המבקשים להביא לציבור תמונת מצב כמות שהיא מזירת הפעילות.
 
 
מועצת העיתונות בישראל, מתנערת מן ההאשמות כלפי העיתון "ישראל היום", החברים במועצה, באשר להחלטת בית הדין לאתיקה, בנושא "פרסום סקרים בתקשורת, על דעת הציבור היהודי בלבד, אלא אם יש הצדקה עניינית לכך". "ישראל היום" היה כלי התקשורת היחיד שהודיע כי יקיים את החלטת בית הדין לאתיקה ויפרסם החלטתה במלואה.
 
 
נשיאת מועצת העיתונות בישראל, השופטת (בדימוס) דליה דורנר, אירחה בלשכתה בבית המשפט העליון בירושלים, את העורך הראשי של העיתון "ישראל היום", בועז ביסמוט ואת מנכ"ל המועצה, מוטי רוזנבלום. בפגישה, שהתנהלה ברוח טובה, לא נתגלו חילוקי דעות כלשהן בין השופטת לעורך הראשי. "חברותה של "ישראל היום" במועצת העיתונות, חשובה מאד ואין להקל ראש בכך. יחד עם זאת אנו חייבים לשמור על בית הדין לאתיקה ועל קיום החלטותיו", ציינה השופטת. על-כך הודיע ביסמוט כי "ישראל היום" תקיים את החלטת בית הדין כלשונה, כבר ביום שלישי הקרוב (12 ביוני 2018) והוסיף: "עוד פגישה מעניינת עם השופטת דורנר, ללא חילוקי דעות"...
 
 
אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן, קיבל את פנינו בצומת קורסי ומכאן ואילך לקח על עצמו את תפקיד המארח שהוא גם המדריך ומורה הדרך, לחברי מועצת העיתונות בישראל, בראשותה של שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, יחד עם חברי בתי הדין לאתיקה וכל זאת במסגרת הכינוס הארצי השלישי אותו החלטנו לקיים ברמת הגולן...
 
 
נשיאת מועצת העיתונות, השופטת (בדימוס) דליה דורנר וחברי המליאה, משתתפים בצערה של מ"מ הנשיאה, עו"ד ארנה לין, במות האם, רות לין חושי ז"ל. המשפחה יושבת שבעה ברחוב דרך הים 117, חיפה בין השעות 16.00-20.00.
 
 
מועצת העיתונות קוראת לדובר צה"ל לחקור ביסודיות את נסיבות מותו של הצלם העיתונאי הפלשתינאי יאסר מורתגא, בירי צה"ל במהלך ניסיונות לבלום הסתערות פלשתינאית לעבר הגדר ברצועה. בתגובה למסר של שר הביטחון אביגדור ליברמן והמילים - "צלם או לא צלם", אומרת המועצה כי על השר להגן על הבידול המאפשר לצלמים ועיתונאים להגיע לכל זירה ולתעד את הקורה בה.על מפקדי צה"ל לפעול להטמעת הצורך להגן על לובשי איפוד press מכל צד של הגדר וגם בתרחישי קיצון. המועצה תעקוב מקרוב אחר חקירת נסיבות מותו של מורתגא ותפרסם את מסקנותיה לאחר שהתחקיר יסתיים.
 
 
"גם כאשר זה לא נעים לנו, בין אם מימין ובין אם משמאל; עיתונות ותקשורת הן מוסד חשוב בדמוקרטיה", אמר הנשיא *** נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר התריעה מפני ההתקפות הקשות על התקשורת, תוך סימון עיתונאים. "דיבורים כאלה באווירה קשה וטעונה, עלולים לסכן בני אדם פיסית. חשוב לזכור: לא העיתונאי המציא את החקירה. הוא 'המביא', השליח, זוהי חובתו. העיתונאי ממלא את תפקידו" ****************** ************ בצילום: נשיאת מועצת העיתונות בישראל ושופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, ראש עיריית לוד יאיר רביבו ונשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין ****************** ******************* * צילומים: קובי גדעון/לע"מ
 
 
מועצת העיתונות מביעה צער נוכח התקפתו החוזרת של ראש הממשלה על התקשורת וליבוי השנאה כלפיה. מצער מאד ואף מעורר חששות כבדים, להקשיב לראש ממשלה בישראל כשהוא שב ותוקף את התקשורת ומפנה אליה טינת המונים.אין דמוקרטיה של אמת ללא תקשורת חופשית. סימונה כיעד לתקיפה פעם אחר פעם, הוא תמצית הבוז לדמוקרטיה ולזכות להביע כל דעה, גם ביקורת ואפילו על העומד ליד ההגה. מועצת העיתונות מביעה את תקוותה שבחודש הסליחות שבפתחו עומד הציבור הישראלי, ימנע ראש הממשלה מסגנון זה.
 
 
מועצת העיתונות, בראשותה של שופטת בית משפט העליון (בדימוס) דליה דורנר, מזהירה כי הסימון החוזר ונשנה של ראש הממשלה את התקשורת כאויב הזומם "הפיכה" היא סכנה לאופיה הדמוקרטי של החברה בישראל. מועצת העיתונות דוחה את ניסיונותיו החוזרים ונשנים של בנימין נתניהו לערבב את התקשורת בהליכי החקירות נגדו, שמתבצעים על פי חוקי מדינת ישראל.
 
 
מועצת העיתונות בישראל קוראת לכנסת ולממשלה לחדול מקידום הצעות חוק שתוצאתן עלולה לפגוע קשות בעבודת התקשורת והעיתונות בכלל, ובעיתונות החוקרת בפרט. בעיקר מדובר על הצעת החוק המכונה "חוק ההמלצות" ועל הצעת החוק המכונה "חוק ההקלטות", שקבלתן תמנע מעיתונאים לבצע את עבודתם נאמנה ולספק לציבור מידע שראוי וחיוני שיקבל במדינה דמוקרטית.
 
 
צוות התגובות של מועצת העיתונות פרסם היום הודעת גינוי להפרדה בין העיתונאים והעיתונאיות במהלך סיקור ביקורו של סגן נשיא ארה"ב בכותל בירושלים, שפגעה ביכולתן של העיתונאיות לסקר את הביקור.מועצת העיתונות בישראל תובעת מכל גוף המתאם סיקור עיתונאי לאירועים תקשורתיים, כמו גם מלשכת העיתונות הממשלתית, לקבוע מיקום אחיד וזהה לעיתונאיות ולעיתונאים לצלמים ולצלמות, המגיעים לשטח לצורך ביצוע שליחותם העיתונאית.בכל תרחיש ומקום – לא תתאפשר במהלך התיעוד העדפה ו/או שוני במיקום התצפית על בסיס מגדר. אם נוהל המקום מחייב דיווח מרחוק - הוא יחול על גברים ונשים גם יחד.
 
 
העיתונאי והפרשן המשפטי הוותיק של קול ישראל, פרופ' משה נגבי הלך לעולמו בתום מאבק קשה במחלת הסרטן. נגבי היה פרופסור במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית בירושלים. כפרשן משפטי הוא עסק בעיקר בעניינים אקטואליים, והרבה לעסוק בהגנה על זכויות אדם, חופש העיתונות, שמירת החוק והדמוקרטיה ובטוהר המידות של אנשי ציבור. בשם נשיאת מועצת העיתונות בישראל, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס) דליה דורנר וחברי המועצה, אנו שולחים את תנחומינו למשפחה.
 
 
האיגוד, המייצג 360 כלי תקשורת, רשתות שידור ועיתונאים בתחומי הטלוויזיה, הרדיו, הפרינט, הצילום והמרשתת, משלושים ושתיים מדינות, עתר לבג"צ בדרישה מבית המשפט להורות למשטרה להפסיק את הגבלת הכניסה של עיתונאים למתחם הר הבית בירושלים בכלל ודרך שער האריות בפרט
 
 
נשיאת מועצת העיתונות בישראל, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר וצוות התגובות של המועצה, הביעו מחאה חריפה על הצרת צעדים של עיתונאים בשטחי סיקור בירושלים. המועצה מדגישה כי גם באזורי מתיחות גוברת, שמורה לתקשורת זכות לנגישות ומוטלת עליה חובה להגיע אל זירת ההתרחשות כדי לדווח נאמנה ומקרוב.
 
 
מועצת העיתונות תובעת מהיועץ המשפטי ומפרקליט המדינה לספק הסברים לגבי נחיצות הפשיטה על הוצאת הספרים של ידיעות אחרונות, והחרמת כתבי יד נוספים בנושאים פוליטיים ומדיניים, מלבד זה של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בייחוד שהדבר נעשה שלא על דעת הממונה על הביטחון במשרד הביטחון, כלומר שלא מסיבות ביטחוניות חד-משמעיות.
 
 
תגובת מועצת העיתונות לתיקונים לחוק השידור הציבורי: מועצת העיתונות בישראל פרסמה הערב (23 באפריל 2017), בתום ישיבת המליאה, את התייחסותה לתיקונים לחוק השידור הציבורי, שאחד מהם אושר היום בממשלה ובוועדת השרים לענייני חקיקה:
 
 
"מועצת העיתונות בישראל מגנה בחריפות את הפגיעה החמורה והנמשכת של הממשלה והמערכת הפוליטית בשידור הציבורי בישראל", כך נאמר בהחלטת מליאת מועצת העיתונות, בראשותה של שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, בתום ישיבת חירום של שהתקיימה ב"בית הסופר" בתל אביב.
 
 
נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, פנתה במכתב ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בקריאה לפרסם בהקדם האפשרי את ההקלטות מהשיחות שהתנהלו בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות", מר ארנון מוזס.
 
 
לרגל שנת ה 60 להקמתה של נצרת עילית, התקיימה ישיבה חגיגית מיוחדת, בהשתתפות נציגי מועצת העיתונות בישראל, בראשם הנשיאה - שופטת בית המשפט העליון (בדימוס) דליה דורנר וראש עיריית נצרת עילית, רונן פלוט
 
 
צוות התגובות של מועצת העיתונות בישראל, בראשותה של שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, מוקיע בחריפות את בחירת המילים של רוגל אלפר בביקורת שכתב ב"הארץ" על תכנית הטלוויזיה "הנעלמים" ששודרה בערוץ 2 בהגשת יואב לימור (בצילום).
 
 
מועצת העיתונות קוראת למשטרת ישראל ולעומדים בראשה לרענן את נהליה בכל הקשור לחקירת עיתונאים. זאת בעקבות חקירת כתב "הארץ" ניר גונטז'. משהתברר למשטרת ישראל כי "המטריד" האלמוני הוא עיתונאי, העושה את מלאכתו נאמנה, לא היה מקום לחקירה נוספת.
 
 
צוות התגובות של מועצת העיתונות בישראל, פרסם אתמול את ההודעה הבאה המתייחסת לתגובת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לתחקיר של אילנה דיין, בתכנית "עובדה": "הזכות לתגובה על המתפרסם בתקשורת הינה זכות יסוד בכללי האתיקה העיתונאית. מועצת העיתונות מוחה על כך, שהתגובה של ראש הממשלה אתמול לתחקיר "עובדה", חרגה מהמקובל, לא התייחסה לממצאי התחקיר והפכה לכתב אישום אישי כנגד ד"ר אילנה דיין".
 
 
כך אמרה נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, בטכס הענקת "פרס דרור", לאתר האינטרנט "העין השביעית". בהחלטת וועדת הפרס בראשה עומדת השופטת דורנר, נאמר בין היתר: "בזכות אומץ ציבורי, רצינות עיתונאית ושיתופי פעולה, מצליחה 'העין השביעית' להביא לתזוזה חיובית מתמשכת במיצוב של הערבים בתקשורת בישראל".
 
 
מועצת העיתונות בישראל, בראשותה של שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, החליטה לפרסם בציבור הודעה חריפה המגנה כל ניסיון לפגוע בעיתונאים או לאיים עליהם, בזו הלשון: "מועצת העיתונות מגנה בתוקף איומים כלפי עיתונאים בגין עבודתם העיתונאית".
 
 
כך הגיבה נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, ביומן הבוקר של קול ישראל, על החלטת שר הביטחון ליברמן, לזמן את מפקד גלי צה"ל, ירון דקל, ל"שיחת נזיפה", בגלל שידור התכנית על המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש.
 
 
מליאת מועצת העיתונות בישראל, בראשותה של הנשיאה, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, קראה אמש לממשלת ישראל לשים אל ליבה לחשיבות הרבה בקיומו של רצף בשידור ציבורי מתפקד, עשיר ומקצועי. "פגיעה ברצף זה תהיה בכייה לדורות", נאמר בהודעה.
 
 
אל"מ אריאלה בן-אברהם, שנכנסה באחרונה לתפקיד הצנזורית הראשית, הוזמנה למועצה להציג את הסיבות בגללן דרשה מבעלי חשבונות ברשתות חברתיות לקבל אישור מוקדם לפני פרסום. "לא רוצים ולא יכולים לשלוט בכל המידע".
 
 
גם בסוכנות הידיעות "רויטרס" הופיע השבוע, כנראה לראשונה ב-165 שנות ההיסטוריה שלה – תוכן חדשותי שמומן על ידי גוף מסחרי. (בצילום: הגילוי הנאות בדיווח הסוכנות).
 
 
המועצה הקימה ועדה שתנסה למצוא נוסחה ראויה לבידול בין חדשות לפרסומות – על כל צורותיהן – בעידן התקשורת הדיגיטאלית.
 
משתתפים: כבוד השופטת בדימוס דליה דורנר - יו"ר עו"ד אורנה לין אריק בכר ח"כ חוטובלי ח"כ שמאלוב ח"כ דב חנין ד"ר מוחמד וותד יצחק טאוב אודי הירש גדי בן זאב דב אלפון הרב מתיתיהו טננבאום זאב סגל חיים שיבי הרב יובל שרלו בן דרור ימיני מוטי גילת אבי משולם הדס ריבק פרופ' יחיאל לימור פרופ' עמוס שפירא יוסי בר מוחא אבי פז ורד ברמן יצחק טוניק ליאורה עיני עו"ד בומבך ויקטוריה דולינסקי הנרייט דהאן כלב אורי בינדר יהודית יחזקאל פרופ' הדרה בר מור פרופ' דן לאור עו"ד אילן

דליה דורנר: אני פותחת את דיון המליאה. אני מתנצלת לפני כולם אני אעזוב את זה באמצע. ואורנה תמשיך לנהל את זה. יש חזרה של הדלקת משואות ואני חייבת להשתתף בזה. אריק בכר: ברשותכם הייתי רוצה את ההליך הטכני שאנחנו מחויבים לו כלפי הכנסת כרגע לסיים דבר ראשון. הייתה יוזמה של ח"כ אפללו ואחרים להחמיר מאוד נושא פרסום זהות קטינים בתקשורת. בניגוד לחוק הנוער מ- 1966 טענו ובצדק רב שרבים מאמצעי התקשורת לא מקפידים. לא מקפידים על טשטוש ראוי. הנושא שהקפיץ את הח"כ אפללו היה בניה של אימא טאליבן שרואיינו בטלוויזיה וכשאני ראיתי את זה גם אמרתי כל מי שמכיר אותם מייד מזהה במה מדובר. בכל מקרה היה יוזמה לאסור את עצם מעשה הצילום בניגוד לפרסום. זאת אומרת שכל צלם עיתונות בפויה של בית המשפט היכן שלא יהיה ברגע שהוא עושה קליק הוא עבר עבירה פלילית. הצלחנו לשכנע את השופטת והיינו ומוטי שקלאר התגייס לעניין והורדנו אותה מהעניין. ובתמורה התחייבנו שאנחנו נוסיף שני תתי סעיפים לסעיף 10 בנוגע לקטינים שקיים אצלנו כבר משנות ה- 90 בתקנות ומשקף את החוק בעצם. כדי להשביע את הרצון של הכנסת ולהניא אותה מהיוזמה. אני אקריא ברשותכם שני סעיפים ראשונים א' ו- ב' של סעיף 10 משתנים. נוסף כך: ג'. אי פרסום צילום ופרטים מזהים פירושו הסתרה וטשטוש מוחלט של כל פרט העלול להסגיר את זהותו של הקטין. ובכלל זה טשטוש היקף כל הפנים של הקטין וטשטוש של קולו כך שלא ניתן יהיה לזהותו. ד'. כדי להבטיח את ביצוען של הוראות סעיף זה תיבדק כל כתבה או ידיעה הנוגעת בקטין ועלולה לפגוע בשמו, בפרטיותו וברווחתו, לפני פרסומה על ידי העורך האחראי של העיתון. זה בעצם מחייב אותנו שוב למה שהיינו מחויבים לו כבר שנים רבות. ואני רק יכול להציע, אנחנו סיכמנו את זה עם הכנסת, זה הניח את דעתם. אנחנו מייד נצביע ואם תסכימו אנחנו נתקן את תקנון האתיקה שלנו. פשוט ובאמת אני לא חושב שיש פה מישהו שזה רעיון טוב לזהות קטינים בתקשורת במעורבים בדברים כאלה. אז כדאי להקפיד בלי הצורך להידרש לתקנון. יחיאל לימור: יש לי בעיה עם ההגדרה העורך האחראי. אריק בכר: העורך האחראי של העיתון. יש למישהו הצעות? האחראי במשמרת. דליה דורנר: אני הבנתי שבכל משמרת יש עורך. אריק בכר: אתה אומר שעורך אחראי זה מושג שהוא נוני מוזס לצורך העניין. דליה דורנר: עורך המשמרת? יוסי בר מוחא: עורך העיתון. יחיאל לימור: עורך מוסמך. אריק בכר: עורך מוסמך לצורך העניין. העורך המוסמך של כלי התקשורת. דליה דורנר: תוך כדי זה שאנחנו נלחמים שלא יחמירו בעניין אז אנחנו ראינו שוב פעם בעיות עם פרסום תמונות. העיתונים לא מקפידים על זה וחבל. אנחנו יש לנו אורחים. אנחנו נשמע את האורחים שלנו. אריק בכר: רק נעשה הצבעה. דליה דורנר: נעשה הצבעה. עברנו. פה אחד. עכשיו נשמע את האורחים שלנו. אריק בכר: הצטרפה אלינו ח"כ חטובלי. דליה דורנר: אני אחזור מה שאמרתי לחברים קודם. אני צריכה לעזוב אתכם באמצע להשתתף בחזרה להדלקת המשואות. בן דרור ימיני: צריך לברך את כבוד הנשיאה . אריק בכר: נכון, בהחלט. דליה דורנר: תודה רבה. אגב, בהצגה הם כתבו לי את הטקסט, אני הכנתי תיקונים. אז אני בין היתר מוצגת כנשיאת מועצת העיתונות אז אנחנו, אריק בכר: אנחנו שם. דליה דורנר: טוב, אז בואי נשמע אותך, את חברת הכנסת חוטובלי. תבואי אלינו. ח”כ חוטובלי: שלום לכולם ותודה רבה לכבוד השופטת דורנר שהזמינה אותי להשתתף כאן במליאה. ניתן רקע לדברים. כשאנחנו יושבים בבית המחוקקים הרבה פעמים אנחנו רוצים לתקן דברים שנראים לנו חמורים איומים ונוראיים. אבל הרבה פעמים כמו שעושה שופט להבדיל, אנחנו גם צריכים לייצר איזונים. העניין הזה התחיל ככה. יום אחד בא אלי ח"כ דב חנין והתחלנו לדבר על התופעה שהייתי קוראת לה פורנוגרפיה של אלימות בדיווחים התקשורתיים שלה. וכך אמר לי ח"כ חנין, אני בכוונה מצטטת אדם שהוא לא חשוד לא בתפיסת עולם דתית ולא בתפיסות עולם שדומות לי בשום דבר. אני חושבת שאין לנו הרבה מכנה משותף בתפיסתנו. הוא אמר אני לא מאפשר לילדים שלי, לבן שלי שכבר חגג בר מצווה לצפות במהדורת חדשות של שמונה. כי בעיניי מהדורת החדשות היא אלימה. ואני לא מוכן שהילדים שלי יחשפו. ובאמת ככה התחלנו לדבר על החוויה המשותפת שבעצם החדשות הפכו, באותה תקופה היה הסיפור של האחים הפדופילים שהתפרץ ויצא. ושנינו כאנשים באמת מהישוב שרוצים מצד אחד אנחנו בעד חופש מידע ואנחנו כן רוצים שנדע על עבירות חמורות שמתרחשות בחברה שלנו. מצד שני יש משהו מביך, מכווץ ובעיקר אני חושבת בלתי חינוכי בעליל עד כמה שעוד אפשר לדבר במושגים האלה כשמדובר על תרבות רייטינג שהשתלטה על כל הנושאים של החדשות. יש משהו באמת שפוגע. אנחנו מדברים על חברה שהאלימות בה הולכת וגואה. ובמקביל התקשורת בעיניי היא חלק בלתי נפרד מהתפיסה החברתית הכוללת. הבאתי כאן שלל דוגמאות מדיווחים חדשותיים. אני אדבר ככה בגדול מה מטריד אותי בעצם. מה שהטריד אותי וגם את חבר הכנסת חנין וכך בעצם הגענו למצב שהזמנו את כבוד השופטת דורנר כדי לשתף אותה בקושי, זה שתיאורים של מעשים של אלימות ועבירות מין הפכו להיות מפורטים בצורה בלתי נסבלת לאוזן ולעין. את זה שמתארים שאירע מעשה אונס או מעשה של תקיפה מינית זה דבר שלצערנו, זה לא ראוי שהמעשים האלה קורים אבל זה בהחלט ראוי לדווח על זה. אבל מה שבהחלט לא ראוי או לפחות נראה לי הוא פוגע מאוד בכל מה שקשור בחשיפת קטינים, ואין מה לעשות קטינים צופים במהדורת החדשות המרכזית, קטינים חשופים למהדורות חדשות ברדיו וקטינים חשופים לעיתונים שמונחים בבית על השולחן. אז אפשר להגיד שאין לדבר סוף ויש הכול באינטרנט. אבל בכל זאת עיתון שהוא חשוף והוא מתגלגל בכל מקום וילדים נחשפים אליו. יש איזה שהיא אחריות אני חושבת וצריך להיות איזה שהוא גבול או קו אדום. ואני אגיד לכם שאני כבגירה קשה לי לפעמים לראות שיש דיווחים צבעוניים מדי ודם וצבע עסיסי גם בתיאורי מין וגם בתיאורים של אלימות, איך שהוא מבתר את הגופה ואיך שהוא השליך לירקון ואיך שהוא פה ואיך שהוא שם. לפעמים אני מרגישה, אני לא יודעת מה הציבור יוצא נשכר מתיאורי הזוועה והאלימות, למעט באמת אותו יצר של רייטינג שהתקשורת מנסה לספק. יש לי פה שלל דוגמאות אני לא יודעת אם אני אביך אתכם ואני אתאר את זה. אז יש הורשע שצרב איבר המין של אשתו, וכאן יש תיאורים. שנתיים וחצי מעצר לקצין משטרה בן 43 שהודה כי נהג לבצע מעשים מגונים בחברות הקטינות של הבת. ויש כאן תיאורים, הפשיל את תחתוניהן, נהג לצלם במצלמה את איבר מינן החשוף תוך שהוא נוגע בהם. צפה בתמונות במחשבו האישי. כל הדברים האלה הם דברים שמופיעים בעיתונות. אני יכולה להמשיך עוד ועוד. אלה דברים שמופיעים לצערי בעיתונות אלה דברים שמופיעים במהדורת החדשות ובמבזקים. אלה דברים שילדים חשופים אליהם. וכן אני חושבת שאם מועצת העיתונות כאן תצליח לקבוע איזה כללי אתיקה. הרי ברור לנו שאנחנו כמחוקקים לא יכולים להגביל עכשיו את חופש הביטוי. והציעה השופטת דורנר שאני את הנושא בפני מועצת העיתונות. אני אשמע את דעתכם המלומדת ונראה מה בכל זאת אפשר לעשות כדי שאנחנו לא נעמוד בפני מצבים כאלה. אני חוסכת מכם מחקרים, היו לי שלל מחקרים פסיכולוגים שמתארים מה זה עושה לילדים, במיוחד תיאורים של עבירות פדופיליה, אל"ף בהתרבות המקרים האלה ובי"ת בטראומות שזה יוצר לילדים שלא לומר על חשדנות טבעית שנוצרת אצלם אפילו כלפי ההורים הביולוגיים שלהם. אז זאת המציאות. אנחנו אמנם לא יכולים לצייר לילדים דיסני לנד כי אנחנו חיים במציאות אלימה. אבל אין ספק שהקלות הבלתי נסבלת שבה נכנסים לתיאורים גרפיים מדי בנושאים של אלימות ועבירות מין אני חושבת שזה ראוי לשקילה מחדש אם ראוי לשרטט כאן גבולות וקווים אדונים. עד כאן דבריי. דליה דורנר: מי רוצה להגיב? עמוס שפירא: הפתרון שאת מציעה, שצריך לשים גבול. השאלה כמובן איך ... שיעשו את הבחנה. היו בשתי הפסקאות שאת קראת ... אני מניח שגם את לא תטעני שכל מה שנאמר בידיעה לא היה צריך להיאמר. אחרת לא היה דיווח בכלל. ח”כ חוטובלי: אני חושבת שכותרת העבירה מחוק העונשין, אין צורך בתיאורים הגרפיים של מה עשה הנאשם. עמוס שפירא: עשה מעשים פליליים בחברות הקטינות של ביתו הקטנה. ח”כ חוטובלי: נקודה. בדרך כלל זה חוצה את הגבולות של המילים מעשים מגונים, מעשה סדום ומעשה אונס. בדרך כלל זה חוצה את הגבולות. יוסי בר מוחא: אני חושב שזה מתבקש להוציא הודעה לעיתונות שאנחנו תומכים בהצעה הזאת. בעצם להימנע ממשפטים או מילים שבעצם יש בהם פגיעה גם, גם באותו נפגע או נפגעת. ובכלל. הנרייט דאהן כלב: שמי הנרייט. דהאן כלב ואני נציגת ציבור בפורום הזה. הקו התחתון או העמדה האחרונה שלי היא שאסור להתערב, לחתוך או לעצור לא משום שאני לא חושבת שזה מזעזע בתיאורים, אבל משום שאני חושבת שהתפקיד של הדיווח הוא לאפשר לציבור להפעיל שיקול דעת מקצועי גם כשהציבור הוא לא בעל מקצוע. זאת אומרת הצופים הם קשת שלמה של אנשים בעלי השכלה מצד אחד וחסרי השכלה מצד שני. ח”כ חוטובלי: מה לגבי קטינים? הנרייט דאהן כלב: אל תפסיקי אותי. אבל שיקול הדעת הוא שיקול דעת שצריך להפעיל אותו לא על כותרות שמתפרסמות. ולכן יש צורך לספק פרטים על מנת שהציבור יוכל גם להפעיל שיקול דעת ואם יש צורך גם להביע את דעתו בהקשר זה. כמו שיש בעיה לגבי כל התחומים האחרים. לא רק הפרסומים של האלימות אלא כל הנושאים האחרים שאליהם הילדים שלנו נחשפים. אנחנו מפעילים הרבה מאוד עבודה, כל אחד בדרכו, כל אחד בביתו, כל אחד ברמת התרבות שלו על מנת להגן על ילדינו. יש ילדים שלא קונים טלוויזיה, יש אנשים שמצמצמים את השעות שהילד צריך לראות טלוויזיה וכו'. האחריות היא על האזרח. אבל מזה להתייחס לכל הציבור כאילו שהם ילדים ולומר שבגלל הילדים אנחנו לא רוצים לפרסם את הפרטים, זה נראה לי מסוכן, זה נראה לי פגיעה חמורה ומחבלת בזכות הציבור לדעת. בן דרור ימיני: יושבים כאן שניים שהיו מרצים שלי גם בסוגיות האלה של חופש הביטוי. אני יודע שיש על זה דיונים, יש על זה פסיקות גם של בית המשפט העליון. אני לא בטוח שאנחנו כאן בפורום הזה נצליח למצוא את נקודת האיזון. יש על זה דיון שלם, מורכב, לא פשוט. אני בהחלט תומך, אני בצד שלך. הסיכוי לכפות את זה במצב המשפטי עם החקיקות הקיימות שואף לאפס. גם יש לי חשש מתוך הכירי את תקדימי בית המשפט העליון, כולל תקדימים של הגברת דורנר, שהדברים האלה יעברו. ... יש בארה"ב למשל הגבלה לפי שעות. מה שאסור בשלוש אחר הצהריים יכול להיות שכן מותר באחד עשרה בלילה. למשל. אני אומר לנסות לבקש משהו שיש סיכוי שיעבור. ח”כ חוטובלי: השאלה אם ההליך הוא הליך חקיקה, אני שואלת שאלה מקדימה, אני לא בטוחה שצריך להעביר את זה בחקיקה. דליה דורנר: עד כמה שאני הבנתי וזה בשיחה בינינו, היא פונה אלינו שמא אנחנו יכולים לקבוע איזה נורמות בתקנון האתיקה שלנו. האם יכולים או לא, זה בעיה מאוד מורכבת. היא לא פשוטה. אמרתי שקודם כל תציג את הנושא לפניכם. נראה את הדעה של החברים כי העניין גם מבחינת תקנון האתיקה לא פשוט בעיניי. ... ח”כ חוטובלי: אני חושבת שהסיבה שבגללה חשבתי שזה יותר מאשר תלונה על מקרה ספציפי, אני חושבת שכרגע זאת נורמה ותרבות כוללת בכל אמצעי תקשורת. קרי, רדיו, עיתונות כתובה, מהדורת חדשות מרכזית, לא מדובר באיזה ערוץ תקשורת שמצא לנכון פתאום לפרוץ את הגבולות ולהמם ולזעזע את כולם. מדובר בנורמה. וכולם מיישרים איתה את הקו. ברור לי שהנורמה היא נורמה תקשורתית. כי אין לי ספק שכשאנשים מדברים על זה שיש אנס סדרתי או פדופיל שמסתובב בחוצות, אפילו בשיח בין אנשים אף אחד לא נכנס לתיאורים הגרפיים שהעיתונות משתפת בה את הציבור. הנרייט דאהן כלב: מי אמר לך? ח”כ חוטובלי: אני חלק מהציבור. חיים שיבי: אני רוצה להבחין בין טעם רע לבין אתיקה. התקנון שלנו מלא גם כך בסעיפים שאנחנו לא מצליחים לאכוף. לכן אני מציע שלא נוסיף סעיף נוסף כלשהו. זה לא מפריע לנו להצביע על נורמות מעוותות ואני דוחה על הסף את האמירה שזה כל התקשורת. יש תקשורת ויש תקשורת ואי אפשר להכליל כאן. בהחלט תפקידנו להצביע על נורמות שהן בגדר טעם רע ועל עיתונות צהובה לשמה. אבל מכאן ועד לתקנון אתיקה אני מצטרף לדעתה של הנרייט. מוטי שקלאר: אני חושב שזה מדרון חלקלק אבל בכיוון ההפוך. מרוב תחושה של מדרון חלקלק לא עושים שום דבר. ... לא פעם ולא פעמיים אני יושב ברכב עם ילדיי ופתאום בום-טראח דיווח על מעשה ברזולוציות מכאן עד להודעה חדשה. מה עושים? זה לא סביר. האם הפתרון הוא כללי אתיקה, חקיקה, אני קטונתי ... בדיוק כמו שדנו בסעיף הראשון. בגלל שהעיתונים לא לקחו את האחריות על עצמם, התקשורת בכלל לא לקחה את האחריות על עצמה. המחוקק נכנס ... זה כמו שפורנוגראפיה זה עניין של גיאוגרפיה אז יכול להיות שבמקרה הנ"ל או במקרים הללו יש הבדל בין הערוצים המרכזיים יותר לבין ערוצי נישה כאלה ואחרים. אבל לא יכול להיות שבגלי צה"ל, ערוץ 1, רשת ב' להיכנס לרזולוציות. זה לא יישאר ככה. דני זקן: קודם כל דיברנו על החיקוי. כלומר אם זה מתפרסם זה גורם לחיקוי. ברשת ב' הנוהג הוא למשל במקרים של התאבדות שאנחנו לא מדווחים ממה זה. בגלל הסיבה הזאת. זה משהו מובנה. אז יש לזה איזה שהוא תקדים. זה לא יהיה בצורה של הגבלות בטח. ואני מסכים במקרה הזה עם הגדרת מדרון חלקלק זה באמת הייתי. הפתרון הוא תמיד החינוך. החינוך או הדרכה או הבאת הדברים בפני מי שמחליטים. אני עורך חדשות בקול ישראל ואם היה מקרה כמו שהוא אומר ברדיו, זה דיון בין העורכים שנמצאים במשמרת לפעמים עם הכתב לאן הולכים. אני מודה שבשנים האחרונות אנחנו הולכים יותר רחוק. הולכים בהחלט יותר רחוק. הבעיה אם אנחנו לא ניכנס ... למרות שאנחנו ממשיכים לשמור על האנשים שלנו פחות או יותר, אבל האנשים עוברים לשמוע. המקום פה אולי באמת של מועצת העיתונות לתת איזה הנחיה, לא הנחיה אלא איזה שהיא הבנה יותר סדירה, אפילו ימי עיון, הרצאות למי שספציפית בעניין הזה, לעורכים יומיים, לכתבי משטרה. להציב להם את המראה הזאת. עמוס שפירא: אני רוצה לומר שלדעתי לקבוע כללי אתיקה, גם אם לחלק מאיתנו זה נראה די רצוי, זה לא קל. אני לא בדיוק רואה איך אפשר לעשות את זה מבלי לגלוש למחוזות שאנחנו לא רוצים להגיע אליה. למשל הוזכר פה הביטוי הטעם הטוב ככלל אפשרי או כנוסחה אפשרית. אני רוצה להזהיר, להתנגד לשימוש במילה, המנוח טעם טוב. יש פסיקה על זה בבית משפט עליון, יש פסיקה של בתי דין שלנו לפני שנים בערעור. שאנחנו אמרנו במפורש שאנחנו לא ממונים על הטעם הטוב. נקודה. אנחנו ממונים על דברים אחרים שמוזכרים במפורש בתקנון מועצת העיתונות. אנחנו לא צנזורים או מופקדים על הטעם הטוב. ולכן גם אם ננסה לנסח כללים כאלה או אחרים, אני כשלעצמי מתנגד משימוש במונח הזה טעם טוב. ח”כ חוטובלי: גם אני מתנגדת אני לא חושבת שזה מגיע מהמקומות האלה. אריק בכר: זה קשה גם, איך אתה עושה רשימה של מילים אסורות? ח”כ חוטובלי: אני באופן אישי חושבת שזו מילה ממש לא רלוונטית. לא רלוונטית. זה לא הסיפור. עמוס שפירא: אני הייתי מציע לשיקול דעת שלנו דרך פעולה אלטרנטיבי. לא כללים, נורמות עשה ואל תעשה, אלא לצאת במנשר. מועצת העיתונות יכולה לעשות את זה. היא עשתה את זה בעבר לא פעם ולא פעמיים. אבל לא על דרך קביעת חוקים או כללים משפטיים. שנפנה לציבור העיתונאים לכלי התקשורת, להצביע על הבעיה או מה שנתפס כבעיה בקרב חוגים כאלה ואחרים. לקרוא לזהירות, לשיקול דעת, להתחשבות, אולי לחשוב פעמיים. ח”כ חוטובלי: קודם כל אני מאוד מעריכה את חשיבה הזאת. הבעיה היא שאנחנו חיים בעולם אני רואה לנגד עיני פשוט את עורך ידיעות אחרונות שאומר לעצמו מה מעניין אותי עכשיו המנשר וההנחיות, עמוס שפירא: מה מעניין לו כללי האתיקה? ח”כ חוטובלי: לא, הוא אומר לעצמו זה מוכר יותר עיתונים אז אני שם תמונות צבע מרוחות באדום צהוב ושחור וזה ימכור לי מחר יותר עיתונים. אריק בכר: זו תזה שדורשת הוכחה עדיין. ח”כ חוטובלי: בהנחה שזה מה שמניע. אני רק מנסה להגיד שאם נותיר את זה לרצון הטוב אנחנו לא חיים בחברה ג'נטלמנית. עמוס שפירא: זה יותר מרצון טוב. ח”כ חוטובלי: אני רוצה שמה שייצא מכאן זה לא איזה הנחיה ג'נטלמנית. אתה יודע מי שרוצה, יש עדיין את הנישה של עיתון "הארץ" שהוא יחסית שומר על קווים ג'נטלמנים לפחות בנושאים האלה. יהודית יחזקאלי: למעשה אנחנו חוזרים לדיונים שלפני עשור לדעתי דיברנו על כללי אתיקה ועבירות אתיקה כשהעיתונאים נותנים אפשרות ... מדובר על אותו דבר. אנחנו לא יכולים להגיד שלא הצלחנו כשאנחנו מביאים דיון מבית משפט ואנחנו לוקחים את הפרוטוקול ומקריאים אותו. ושם הכול בעצם, יש שם תיאור של אונס. את לא יכולה לא לצטט אותו. את יכולה לתקוף את הבעיה הזאת ברמה של העורך. ... אני חושבת שהגיע הזמן שנדון במקום הזה בדיונים הרבה יותר חשובים. כמו מעמד העיתונאי. אנחנו עברנו בעשור אחרון דברים איומים. על זה הדיון. אני יודעת שברדיו למשל מקפידים מאוד על העניין. ישמרו העיתונים על לשונם ובואו נעבור לדיון יותר חשוב. זאב סגל: אני חושב שבכל הנושא שאנחנו מדברים אנחנו צריכים לתת סימנים כמו באגדה. זאת אומרת שמה שאני קורא שחור שזה עבירה פלילית או עוולה אזרחית, אפור שזה כלל אתיקה ולבן שזה אסתטי. בהמשך להדים שהיו כאן, אנחנו חשבתי על הרעיון, אני לא מסכים לגישה שהביע פרופסור עמוס שפירא שהתפקיד שלנו הוא לא לחנך או לא להוביל לעיתונות יותר טובה. זה לפי דעתי, עמוס שפירא: לא אמרתי את זה. אמרתי שאנחנו לא מוכנים לזה. זאב סגל: הבנתי את מה שאתה אומר. הכוונה שלי וזאת קונספציה וזה נושא לדיון אמיתי, זאת אומרת יכול להיות שזה המקום ואולי המקום היחיד שבו אפשר לקרוא לטעם נקרא לזה יתר טוב, אני לא מתבייש בזה. אנחנו לא מופקדים על הטעם הטוב זה דיבורים בג"ציים. שם לא מופקדים עם הטעם הטוב ועוסקים בדברים אחרים. אבל אנחנו לא בית משפט ולא מעין בית משפט ולא בדרך לבית משפט. ואנחנו צריכים לפי דעתי להבחין. אני אמרתי אני לא מתבייש, כמובן אני מכיר את העולם הקיים, אם למשל מתחילים וזה צריך להיות משולב באיזה שהיא פעולה ויש פעולות. אם אתה מנסח דבר כמו "ראוי להימנע מתיאורי אלימות קשים שיש בהם וודאות קרובה", זה משפט שאני לא אוהב, הוא שחוק מאוד "שיש בהם וודאות קרובה שיגרמו למעשי אלימות" אתה אומר יש להימנע. גם בתקנון האתיקה, הוא לא משוכלל מספיק. הוא לא עושה את ההבדל הדרגה הזאת בין מעשה שהוא עבירת אתיקה. שמייד יכול לבוא מישהו עם תלונה והוא רוצה בית דין ורוצה זה, לבין דברים שמועצת העיתונות חושבת שצריך לנהוג בדרך מסוים ואולי היא יכולה לעשות פעולות מסוימות. הוזכר למשל גילוי דעת, יש פעולות חינוכיות. אפשר לעשות כל מיני דברים. אפשר לעשות גם עם חברי כנסת דברים משולבים. אני הייתי בנושא הזה של אלימות לא הייתי יוצר כרגע במצב כזה לא הייתי יוצר כלל אתיקה שמחר יבוא מישהו וייקח את עורך ידיעות אחרונות למשפט, או עורך מעריב וייקח אותו למשפט. לא הייתי מציע את זה. אבל הייתי מציע שאנחנו ניקח על עצמנו לעשות באמת את הפעולה החינוכית לאלימות, שתהיה פחות אלימה, פחות אגרסיבית. אני יודע שיש אנשים חרדים ולמרות הכול "הארץ" זה העיתון היחיד שהם מכניסים כי שם אין פורנוגראפיה ואין תמונות עירום כמעט נדמה לי. לכן אני חושב שצריך ללכת כרגע על דרגה השלישית אבל ללוות אותה באיזה שהיא פעולה שיכולה בהחלט להיות עם אנשי חינוך וגם עם חברי הכנסת. ח”כ חוטובלי: גם כאן אני רוצה כאן להציע אולי הצעה נוספת שכן אולי רלוונטית לבידול, בהנחה שאנחנו חיים בעולם של מידע חופשי ושבסופו של דבר המידע יגיע. הדבר שאולי כן אפשר למצוא לנכון להגביל ברמה אתית לגבי הבלטה והכותרות. וכאן אני עושה הבחנה. אם אנחנו נשארים בכותרות ברמת התיאור של חוק העונשין, זאב סגל: זה שיקולי עריכה. את עושה דברים, את אומרת יש איזה קו מחשבה שאנחנו עכשיו חושבים שאלימות גואה, אנחנו חושבים שאלימות מסוכנת, כל מה שאת אומרת הרי כולם כאן חושבים, פחות או יותר הרוב, אבל זה גם מתאים למה שאמרה יהודית זאת לא הרעיון. את לא בא לתת אפשרות למישהו להגיש, את בסך הכול מטילה איזה שהיא צנזורה עצמית, איזה שהיא הבנה, איזה שהיא הסכמה ומדי פעם חותמים על איזה אמנות משותפות. אורנה לין: בוא ננסה לסכם, רק נאמר ששלוש רמות כרגע שאנחנו התרכזנו בהם זה או לא להתערב בכלל, כלומר לא לעשות דבר וחצי דבר, שזה נדמה לי אף אחד לא תמך בזה באופן אמיתי. כי אפילו החוששים ביותר מתוך התערבות כלשהי אמרו בוודאי יש טעם באיזה שהיא פעולה של הדרכה מקצועית או חינוך במובן הרחב. הנרייט דאהן כלב: אני רוצה להבין, מה שאת אומרת עכשיו זה הצעות שאת מאמצת אותם? אריק בכר: לא, לא, זה לא הצעות בכלל זה סיכום. אורנה לין: אני מנסה לסכם את הדיון. זה הדבר הראשון. הדבר השני כללי אתיקה, על זה נדמה לי ולא צריך לעשות הצבעה שהרוב הוא נגד הדבר הזה. והדבר השלישי זה באמת אותו דבר ששמו גילוי דעת או דירקטיבה או איזה שהן פעולות השתלמות. איך שזאב כרגע דייק את זה, גם איזה שהוא גילוי דעת וגם איזה שהיא אג'נדה של השתלמות שהרי אנחנו מנסים לעשות השתלמויות בנושא אתיקה במועצת העיתונות. ושזה יהיה אחד הנושאים שבהם מועצת העיתונות תנסה באמת להדריך יותר טוב את העיתונאים, את המו"לית וכיוצא בזה. אני רוצה להעיר, גם מהטעם שאף אחד לא הזכיר את זה, גם שתדעו, הדבר הכי קרוב שהתקרבנו לעשות בהקשר הזה היה בהוספת פרק אתיקה בימי מלחמה או בימי לחימה שזה סעיף 26. ולמה אני אומרת שזה הדבר הכי קרוב לעניין הזה. ראשית זה כמובן סיטואציה מאוד חריגה וחריפה בכל זאת. מדובר בעיתות מלחמה ממש. ומה שעשינו בסעיף 26 ד' אמרנו שיכבדו עיתון ועיתונאי את כתוב האדם והפרטיות של נפגעי לחימה לא יצלמו תצלומי תקריב של פצועים או חללים. זאת אומרת כן ידענו לעשות את זה ככלל אתיקה בנושא שהקונסנזוס בו היה חד משמעי כאשר העיתוי בו מאוד מצומצם, ימי לחימה. אמרתי את זה לחברת כנסת חוטובלי כדי לאפיין עוד משהו כדי שהיא תדע. אנחנו יודעים מה עשינו והיה שם אפיון חדש ונוסף. אבל אני לא חושבת שיהיה קונסנזוס. אז נדמה לי שמה שצריך לראות אם המליאה רוצה לעשות זה לקבל החלטה על איזה שהוא פרסום של גילוי דעת. ולקבל החלטה שבה אנחנו מדריכים את עצמנו ואת אריק וכיוצא בזה, שבתוכנית השתלמות הבאה שאנחנו אי פעם נצליח לגייס כסף אולי לעשות אותה באיזה שהוא מקום, אנחנו נדבר על העניין הזה. כי זה שזה מטריד את כולנו ברמה מאוד גבוהה של חשש והטרדה ודאגה, זה ברור. זאת אומרת כפי שאמרת הקשר הלא קדוש הזה בין אלימות ועבירות המין והפורנוגראפיה והחשפנות והתיאורים הקשים, זה מטריד את כולם. אני יודעת למה יהודית יחזקאלי אמרה את מה שהיא אומרת. אני רוצה לחזור על זה. כי אם אגודות עיתונאים במפורש אלה שעושות את ההשתלמויות, צריך גם אי פעם לתת את הדעת לזה שהעורך והמו"ל שולח את העיתונאים לאותם מקומות שבהם הם נפגעים גם באופן אישי, לא רק כשהם צריכים לדווח. ואז אנחנו כקוראים קוראים את זה, אלא גם כשהם צריכים בעצמם להיחשף לזה. אריק בכר: אנחנו צריכים לסכם משום שעורך הארץ הגיע ואפשר לעבור לפרק הבא. אני בטח אתן ידיעה על העניין הזה ועל עצם העובדה שח"כ חוטובלי הייתה פה ואת כל מגוון הדעות שהיו כאן אנחנו נפיץ באתר ומעבר לאתר של מועצת העיתונות. אורנה לין: אנחנו נמשיך לנושא הבא. שהוא הנושא העכשווי ביותר והקשה ביותר שיש לנו על סדר היום היום. בקצרה נאמר השלכות פרשת ענת קם. אני חושבת שהדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות כמי שכרגע יושבת ראש בישיבה הזאת, זה לא לסכם עוד פעם בשביל כולם את מה שכולנו יודעים וקראנו בעיתון יומיום. אנחנו יודעים למה התכנסנו כאן. אנחנו יודעים מה הסוגיות שעולות על הפרק. אני חושבת שהדבר הטוב ביותר זה לתת את הזמן הכי ארוך שאפשר כדי לעשות את הדיון כאן. דב, אם ברצונך לפתוח, זה יהיה טוב, מכיוון שיש לי רושם שהרבה מהדיאלוג יהיה איתך אחר כך. אז בבקשה, תפתח. דב אלפון: שלום לכולם. אני מניח שעובדות היסוד במקרה הזה ידועות למרות שבכל יום אני מופתע חדש מהעובדה שאפילו עיתונאים ועורכים נוטים לראות את העובדות על פי השקפת עולמם ולא על פי שאלות היסוד מי, מה, איפה, איך. בלמה אני מניח שאנחנו לא דנים היום מהסיבה הפשוטה, שהמטרה היחידה של אורי בלאו הייתה עיתונאית. נדמה לי שלפחות בשאלה הזאת אין עוררין. אורי בלאו מאוים כרגע בכתב אישום על עבודה עיתונאית. הוא מאוים כרגע שיוגש נגדו כתב אישום אך ורק בגלל שהוא ביצע את עבודתו העיתונאים. אין נגדו חשד לשום דבר אחר. כאשר זומנו אחדים מאיתנו פה לתדרוך אצל ראש השב"כ במשך קרוב לשעות ריחפו מעל ראשי שמועות שונות שהוא אנרכיסט שהוא העביר מסמכים לארגונים, שהוא דיבר עם עיתונות זרה, שהוא אולי מכר את המסמכים האלה. בסופו של דבר ההר הוליד ברווז עיתונאי נוסף. וכל הצדדים לרבות יובל דיסקין ראש השב"כ, פרקליטת מחוז תל אביב, פרקליט המדינה כל הצדדים מסכימים בעובדה הפשוטה הזאת, אורי בלאו ביצע עבודה עיתונאית. מה הייתי מצפה מהדיון היום שיצא מכם הודעת תמיכה נלהבת באורי בלאו הנאלץ כרגע להגן על עצמו מרחוק מאיום על החופש הפעולה העיתונאי שלו. ודרך אגב גם הודעת תמיכה בעיתון הארץ באה בחשבון מבחינתי. מכיוון שיתכן שלא כולכם סבורים שאתם צריכים לתמוך באורי בלאו ובעיתון הארץ, אז אני מוכן לענות לשאלותיכם. אורנה לין: אני רק אביא באמת לתשומת לב של כולם, אני רוצה לקרוא את ההודעה שהתפרסמה מטעם מועצת העיתונות. השופטת דורנר נשיאת מועצת העיתונות בחלק הראשון של הישיבה, בנשיאות מועצת העיתונות הגדירה וגם את אריק את הודעה כהודעה מאוזנת. עכשיו שמעתם את דב, יש לו איזה ציפיה מהפורום הזה, אני רוצה שתראו איזה הודעה מועצת העיתונות הוציאה. נשיאת מועצת העיתונות בישראל השופטת בדימוס דליה דורנר בוחנת בדאגה את ההשלכות האפשריות של פרשת הדלפת מסמכי לשכת אלוף פיקוד המרכז לעיתון הארץ, מבלי להתערב בכל הליך שיפוטי שינבע מהמקרה, נשיאת מועצת העיתונות, הגוף המופקד על משמר חופש עיתונות בישראל, מבקשת מכל הצדדים המעורבים שלא לאפשר לעניין לפגוע ביסודות מוסדים של עבודת העיתונאים בישראל. לפי כך המועצה בהינתן וויתורה של העיתונאית ענת קם על חיסיון המקור המוקנה לה כמוסרת המסמכים, קוראת לעיתונאי הארץ אורי בלאו להשיב לאלתר לידי הרשויות המוסמכות את המסמכים שקיבל מקם. ועכשיו הפסקה: בא בעת קוראת נשיאת המועצה לרשויות שלא לעצור את העיתונאי במידה וישיב את המסמכים לידי רשויות הביטחון. מעצר של עיתונאי בגין קבלת מסמכים מידי מקור במסגרת עבודתו עלו להלך אימים על העיתונות בישראל, לפגוע בכלי חשוב בעבודת הכתב ולפגוע קשות בתדמיתה של ישראל כמדינה אשר חופש הביטוי והעיתונות הוא נר לרגליה. עד כאן ההודעה שמועצת העיתונות כבר הוציאה. חיליק, בבקשה יחיאל לימור: אני מצטרף כמובן לדבריה של השופטת דורנר. בהודעה הזאת נקרא עיתון הארץ ונקרא אורי בלאו להחזיר את המסמכים. שלושה ימים חלפו מאז. מדוע המסמכים לא הוחזרו. דב אלפון: אתה רוצה שאני אענה לך אחת אחת? יחיאל לימור: לא, שתי שאלות. התחלתי לעבור על העיתונים ויכול להיות שפספסתי. לעבור על העיתונאים, גיליתי שעיתון הארץ היה עיתון היחיד שלא פרסם את ההסכם בעניינו של אורי בלאו. האם לפחות מבחינה אתית לא מחויב עיתון לפי תקנון האתיקה להביא לידיעת הציבור כל מידע שיש בו עניין ציבורי. דב אלפון: חיליק, קודם כל אני שמח שאתה חזרת לארץ כי בכך מצבך שונה מאורי בלאו. אתה נכנסת לשדה. יכולת לקרוא את העיתונים. אף שוטרת לא אמרה לך כן, שימך מופיע פה, תעמוד בצד. בכך מצבך כבר שונה מאורי בלאו. השאלה הראשונה היא מאוד פשוטה. אנחנו צריכים מסמך חתום בהתאם להנחיות הכלליות של וויתור על חיסיון. אנחנו הקדמנו את הפגישה של פרקליטיה של ענת קם ככל האפשר. זה קרה לבסוף בשעת ערב מאוחרת. היא חתמה על וויתור החיסיון. מכיוון שכתבתי בעיתון ונדמה לי שזה ידוע לשב"כ המסמכים אינן ברשותו של אורי בלאו בחו"ל. אורי בלאו יצא עם ארוסתו לטיול פרטי של שלושה חודשים ללא שום מסמך מסווג שהוא כאשר פרצה הפרשה. מכיוון שכך המסמכים מן הסתם שמורים מן הסתם במדיה זו או אחרת פה בישראל. ומכיוון שהוא אינו יכול לחזור למקום שבו הם שמורים ולהגיש אותם, אז אם יש מסמכים ואם הם שמורים בישראל כפי שהפרקליטות טוענת הרי שעורכי דינו של אורי בלאו אשר מונו על ידי העיתון אבל הם עורכי דינו של אורי בלאו בראש ובראשונה, ידונו איתו בצאתם, ברגע שהמרחב האווירי של בריטניה יהיה נקי מאבק הר געש. ישמעו ממנו כיצד לקבל את המסמכים האלה. שוב, אם ישנם מסמכים. ויגישו אותם בהנחיית הפרקליטות לגורמים המוסמכים, כלשון הודעתה של דליה דורנר. הגורמים המוסמכים זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע. ולפי כך גם זה לקח זמן. אנחנו כרגע רק מחכים לטיסה הזאת ללונדון ולהנחיית השב"כ לאן למסור את המסמכים מרגע שיתגלו, אם כאמור יש בכלל מסמכים. הייתה לך עוד שאלה, קודם כל לא כל העיתונים פרסמו את ההסכם. הארץ דיווח על ההסכם. נדמה לי שבאתר הארץ ההסכם כן הועלה במלואו. אני אומר שהעיתון דיווח על ההסכם בידיעה. וכל מה שנראה לו רלוונטי פורסם. אני אפילו לא מאשר לך שלא פרסמנו את מלוא ההסכם כי אני לא בטוח, אני סומך על המילה שלך שזה לא מה שהיה. אורנה לין: מישהו שעוד לא דיבר היום רוצה? עמוס שפירא: שאלה. שאלה או כאב או קושי. הפרשה הזאת כמובן שזורים בה המון פרשיות. כל מיני ארגונים, כל מיני קבוצות, כולל רשות הביטחון עצמה. אני רוצה להיכנס לזווית שאתה מייצג כאן. אני לא יודע, אולי אני שונה מאנשים אחרים פה, אני לא יודע וודאי שלא את כל העובדות בוודאי שלא את רוב העובדות של כל הפרשיה. אני ממש לא יודע. ולכן אני אעשה מה שאנחנו עושים בהוראה. ניקח מקרה היפותטי. נניח אני עיתונאי. אני מקבל טלפון או מייל באישון לילה קול של אישה שאני לא מכיר והיא אומרת לי, תשמע, אני יש לי נגישות לכל המסמכים המסווגים סודיים ביותר המצויים בכספת של רמטכ"ל. או בחשבים של הרמטכ"ל ואני מוכנה להראות לך אותם. ואני אומר או.קי., בואי, תביא. נניח. היפותטי. האם היית רואה בזה עבודה עיתונאית? או ספסימנט של פעולה במסגרת עבודתו העיתונאית של אותו עיתונאי? דב אלפון: אתה פשוט מקצין את המקרה. וזה לא נראה לי מאוד מעניין. מכיוון הרי המקרה כמו שציינת הוא מספיק כואב גם ככה למה לנו להקצין אותו. אם כבר לצרכי דיון אנחנו צריכים אולי להמעיט מערכו. אבל לשאלתך, חלק חשוב מעבודתו של העיתונאי הוא בוודאי איסוף מסמכים ופרסום מה שרלוונטי בהם. מה שרלוונטי בהם זה אך ורק מה שעונה על האינטרס הציבורי. לא בחורה אלמונית שמתקשרת אליך באישון לילה יכולה לשפוט מה הוא אינטרס ציבורי. יתכן שאותה בחורה סבורה שכל 287 – 700 מסמכים, ויש הרבה מאוד גרסאות בשאלה הזאת, הם סוג של אינטרס ציבורי יהיה לפרסמם. תפקידו של העיתון או במקרה הזה של אורי בלאו והעורכים שלו להחליט מה מכל זה באמת הוא עונה על ההגדרה הזאת. אחרי שהם יבדקו את אמיתות המסמכים וייתנו להם קונטקסט, יאספו תגובות מכל המעורבים, תפקידם לפרסם את זה. כמובן שאם הם גם טורחים להגיש את זה לצנזורה הצבאית כדי לבדוק שאינם פוגעים בביטחון ישראל בכך שהמסמכים האלה מתפרסמים. אז אדרבא, אני פשוט לא מבין מה הדילמה שלך. אריק בכר: דב, איך אתה מרגיש על הדרך שבה הארץ עושה מאמץ להגן על חיסיון של המקור שלו, שזה יסוד אצלנו בתקנון האתיקה. ושאלה ספציפית יותר, האם נכון מה שאני שמעתי, שבעוד הארץ ומר בלאו מנהלים משא ומתן די ארוך ומייגע עם הרשויות אף אחד לא טרח לעדכן את המקור שיש כאלו מגעים. אורנה לין: ועוד שאלה אחת, ואולי זה לא נכון מה שאני אומרת אבל לכאורה כשפורסמה הכתבה הראשונה שאיך אומרים, כולנו יודעים שעברה צנזורה לכאורה. אז בכל אופן הכתבה הראשונה שפורסמה, פורסם המסמך אז-איז, ואם תאמר לי שלא, אני אשמח מאוד לשמוע, שהפרסום הזה הוא פרסום של עיתון הארץ הביא להסגרת המקור. זאת אומרת במובן הזה הגנת המקור לא הייתה הגנת המקור, הייתה הסגרת המקור. דב אלפון: קודם כל איש לא טוען את זה מלבד אדם אחד. נכון שחנוך, אני מכיר אותו הרבה שנים, לפעמים האגו שלו מתנפח. אבל הם לא רבים, הוא אדם אחד. אני התייחסתי ללשון התיאור של העניין. אורנה לין: זה היה הכי מנומס שיכול להיות. דובר: אני נציג ציבור פה. קצת מטריד אותי לפחות הנושא של החיסיון העיתונאי. ואני יודע איזה מאמצים עושים כלי תקשורת לשמור על חיסיון של מסמכים. וברגע שפורסם המסמך לא צריך להיות חכם מאוד גדול כדי להבין שזה מצמצם מאוד את רשימת החשודים הפוטנציאליים דב אלפון: אני לא יודע עוד כמה פעמים אני אסביר את העניין הזה, אבל זה כנראה לא עוזר לי, מכיוון שהעיתונים האחרים כמובן, דווקא התשובה שלי לשאלה הזאת נעלמת בבת אחת. האתר שפרסם לראשונה את האשמה הזאת העין השביעית סירב לפרסם את ההכחשה שלי במשך שלושה שבועות. עד למעשה להסרת צו הערפול. וגם אז הם הטביעו את זה בתוך כתבה מעורפלת. ולכן אני אנסה עכשיו לפניכם להיות כמה שיותר ברור. איש לא יכול לטעון שהמסמכים פורסמו אז-איז במוסף הארץ. האפילו המסמכים שהוחזרו לשב"כ, תדפיסם עברו שינויים קוסמטיים בהסכמת השב"כ, כולל מחיקת מספרים סידוריים. למה לנו לנחש לא צריך להיות גאון כדי, בואו ניקח גאון בזה, שמו יובל דיסקין והוא ראש השב"כ. הוא קיבל את מוסף הארץ ב- 28 בנובמבר 2008, טובי החוקרים שלו ניסו במשך תשעה חודשים, תשעה חודשים לאתר את המקור על פי התדפיס אשר פורסם במוסף הארץ. עובדה היא שהגאונים לא איתרו את המקור. אז למה לכם כל הזמן לחזור ולהאשים את הארץ במשהו שלא היה ולא נברא. ראש השב"כ אומר לא הצלחנו לאתר את המקור על פי התדפיס אשר פורסם במוסף הארץ. אז כמה פעמי עוד נגיד את זה? הרי המטרה האמיתית של הטענה הזאת היא לטעון שהארץ נהג ברשלנות ולכן אינו רשאי לקבל את הגנת הקולגות שלו. אבל זה שקר. ראש השב"כ אמר שעם קבלת חמישים המסמכים בהסכם עם אורי בלאו, היה, ואני פה מצטט מילה במילה, צמצום החשודים האפשריים בהדלפה הפך להרבה יותר קל. מכאן נראה לי ברור שהארץ לא חטא כאשר הוא פרסם כפי שהוא פרסם את המסמכים במוסף הארץ, ושהשב"כ רימה את הארץ כאשר הוא אמר שהוא לא השתמש במסמכים כדי לאתר את המקור. אז אני חושב שהשאלה צריכה להיות האם אתה לא תמים בכך שחתמת הסכם עם השב"כ. זה שאלה לגיטימית לחלוטין ואני מוכן להתחבט בה ביחד אתכם. אבל לבוא ולהגיד אתם הפקרתם את המקור בגלל שפרסמתם את המסמכים אז-איז, שעה שכל מי שטוען את הטענה הזאת אין לו מושג מה המערכת עשתה? זה פשוט סוג של מסגור, פריימינג, שהתרחש תחת צו איסור פרסום במשך שלושה חודשים. בעצם השחיר פניו של ניר בכר עורך המוסף אז, וגם שלי. בוודאי של אורי בלאו כעיתונאי חתום על הכתבה, אפשר להסביר לציבור מאה אלף פעם שהוא לא אחראי על הגרפיקה והעיצוב, עדיין זה מזוהה איתו. ולכן אני חושב שהגיע הזמן שלפחות את השקר הזה נשים בצד, יש מספיק שקרים בפרשה הזאת גם בלי הדבר הזה. לשאלתך, אמרתי שהעיתון מינה עורכי דין לאורי בלאו. ויכול להיות שלא קל לכם להבין את הניואנס הזה, אבל זה לא ניאנס. כאשר אני אישרתי לפרקליטיו של אורי בלאו לחתום הסכם עם השב"כ אני לא ידעתי מי זאת ענת קם אני מעולם שמעתי את שמה של ענת קם עד אשר דווח לי שנעצרה בחורה בשם ענת קם בחשד שהיא המקור של אורי בלאו. אנחנו חתמנו הסכם עם השב"כ בלי לדעת, מבחינת העיתון אני מדבר, לא מבחינת פרקליטיו של בלאו, לא ידענו בכלל מי המקור של אורי בלאו. אני לא שואל את העיתונאים שלו לא עמוס הראש, ולא את גידי וויץ, אני לא שאלתי את גידי וויץ אתמול מאיפה המסמך טיוטת כתב התביעה על 3.5 מיליון שקל לחשבון הבנק של אולמרט. אני לא שואל אותם את השאלות האלה. ודרך אגב כל עיתון המקביל לעיתון הארץ בעולם לא שואל את השאלות האלה. וגם בישראל עורכי עיתונים אחרים אינם מרבים לשאול את השאלות האלה. לכן לשאלתך אנחנו חתמנו על ההסכם כולל סעיף מפורש האוסר על השב"כ לאתר את המקור על פי המסמכים שהועברו אליו אבל אנחנו לא ידענו מי המקור. אני אוסיף לך שגם פרקליטיו של אורי בלאו לא ידעו מי המקור. הם חתמו על ההסכם אשר מגן על המקורות העיתונאים של המסמכים האלה. אז הם לא ידעו בכלל שיש מקור אחד. ולכן זאת הסיבה שלא התקשרנו לענת קם, כי לא ידענו שענת קם קיימת. אריק בכר: אורי בלאו ידע. דב אלפון: זאת שאלה, כאשר אורי בלאו יוכל לדבר באופן חופשי בלי שהטלפון שלו יאתחל את עצמו ובלי שהדירה שלו תקבל פורצים מסתוריים באמצע הלילה ובלי שכל מיני אירועים מסתוריים אחרים יקרו לו כולל בשיחות איתי, אז נוכל לשאול אותו את השאלות האלה. אני כרגע לא יודע למסור לכם האם אורי בלאו היה בקשר עם ענת קם. אני יכול דרך אגב, אני לא רוצה להגיד שוב כקצין מודיעין לשעבר כי זה תמיד סוחט גלי צחוק במטה השב"כ ברמת אביב, אבל כמי שקורא מותחנים, בעצם העובדה שאורי בלאו יוצא ממטה השב"כ ומצלצל למישהו להגיד לו אל תשאל קראו לי לחקירה, האם מספר הטלפון אליו הוא חייג, הוא לא סימן שהוא היה בקשר עם מישהו? לכן דרושה זהירות פה, אנחנו לא יודעים את מה שאירע. אנחנו לא יודעים כיצד השב"כ איתר את ענת קם עדיין. אנחנו יודעים שיובל דיסקין סירב לענות על השאלה של ראש מערכת חדשות ערוץ 2 האם האזנתם לעיתונאי במשך שבועות אם לא חודשים, האם קראתם את המיילים שלו. לשאלה זו יובל דיסקין השיב, אני לא רוצה לענות, אני יכול לומר שאם עשינו משהו כזה זה היה על פי חוק, דהיינו עם צו של שופט. לא קשה לראש השב"כ למצוא שופט אשר ייתן לו צו האזנה לעיתונאי וגם זה לדעתי משהו שהמועצה הזאת צריכה להתייחס אליו. בן דרור ימיני: יש לכולנו איזה דילמה ודילמה מאוד קשה. כי ברמה העיתונאית הטהורה כאשר מדובר בהדלפת מסמך חד משמעית כולנו עיתונאים, כולנו עיתון הארץ חד משמעית. זאת אומרת כולנו חיים על הדלפות, כולנו רוצים הדלפות. אף אחד מאיתנו לא רוצה להפסיק את המוסד הזה של הדלפות. מצד שני אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש פה היבטים נוספים שהם קשורים. זאת אומרת זה לא עניין של או.קי., הגברת, המשפטנית הדגולה ענת קם החליטה שמדובר בפשע מלחמה והיא, המשפטנית הדגולה עשתה דין לעצמה והחליטה שאת המסמכים האלה היא מעבירה לאן שהיא מעבירה. אני מודה שזה צורם מאוד. אבל גם פה אני אומר, טוב, נו, בסדר. בעצם מה שאתם דורשים מאיתנו באיזה שהוא מקום זה לתת יד ולתת אישור לדבר שבעיניי ובעיניי רוב האנשים הסבירים הוא עבירה לכל דבר ועניין. אז אנחנו חיים עם הדבר הזה שקוראים לו הדלפות. וזה לגיטימי לחלוטין ואנחנו רוצים שהמוסד הזה ימשך. אבל אתה לא יכול לדרוש מאיתנו מחר זה יהיה חייל מאיזה שהוא מאחז בלתי חוקי שיסכל תוכנית לפינוי המאחז. ותגיד, נו, איזה יופי. ובאותה הזדמנות הוא לא יעשה רק את העבודה הפוליטית המאוד ספציפית הזאת וידליף את המסמך למקור ראשון, הוא גם ייקח איתו את מסמכי המבצע הבא שהולך להיות נגד לבנון. וזה מה שקרה במקרה הזה, לפחות לפי טענת צה"ל. הדברים הושמעו בגלי צה"ל, יתקן אותי מפקד גלי צה"ל אם אני טועה. אז אתה אומר, הדברים מעורבים זה בזה. וליצור את אותו קו הפרדה בין אך ורק הדלפות בואו תתמכו בעיתון הארץ, שאני תומך בעיתון הארץ, לבין המוטיבציות הפוליטיות של אנשים שהחליטו לעשות דין לעצמם ולעשות דברים נוספים לחלוטין שאין להם שום קשר עם העניין העיתונאי הטהור. מאות מסמכים, האם זה אלפיים או 700? אין לי מושג, זה גם פחות חשוב. יש פה עניין של מאות מסמכים נוספים אם לא אלפיים אז מאות מסמכים. אני מצטער אני לא מוכן לתת לזה אישור ולא מוכן לתת אישור למצב שבו עיתון ועיתונאי שותפים לאחזקה הזאת שהיא עבירה בפני עצמה. לא יכול. מצטער. אני מודה שאני גם לא יכול להימנע ממחשבה שלכל הסיטואציה הזאת יש גם מוטיבציה פוליטית, בדיוק כמו לפרסום הכתבה, ולפרשנות המאוד ספציפית לאותם מסמים של ענת קם והמשפטנים שהבאתם, יש מוטיבציות פוליטיות, זה ברור. אורנה לין: בן דרור, תעשה לי טובה, אני לא מוכנה שמכל השותפים בעניין הזה, הדיבור הדרגוטיבי והרדוקטיבי יהיה על ענת קם. אם אתה רוצה, תדבר בלשון הצינית הזאת על כל המשתתפים, לא על האישה היחידה בפרשה בת ה- 23. בן דרור ימיני: אז הנה עכשיו נדמה לי שעניתי לך כבר, בעצם העובדה שדיברתי כבר על אותם משפטנים. ככה שהערה שלך, כבר עניתי לך. דב אלפון: אני שמעתי ממך שלוש השגות בדרכך לתמוך, לקבל את מה שאני מבקש מכם. לגבי ההערה הראשונה שיפוטו של העיתונאי האם זה מסכן ראה פינוי מאחז כפי שאמרת או כיבוש לבנון, אני חושב שבאמת אחד המסמכים המזעזעים ביותר שכל עורך, לא עיתונאי, כל עורך צריך לקרוא זה המונולוג של כתב טאס – אתם זוכרים את הסוכנות הזו, שקיבל טלפון ממשרדו, הכתב האזורי שזה דרגה מאוד זוטרה ונאמר לו שיש דליפה בכור האטומי בצ'רנוביל. מצלצל בן דוד שלו שהוא טכנאי בכור בצ'רנוביל ואומר לו אל תשאל פה זה פאניקה מוחלטת, כולנו יוצאים יש דליפה בכור אתה חייב להוציא מייד הודעה. כתב טאס מתקשר לרשויות הצבא. אנחנו בעידן הפרסטרויקה כבר, עדיין לא דמוקרטיה מוחלטת. ושם אומר לו מי שאומר יש משהו קטן, אם אתה תפרסם שיש דליפה אתה תגרום לכזאת פאניקה בכבישים שאנשים עלולים להיהרג בצאתם מהעיר. ודמך בראשך. אתה פשוט תגרום לאולי אפילו עשרה אנשים למות בתאונת דרכים נוראה עכשיו. וכתב טאס אומר לעצמו אני עיתונאי אחראי אני לא אחד כזה שמפרסם כל הדלפה שנותנים לי. ויראה התוצאה מאות אנשים מתו ואלה שחיים עדיין הייתי אומר נושאים את הצלקות של הטעות העיתונאית ההיא. עיתונאי איננו מפעיל שיקול דעת מלבד העניינים הבאים: האם יש פה אינטרס ציבורי, האם זה נכון ובמקרה שמדינת ישראל עם ידיעות צה"ליות, האם הצנזורה הצבאית סבורה שאין סכנה בפרסום. זה הכול. זה הכול, בן דרור. לא שואל את עצמו מה המוטיבציה של המקור. זה לא מעניין אותנו. האם מאיה כוך רצתה פרסום, להציל את תנובה, להציל את הצרכנים של תנובה? אנחנו לא צריכים לשאול את עצמנו את השאלה הזאת. בא המדליף, יש עניין ציבורי בפרסום אנחנו מפרסמים תחת שלוש הבדיקות שאני מניתי. בן דרור ימיני: על זה אנחנו איתה. אבל לא ענית על שאר הדברים. דב אלפון: נותרו שתי השגות. השגה שנייה שלך שאני חושב שהיא הראשונה בעצם, אתה אומר הייתי תומך אם זה היה פרסום מסמכים בענייני איכות הסביבה, בענייני הבריאות כפי שאתם נוהגים מדי פעם. אבל פה אני מרגיש שהיה פה עניין פוליטי ולכן קשה לי כבעל דעה פוליטית לתמוך במשהו שהוא הפוך משלי. אבל זאת כל הגדולה של המועצה הזאת. אתם אמורים לתמוך בפרסום הזה בלי קשר לדעותיכם הפוליטיות כי אורי בלאו בלי קשר לפרשנות שהודפסה בעיתון בעניין התנחלויות אלה ואחרות, אורי בלאו ביצע עבודה עיתונאית. ותפקידכם להגן על חופש הפעולה העיתונאי. זה לא משנה אם המוטיבציה של המדליפה הייתה למנוע את הנסיגה מעזה או לחזור את ההתנהגות של צה"ל בשטחים. זה לא משנה. בן דרור ימיני: אז אני לא הסברתי את עצמי טוב. אני לוקח על עצמי את האחראיות. גם עם זה אין לי שום בעיה. ואת מה שיש לי לכתוב ברמה הפוליטית תאמין לי שאני אכתוב ואני כותב. לא זה העניין. העניין הוא שאתה דורש ממני ללכת צעד קדימה, עוד אחד. ובצעד הקדימה הזה אתה אומר לי בעצם בוא תהיה שותף לדבר שהוא דבר עבירה. אני מדבר על אותם מאות מסמכים שאין להם שום ערך עיתונאי, יש להם ערך מבצעי. עמוס שפירא: מאיפה אתה יודע? אני לא יודע. בן דרור ימיני: אתה לא יודע, הדברים פורסמו. גם פורסם שהתוכניות המבצעיות של עופרת יצוקה היו. אתה לא יודע, הציבור יודע. דב אלפון: אבל לא הבנתי מה אורי בלאו קשור בזה. זה קשור בענת קם. לא הבנתי מה אורי בלאו קשור. בן דרור ימיני: זה קשור בזה שהמסמכים מוחזקים ואתם נותנים יד להחזקת המסמכים. דב אלפון: לא במקרה אנחנו לא יודעים כמה מסמכים יש. הרי כל מה שקרה פה זה שהשב"כ קיבל בשמחה רבה כחמישים מסמכים מסווגים מאורי בלאו העונים לדעתו של אורי בלאו להגדרות בהסכם. ואז הוא אמר אבל מהחקירה של ענת קם למדנו, אני לא שמעתי את זה מענת קם, דרך אגב אף אחד לא שמע את זה רשמית מענת קם, שמענו את זה רק בתיווך של השב"כ. השב"כ אומר בחקירתה ענת קם אמרה לנו שכאשר היא העבירה לאורה בלאו את מה שהיא העבירה, ואני אפילו לא יודע להגיד אם זה CD אם זה דיסק און קי, אם זה קובץ דחוס, אין לי מושג, אם זה תדפיסים. אין לי מושג. אנחנו יודעים שהיא אמרה לנו שהיא העבירה לו מאות מסמכים. אלפיים, אצל רוני דניאל בטלוויזיה זה כבר 2200 זה 2000 זה נשמע לא מדויק, 2000 מסמכים זה נשמע הערכה. 2200 זה כבר נשמע מדויק לחלוטין. אנחנו לא יודעים כמה מסמכים היו שם, אנחנו לא יודעים מה הם. לשאלתך על התוכנית המבצעית של עופרת יצוקה הרבה יותר קל לי לענות. אתה רוצה את התשובה? במסמכים האלה הייתה תוכנית כיצד על צה"ל לכבוש את עזה. התוכנית הזאת היא בעלת אינטרס ציבורי אך ורק בשאלה האם המטרה היא לגרום כמה שיותר נזק לאוכלוסייה אזרחית. כיוון שיש פה עניין של חיילי צה"ל ושל הגנה וחוק הצנזורה הצבאית הכתבה הזאת הוגשה לצנזורה הצבאית. איפה פה הבעיה? הצנזורה הצבאית החליטה באיזה פליפ-פלופ שלא כאן המקום להתייחס אליו, אחרי שהעיתון הודפס שבעצם יש פה מבחינתה סכנה לביטחון ישראל. ולפי כך עבדך הנאמן גנז מהדורה שלמה של מהדורה שכבר הודפסה של העיתון באנגלית. הורה לעשות מחדש את כל שלושת העמודים הראשונים של העיתון בעברית בעלות ניכרת דרך אגב. 20% מהמינויים לא קיבלו את העיתון למחרת. והכתבה על התוכנית של צה"ל לכיבוש עזה במבצע שעדיין לא היה ידוע אז שיקרא עופרת יצוקה, לא ראתה אור. בשביל מה יש לנו את חוק הצנזורה הצבאית? אם בכל פעם שמשתמים בו נכון אתם תגידו זה לא מספיק. האם זה תפקידה של המועצה להגיד זה בעצם לא מספיק חוק הצנזורה הצבאית? לא נראה לי. לא נראה לי. הרב טננבאום: הנושא הוא השלכות פרשת ענת קם. וגם עם ידידי משמאלי עורך הארץ וכמוני כמוהו גם קצין מודיעין לשעבר. אבל חשבתי שידברו פה יותר על השלכות של פרשת ענת קם מאשר השלכות עיתון הארץ. עיתון הארץ הוא עיתון. עיתון הארץ הוא עיתון כמו כל עיתון כמו כל כלי תקשורת שחופש העיתונות חשובה מאוד בעיני כל מי שיושב כאן. אבל אני מתלבט תמיד ולאו דווקא מההשלכות של ענת קם, האם אנחנו באמת חיים בשוויץ? הייתי מאוד שמח, שלא יהיה לנו לא בעיה של עופרת יצוקה ולא של לבנון ולא של גניבת מסמכים מלשכה של אלוף הפיקוד. ככה שנראה בעיניי שאם אנחנו אלה שיושבים פה ומחזיקים בכלי תקשורת, כל אחד מאיתנו יהיה המוסמך הבלעדי לעמוד מול ראש השב"כ שלא במקרה קוראים לו ראש שירותי הביטחון, סוף סוף הוא עומד ומנהל מוסד של שירותי הביטחון שזה כולל גם ביטחון שלנו, של כל אחד ואחד שיושב פה. אני לא יכול לצאת מתוך הנחה שהשב"כ או הצנזורה הם לוחמים נגד חופש העיתונות. אנחנו חיים במדינה שבה ענייני הביטחון הם בעייתיים מאוד ואני אומר את זה בלשון המעטה. נכון ונכון שאנחנו צריכים להילחם על חופש העיתונות. הייתי מסכים למקסימום של מאה אחוז בכל נושא שהוא. בענייני ביטחון הייתי מצפה שאנחנו נהנה קצת יותר רכים. אני לא אומר לשלול מידע. אני לא אומר לעבור על חוקי הצנזורה או לא לעבור חוקי צנזורה. אבל בשביל עצמנו, בשביל האחריות שלנו כלפי ציבור הקוראים והמאזינים והשומעים אותנו, להיות קצת יותר זהירים. כי כקצין מודיעים לשעבר בוודאי תודה שיש הרבה מאוד נושאים שלא מגיעים לידיעת הציבור. ותמיד אפשר להתווכח עד כמה הם פוגעים או לא פוגעים בחופש העיתונות או לא. להיות יותר זהירים. אני עברתי, גם אני השתתפתי בתדרוך. עברתי על כל כלי התקשורת בימים אחרי שהפרשה פרצה. לא ראיתי מספיק מצדנו, עם כל ההשלמה כמו שבן דרור אמר, וכפי שנשיאת מועצת העיתונות עוד כותבת אנחנו בעד חופש העיתונות. אבל לתת קצת לגיטימציה גם לצד שיש לו בעיה עם הנושא הזה. כולנו ירדנו רצח על שירותי הביטחון. דב אלפון: איפה זה קרה? הרב טננבאום: אני אעבור איתך על כל עיתון שאתה רוצה. מבחינת הנושא כשלעצמו לא ייחסנו מספיק, מינימום של הערכה וכבוד לאנשים שממונים על הביטחון שלנו. להילחם על חופש העיתונות זה דבר אחד, לעמוד על משמרת הביטחון זה דבר שני. תודה. יוסי בר מוחא: אני פה אספר לכם על איזה שהיא פגישה שהתקיימה אצלי במשרד לפני כשלושה וחצי חודשים. עמוס שוקן בנוכחות עורכת הדין אורנה לין, בעניין אחר לגמרי, שבוע לאחר שהתפוצצה הפרשה בעצם בחדרי חדרים. ולא ידענו והיה חיסיון מוחלט. אני הטחתי בפני עמוס שוקן בנוכחותה של הגברת אורנה לין האשמות כבדות. וזאת בהתייחס להפקרתה של הגברת ענת קם התייחסתי לעובדה ואף אפילו החרפתי ואמרתי שלהערכתי, להערכתי הבלתי בדוקה, שבעצם אורי בלאו הוא שבעצם מכר את ענת קם. כך אמרתי. אני כרגע מספר את מה שאמרתי באותה סיטואציה שבוע לאחר מכן. אני טוען ושוב זו טענה שלי ואני מדבר בשם עצמי כפי שדיברתי אז ואמרתי את הדברים לעמוס שוקן בצורה הברורה ביותר, שבעצם פרסום המסמכים, נכון, אני שמעתי מדב שאכן הושמטו מספר נקודות כמו מספרים סידוריים מתוך המסמכים וזה דבר יפה שנעשה, אני גם יודע מאחר ואני מכיר את דב אישית כי דב היה עורך שלי, שאכן מקורות הוא לא יודע, כמו שאני לא מסרתי לו מקורות מעולם כשעבדתי תחת ניהולו ועריכתו לא מסרתי לו מקורות שלי. בזה אין ספק. בזה אין ספק. הוא לא היה והוא לא דרש ממני, והוא לא דרש ממני מעולם למסור לו מקור כלשהו בפרסום או אחרי פרסום. אבל אני חוזר ואומר כאן היה מעצם העובדה שלא נמסר, יבואו ויגידו כמו שאמר דב, מאזינים או לא מאזינים, כן האזינו או לא האזינו לאורי בלאו, אורי בלאו לא בא לענת קם. לא צריך בטלפון, יש הרבה שיטות. אז בואו נחכה, למה היום נצא ונגן? בואו נחכה לתוצאה. נחכה לשובו של בלאו. בואו נראה מה קורה. כי אני אומר לכם ומתוך מה שמתרחש כרגע ומתוך ידיעה, דב אלפון: אני שמעתי את זה מפי הסוס, אגב. יוסי בר מוחא: לא רציתי להגיד את זה אבל ענת קם אומרת את זה מפורשות שלא נמסר לה, חד וחלק היא לא ידעה עד להגעתם של חוקרי המשטרה או השב"כ לצורך העניין היא לא ידעה על כך שיש הסכם בין עיתון הארץ לבין אורי בלאו. היא לא ידעה כלום ממש. ולכן אני חושב שהייתה כאן הפקרה של הנערה, חיילת, בחורה בת 23. אלה פני הדברים. זה מה שאני אמרתי. אני לא רוצה להיכנס לפעולות שעשתה ענת קם כי היא עשתה את זה בזמן שהיא הייתה חיילת ואין לי עניין להיכנס בעניינים האלה. זה כבר עניין של ביטחון המדינה ועניינים של המדינה מולה, אני לא נכנס לעניין הזה. אני כרגע נכנס לעניין של אורי בלאו שחשף את הגברת ענת קם ואף אחד לא ימכור לי אחרת. הוא חשף אותה בעצם העובדה שהוא לא סיפר לה. והיה יכול להציל את הבחורה הזו בדרך כזו או אחרת. דב אלפון: טוב שיש לנו את יוסי, אחרת היינו צריכים לחכות לבית המשפט שיכריע. אבל יוסי כבר לא ימכרו לו אחרת, הוא כבר יודע הכול. אני אגיד את זה ככה, לגבי החלק הראשון של הצהרתך על הפגישה שהתקיימה עם עמוס שוקן, שבה הטחת בו בטח באותה מידה של ביטחון שבו הטחת בי כרגע דברים שונים, יוסי בר מוחא: לא בך, בהארץ. דב אלפון: בהארץ. הטחת בו שאתה חושב שהארץ הפקיר את המקור בגלל פרסום המסמכים. זה רק מוכיח את מידת הנזק אשר נגרם מהפרסום השגוי הזה ומהעובדה שברגע שיש לאנשים סיפור בראש קשה להם בראש גם אם ראש השב"כ אומר להם שהוא לא נכון, קשה להם מאוד לחזור בהם ממשהו שהם מאמינים בו כבר שלושה חודשים. לגבי ההצהרה השנייה שלך, לפיה בעצם העובדה ההימנעות, בעצם ההימנעות של אורי בלאו מלספר למקור שלו שמתנהלת חקירה בדבר איתור המקור, כי הרי חקירתו נמשכה, חקירתו, המגעים בין עורכי דינו לבין שב"כ הרי נמשכו ימים אחדים עד לחתימת ההסכם. מכאן שיש גם תקופה שעוד לפני ההסכם. אתה אומר, ענת קם אומרת, אני שמעתי זאת מפיה, שהיא לא ידעה שמתנהלת חקירת שב"כ על איתור מקור המסמכים. והיא בוודאי לא ידעה שאורי בלאו מסר מסמכים נוספים לשב"כ והגן עליה בהסכם שלו איתם. הרי שיש לי שני דברים לומר. אל"ף יש לנו פה רק צד אחד וגם הוא נזכיר פה שענת קם עם הוספתו של עורך דין נוסף החליפה שלוש פעמים גרסה וזה בסדר גמור. זכותו של החשוד ונאשם בוודאי לומר את מה שהוא רוצה, עד שבית המשפט יקבע. אני לא שמעתי את זה מאורי בלאו. אני לא יודע לענות לך אם הגרסה הזאת נכונה או לא. אבל לבוא ולהגיד הסוגיה הספציפית הזאת מטרידה אותי ולכן אני מסרב עכשיו לפרסם הודעת תמיכה בעיתון ובאורי בלאו בגלל שאני לא יודע האם כאשר השב"כ חקר את מקור המסמכים אורי בלאו אמר לה שיש חקירה או אין חקירה, זה נראה לי צעד גדול מאוד ולא מובן. אורי בלאו כרגע מבוקש לא על ידי ההגנה של ענת קם. הוא מבוקש לחקירה על ידי מדינת ישראל שאיננה צד בשאלה שאתה מעלה. מדינת ישראל אומרת אני רוצה לחקור את אורי בלאו עם הגיעו לנתב"ג ואני שומרת לעצמי את הזכות להגיש נגדו כתב אישום בהתאם לתוצאות החקירה הזאת. למעשה הם פחות או יותר אומרים שהם רוצים לאשים אותו על פי הסעיף של ענת קם דרך אגב. אני לא מבין מה ההתלבטויות של המועצה לומר שזה לא מקובל עליה. בגלל שיש שאלה ספציפית, אני לא מבין מה זה קשור בשאלה האם אורי בלאו הודיע למקור שלו כאשר הוא נחקר שהוא מגן עליה בהסכם שלו או לא. אני פשוט לא מבין, מה זה קשור. מדינה ישראל היא שרודפת את אורי בלאו כרגע. לא פרקליטיה של ענת קם. זו שאלה אחרת. יחיאל לימור: אני אתן לך תשובה לשאלה הראשונה שלך. בעקבות הודעתה של כבוד השופטת דורנר ... דב אלפון: אז בוא נעשה סקר דעת קהל בכלל? זה מה שאתה אומר? אורנה לין: יחיאל, אתה במסגרת הערת ביניים, אנחנו מוכרחים לתת לאנשים להתבטא. בן דרור ימיני: אולי כדי שהדיון הזה יהיה קצת יותר ברור, בעצם אתה רוצה הודעת תמיכה במי ומה? כי יכול להיות שבחלק מהדברים אתה צודק ואנחנו איתך ויכול להיות שלא. אבל הדברים קצת התפספסו. אולי ברשותך, יושבת ראש, לתת לו להסביר מה בעצם אנחנו נדרשים. כי יכול להיות שכן נקבל את הבקשה, יכול להיות שלא. אבל יכול להיות שכן תהיה הסכמה על חלק מהדברים. אורנה לין: תנו לי רגע לאפיין לפי הבנתי את הבקשה של דב. ודב יושב לידי ואם אני צריכה תיקון הוא יתקן אותי. ושוב אני מתחברת להודעה הקודמת שלנו כי כל החלטה כאן תהיה ביחס להודעה הקודמת שלנו. שם אמרנו בהודעה הקודמת שאנחנו מתנגדים למעצר של עיתונאי במידה וישיב את המסמכים לידי רשויות הביטחון. מעצר של עיתונאי בגין קבלת מסמכים מידי מקור במסגרת עבודתו עלול להלך אימים וכיוצא וכו'. אומר דב עזבו רגע מעצר, אני מאוד מודה לכם על הודעתכם, מה שעכשיו אנחנו עומדים בפניו זה עיתונאי שבמסגרת עבודתו קיבל מסמכים סודיים שאותם לא פרסם ובגין זה שירותי הביטחון אומרים לנו, ככה הוא אומר, שיגישו נגדו כתב אישום והוסיף, בגין אותן עבירות שעליהן יוגש כנראה כתב אישום של המקור שלו. זה מה שהוא מבקש. נגד זה תצאו. גם נגד הכוונה להגיש כתב אישום לגבי עיתונאי שעל פי עבודתנו העיתונאית לקח את המסמכים, מחזיק, לא מפרסם אותם, אריק בכר: הוא יואשם בריגול? אורנה לין: כך אומר דב. אריק בכר: זה מה שאתה אומר? דב אלפון: זה חלק מהטקטיקה הכללית. כן. אנחנו לא יודעים במה הוא יואשם. מה שאני מצפה מהמועצה שבמידה ויתברר שאורי בלאו ביצע אך ורק עבודה עיתונאית כפי שהחוקרים טוענים ובמידה והוא אכן יחזיר את המסמכים בהתאם לתהליך המתנהל מול הפרקליטות בעניין הזה וזה עניין של ימים בודדים, בודדים. אז המועצה מתנגדת להגשת כתב אישום בגין עבודתו העיתונאית. זה כל מה שאני מבקש מכם. אין לי אשליות בקשר לכל השאר. הנרייט דאהן כלב: דבריי לא מופנים אליך, דב, זה לא אישי כמובן וזה מאוד ענייני אני מקווה, אלא הם מופנים לחבריי ולסגנית. ומה שאני מבקשת לדבר עליו הוא להזכיר לכם את תפקידכם, להזכיר לנו את תפקדנו ולהפנות אתכם לדיון שהיה בעניין אילנה דיין. שם באופן ספציפי אמרנו שאנחנו מבקשים להגן ברמה הכללית. אנחנו לא מבקשים להיכנס לפרטים הפרטיקולאריים ולהזכיר שמות של נאשמים, נרדפים, אנשים שמסובכים, אז הייתה שאלת סוביודיצה, השופטת דורנר אפילו פרטה את הדברים האלה וכן הלאה. וגם כאן אני לא בטוחה שיש בעיה משפטית או אין בעיה משפטית. אבל מה שאני מבקשת להזכיר הוא שאנחנו מועצת עיתונות שעוסקת במצבים פרטיקולאריים כדי להוציא מתוכם עקרונות יותר אוניברסאליים. ולכן התמקדות בפרטי הפרשה, ולדעתי הדיון כאן הלך קצת יותר מדי לתוך מה בדיוק נאמר, מה לא נאמר, עד כמה נגיע לדרגת הרזולוציה של ידיעת הפרטים וכן הלאה, ולכן לדעתי אנחנו טועים בכיוון. תחזרו מהכיוון ההוא, אני מציעה. בואו נחזור לכיוון של תפקידה של מועצת העיתונות בציבור כלפי כל השחקנים בזירה. בין אם זה מדובר בעיתונאים, בין אם זה מדובר בעיתונים ועורכים. בין אם מדובר בחוק החיסיון וכן הלאה וכן הלאה. אז אין לי כאן עמדה מתנגדת ספציפית. באופן אישי אני מאוד שבעת רצון מהפרסום המאוזן של השופטת בדימוס דורנר. אני לא חושבת שאנחנו צריכים להוסיף על זה משהו יותר פרטיקולארי. ההצעה שלי היא לא להוסיף על זה משהו פרטיקולארי אבל בפירוש כן, וכאן זאת שאלה של תזמון, בפירוש כן לצאת בשלב מתאים, אני עוד לא יודעת מתי, אולי אחרי שהוא יגיע להסכם עם השב"כ אבל לא עם זיקה לא לעיתון, למקרה ולא לשם, כמו שהיה עם אילנה דיין ששם הסכמנו לא לפרט את הפרטים בעניין השם. על מנת לומר שאנחנו מפיקים כאן לקח מאוד רציני. וכאן יש לי עמדה, אני רוצה לומר אותה, אני לא רוצה לשכנע לגביה. על מנת לעורר דיון ציבורי בעקבות גילוי הדעת של מועצת העיתונות, בשאלה של הפרופורציות, של הגדרת בגידה והניסוחים המפליגים והפגיעה ביכולת של המקור, וביכולת של העיתונאי לשמור על חיסיון מקורותיו וכן הלאה וכן הלאה. אז לסכם את הדברים, אני מאוד מאוד מבקשת לא לשכוח שאנחנו לא מטפלים במקרה פרטיקולארי אלא אנחנו רוצים להפיק את הלקחים מהמקרה על מנת להוציא הודעה כללית ורצינית. אורנה לין: ברור. תודה. ורד, בבקשה. ורד ברמן: אני אגב הפריע לי בכלל שהמועצה בכלל קוראים לאורי בלאו להחזיר בכלל את המסמכים. אני חושבת שאנחנו היינו צריכים לעמוד מאחוריו. האיש עשה עבודה עיתונאית פראקסלנס. הוא קיבל את המסמכים שכל אחד מאיתנו אם היה עושה את עבודתו, היה מקבל את המסמכים. והיה בודק אותם ומעביר אותם דרך צנזורה. ומהרגע שהצנזורה עוברת עליהם אז אדוני הרב, להיות כל כך תמים ולחשוב שהכול לבן ובוהק, אנחנו מכירים ראשי שב"כ שגם שיקרו וגם רימו. אז לא צריך להגזים. אני חושבת שהאנשים פה קצת מבלבלים בין עבודתם העיתונאים לבין פטריוטיזם הנאור הזה. אנחנו צריכים לגלות אחריות על פי כללי העיתונות. ופה פתאום אנחנו נכנסים למשהו עם אחריות, עם אנשי הצבא כאן שהם כולם מגנים על המולדת. מה קרה? אתם לא יודעים שיש א"ב של עיתונאות ועל זה צריך ללכת. וענת קם זה סיפור אחר בכלל. ואגב, רציתי גם לדעת האם כתב האשמה כבר קיים ומה כתוב שם בדיוק? דב אלפון: כן. אריק בכר: מוחמד וותד. ורד ברמן: יש כבר כתב אשמה? אנחנו יודעים על מה כתב האשמה? אריק בכר: הוגש כתב אישום. בהחלט. ריגול חמור. דב אלפון: נגד ענת קם יש כתב אישום. ורד ברמן: נגד אורי בלאו יש כתב אישום? דב אלפון: נגד אורי בלאו כרגע אין כמובן. ורד ברמן: אבל אתה יודע על מה הם יאשימו אותו? דב אלפון: זה לא מאוד חשוב לי, הם יכולים כרגע להגיד שהם ירצו לתלות אותו על כיכר העיר ואחר כך כטובה גדולה להסתפק בסעיף מופחת. זה לא מעניין אותי. אני חושב שאם הוא ביצע את עבודתו העיתונאית לא יתכן שיוגש נגדו כתב אישום על זה, כלשהו. מוחמד וותד: ערב טוב, כשהצבעתי בהתחלה עמדתי לפנות לדב ולהגיד לו שמה שהוא מבקש זה יותר מדי כיוון שרב הנסתר על הנגלה בפרשה הזאת. וכמעט הסכמתי עם בר מוחא שהוא כמעט חשף את ענת קם. יחד עם זאת נדמה לי שברגע שנפתחה חקירה פלילית בנושא טוב עשה שלא יצר איתה קשר כי אחרת כן יכל למצוא את עצמו על ספסל נאשמים בעבור שיבוש הליכי משפט והרי גם ככה מחפשים בדיל של התנהגות פלילית כדי להגיש נגדו כתב אישום. ואגב, לפני כשבוע הייתי בשוויץ ואני מבין שיש להם בעיות ביטחון גם שם, אז זה לא רק פה. בכל אופן נדמה לי שדב הטיב יחד עם אורנה לצמצם את ההצהרה שהוא מבקש מאיתנו. עד כמה שאני מבין את הדברים הוא לא מבקש שנגן על עיתון הארץ כעיתון הארץ ועל אורי בלאו כאורי בלאו. אלא כעיתונאי. ונכון מותר לשב"כ ולמשרה לחקור אותו אבל זה אבסורד כמובן להגיש נגדו כתב אישום אם וכאשר אחרי חקירה, ופה אנחנו כן צריכים להיות יסודיים בהצהרה שלנו. אנחנו יודעים שהתביעה כן עולה על עץ מאוד גבוה כשהיא מגישה כתבי אישום והיא יורדת לאחר מכן. גם ענת קם לא תורשע בריגול, לא בריגול ולא בריגול חמור בישראל. אבל להאשים אותו או לחשוד לרגע שהוא עלול להיות שותף לדבר עבירה הרי שזה חמור, חמור מאוד. וכאן זה התפקיד שלנו לנסות ולעזור גם לבית המשפט ברמה הצהרתית כמועצת העיתונות. ובאמת ברמה אוניברסאלית, עם שמות או בלי שמות, זה לא משנה. נקרא לילד בשמו – עיתונאי. עיתון ועיתונאי ולא נקרא לו אורי בלאו וענת קם. כי אין להצהיר הצהרה מאוד פרטיקולארית ומידתית. ואם הדברים ינוסחו כמו שאורנה ודב ניסחו את זה ממש עכשיו לאחרונה, נדמה לי שזה מוסיף על ההצהרה שהוצאנו. ההצהרה שהוצאנו היא הייתה טובה ומאוזנת. אבל נדמה לי שאחרי מה שדב אמר, פספסנו משהו. פספסנו משהו קטן, אבל קטן וחשוב. תודה. אורנה לין: תודה. מר מוטי שקלאר בבקשה. מוטי שקלאר: אני לא תומך בבקשה של דב ממספר סיבות. אחת הסוגיה המסובכת הזו, המורכבת יש בה מיקס אחד גדול שמאוד קשה לייצר הבחנות שאתה מבקש. מה שאתה מבקש זה בעצם גם תמיכה בענת קם. קשה מאוד לייצר את ההבחנה הזו בוודאי בעיני הציבור. אני אומר התמיכה בעיתון הארץ כפי שהוא ביקש ובאורי בלאו, מה שהוא ביקש אני זוכר. הוא אמר את זה. אם הוא מבקש בקשה אחרת, בסדר גמור. הוא אמר את זה בהתחלה. אל"ף צריך לעשות הבחנה מאוד ברורה, ענת קם עשתה את מה שהיא עשתה כחיילת, לא כעיתונאית. דב אלפון: מוטי, אם הייתי רוצה לגייס הצהרת תמיכה בענת קם לא הייתי פונה אליך. אנחנו מכירים אני לא יודע כמה שנים. אני לא ביקשתי מכם הצהרת תמיכה בענת קרם. מוטי שקלאר: שתיים, אני לא יכול לתמוך בעיתון הארץ, לא בהיבט הפוליטי, בתפיסה העיתונאית של עיתון הארץ. אתה אמרת בעצמך שאילולא אימת הצנזורה או בקשת הצנזורה, אני אהיה יותר עדין, היית מפרסם את מבצע עופרת יצוקה, מה שלימים נקרא עופרת יצוקה. תפיסת העולם שלי היא תפיסת עולם שחופש הביטוי או ערך חשוב, עליון אבל הוא משתקלל מול ערכים נוספים. לשיטתך פרסום המבצע עופרת יצוקה לו זה היה נתון בידך, בעיניי היא לא משקללת נכון בין הערכים השונים. דב אלפון: אבל אם יש לנו חוק צנזורה צבאית ואם לא עברנו עליו מה זה קשור? מוטי שקלאר: זה כן קשור. דב אלפון: מה זה קשור להשקפת העולם שלך? מוטי שקלאר: כי עובדה שרצית לפרסם את זה. דב אלפון: אבל עובדה שהגשתי את זה לצנזורה. מוטי שקלאר: אבל לולא הצנזורה היית מפרסם את זה? דב אלפון: אולי רציתי לפרסם כבר אתמול שאולמרט הוא, מוטי שקלאר: אם אתה משחק את המשחק הפורמליסטי אז אתה זכאי. בסדר. אבל הבקשה שלך להביע תמיכה בעיתון הארץ, והגילוי הנאות שלך אתה אומר היית מפרסם את העניין לולא בעיית הצנזורה, זכותך המלאה ובזה אני חולק עליך. אני כן משקלל בין חופש הביטוי לערכים נוספים. אני מתנגד לכל דבר שיש ערך עליון בכל תחום. אנחנו בעולם שמשקלל ערכים. ובעיניי אתם לא משקללים נכון את הערכים. זה לא רק בסוגיה הזאת, גם בסוגיות נוספות. שלוש, לגבי אורי בלאו. משום מה יש פה התעלמות, ושנינו היינו באותו תדריך, זה גם התפרסם בכל העיתונים וזה בוודאי כולם יודעים, שהשב"כ כן היה, ואני לא ציני כלפי השב"כ למרות שיש פה ציניקנים כאל ואחרים, אמר שהוא כן רגיש וכן מקבל את הערך של חופש העיתונות. הוא כן מקבל את הערך שנכון שיהיה בידי עיתונאי מסמכים כאלה ואחרים. אבל בגלל הסכנה הביטחונית הוא הגיע איתו להסכם וההסכם פורסם, שהוא אמור להחזיר את כל המסמכים. בסופו של דבר התברר שהוא לא החזיר את כל המסמכים. דב אלפון: לא התברר שום דבר כזה נכון לעכשיו. מוטי שקלאר: אז מה אם כך מה הבעיה? בשביל מה אנחנו צריכים לקרוא לו שיחזיר מסמכים? אז בוא נחכה. אז שיחזור לארץ ויתברר שאין עוד מסמכים ונבוא ונדון בעניין. מה יש לדון, דב? דב אלפון: הרי בשביל מה אמרתי שמצידי הצהרת המועצה יכולה להיות מותנית בהחזרת מסמכים אם ישנם. לא במקרה אמרתי את זה. מוטי שקלאר: הרי יש פער בין 50 מסמכים לאלפיים או ל- 700. דב אלפון: אם יש לכם ספקות ויש לכם כי העובדות לא ידועות. אז אני אומר תוסיפו שם משפט בתנאי שאורי בלאו יחזיר את כל המסמכים. מוטי שקלאר: אז אני שואל אותך מדוע אורי לא יכול לבוא ולהצהיר מלונדון הרחוקה שאין קשר טלפוני לשם כי היא באי שם בעולם, ואין אינטרנט וכן הלאה, לבוא ולהצהיר אין בידי שום מסמך נוסף. והפער שנוצר זה דלטה הזויה, או שלא בידי ואז הובא לציון גואל. אבל הוא לא אומר את זה. אז שיגיע לארץ יאמר את מה שיאמר. ונראה אם הוא עמד בהסכם החתום שהתפרסם נדמה לי בכל התקשורת. דב אלפון: ושיחזיר את המחשב של 14 אלף שקל בבקשה. אני לא מוכן לקנות לו אותו. דני זקן: מה שמעניין אותי בעסק זה בעיקר העניין של מעמד העיתונאי אחר כך. אני קצת מסכים עם מוחמד שדיבר קודם על העניין שזה לא רק אורי בלאו ספציפית, זה המעמד של עיתונאי אחר כך. ואני אומר את זה על סמך שיחות עם כתבים, בעיקר כתבים צבאיים וגם על רקע היותי בן אדם שסיקר דברים בעבר כמו שטחים, צבא ומשטרה אגב. זה לא עניין צבאי בכלל. זה לא עניין צבאי רק. הכתבים שלנו, מוטי, מחזיקים גם כן מסמכים סודיים אני מניח שאתה יודע את זה. השאלה איך אנחנו מגנים על הכתבים בעיקר אלה שעוסקים בנושאים רגישים בעניין הזה שזה עלול להיות תקדים בקטע של אורי. בקטע הזה עלול להיווצר התקדים שבו בא שב"כ ואומר, או.קי. אתה מחזיק, אני מבין שבמקרה שלו זה חמור ואני מבין שבגלל זה הם קפצו ויש שם מסמכים, הסיפור של עופרת יצוקה דעתי לא רחוקה ממוטי אבל זה לא משנה, זה לא רלוונטי. מוטי שקלאר: אם יש בעיה בהחזקת מסמכים בידי עיתונאי אז השב"כ היה מתנגד לזה. עובדה שהשב"כ אמר מקובל עלי שיש מסמכים. אני מבקש שתחזיר אותם. דני זקן: בגלל זה קראנו לו להחזיר את המסמכים. מוטי, בגלל זה קראנו לו להחזיר את המסמכים. אבל מה קורה מחר, מה קורה מחר, איך כרמלה תוכל לפרסם מחרתיים את התחקיר שלה? אורנה לין: אם אפשר, אל תעשו את הדיאלוג ביניכם. דני זקן: המטרה שלי בעסק הזה שאני לא יודע, צריך פה לנסח משהו, ואולי באמת בסגנון של מוחמד, לא ספציפית לגבי הארץ. אני חושב שהדבר שהכי צריך לתת עליו את הדעת, זה שגם מחר אחרי שהפרשה הזאת תגמר, ולאורה של הפרשה הזאת יוכל עיתונאי לבוא ולעשות את מה שהוא צריך לעשות ולחשוף מסמכים ולחשוף דברים לא בסדר, לעיני כל. ולהחזיק במסגרת זאת מסמכים סודיים זה אחד מהדברים האלה. זה צריך להתבטא בהודעה אם נוציא הודעה. אורנה לין: תודה. חיים שיבי בבקשה. ואחר כך אילן בומך. חיים שיבי: אני מציע למליאה הנכבדה לקבל החלטה לפיה היא מביעה תמיכה בעיתון הארץ כחוד חנית של עיתונות חוקרת אך משהה תגובה באשר לצעדים שינקטו אם ינקטו כנגד המעורבים בפרשה להמשך לעתיד. הסיבה היא שאני חולק עם כל הכבוד, על עורך הארץ, סוגיית מפתח אחת. כאשר בא אלי מקור, אני גם שואל את עצמי מה המניעה של.? ותמיד שאלתי לאורך שנים. וגם שאלתי מה הן הנסיבות שבהן השגת את החומר. כשם שחוקר משטרה מגיע לבית משפט אחרי שהוא עינה צעיר במשך 24 שעות או פרץ לבית או פרץ כספת או הרג אדם, כשבא לך מקור כזה אתה פוטר את עצמך משאלות איך הוא השיג את החומר? לא. חובתך כעיתונאי לדעת בדיוק מה הן הנסיבות ששפע המסמכים האלה הגיע לשולחנך. אני לא פוטר את עצמי מהבדיקה. ואני בהחלט שואל מה המניעה. תמיד. ולכן אני מתחבר פה להנרייט. אנחנו צריכים להוציא את עצמנו מהעיסוק באורי בלאו ובענת קם. ולעסוק בעקרונות. עיתון הארץ עומד כאן בחזית חשובה מאוד. בלי שניכנס לפרטים מי ניהל משא ומתן עם מי. זה ענייננו, אנחנו לא בית משפט, אנחנו לא שב"כ אנחנו לא משטרה. אנחנו צריכים לבוא ולומר לעורך שבא לפה ומבקש גיבוי, תקבל אותו. אבל זה לא גיבוי של תרופה למכה, זה לא מתן חסינות מראש לאורי בלאו. לא. אנחנו אומרים לך אדוני, אתה מוביל לעיתון חוקר בחזית קשה, יש לנו בך אמון כאדם בעל עקרונות עיתונאים מהדרגה הראשונה שלאורם אנחנו רוצים לחנך את הדור הצעיר. עזוב אותי עכשיו מהפרטים והחסינות לאורי בלאו. פחות חשוב לי עם כל הכבוד. אורנה לין: אילן בומבך ואחרי זאב סגל וח"כ חנין מבקש. אילן בומבך: זה בסדר גמור שבא לכאן עיתונאי בכיר, עורך עיתון ונותן גיבוי לכתב בעיתון. זה לא בסדר שבאים ומנסים ליצור כאן איזה שהוא ... אני חושב שאנו צריכים לשאול את עצמנו האם ההתנהלות כלפי אורי בלאו של עיתון הארץ היא כזאת שהיינו רוצים שהרבה יחוו אותה. זו המשמעות ... אני חושב שהתשובה היא בשלילה. אני חושב שאנחנו צריכים לקרוא קודם כל לכל כתב, לכל עיתונאי דבר ראשון לקיים את החוק. וזה נכון שהרבה אנשים והרבה עיתונאים ניזונים מהדלפות וזה מסייע כמובן לחופש הביטוי. אבל כאשר מדובר באדם שנושא בצקלונו אלפי מסמכים שאין ספק שיש בהם נזק אדיר לביטחון המדינה שהם מסתובבים חשופים ללא אבטחה מתאימה, זה מהווה קודם כל עבירה פלילית כשלעצמה ודבר שני זה פוגע בכולנו. לכן כשאני ראיתי את כתב האישום בנוסחה המקוצרת, וראיתי למשל שאותה הגברת קם הציעה את המסמכים ליוסי יהושע מידיעות אחרונות, לא ברור לי למה בדיוק לא קיבל אותם. יכול להיות שהוא לא קיבל אותם מהסיבות הנכונות. אני לא יודע, זה לא כתוב בכתב האישום. אבל אפשר להציע עוד פעם ואפשר לקבל אותם ואפשר לא לקבל אותם. ואני חושב שיש מצב שבו עיתונאי צריך לרסן את עצמו ועם כל הרצון לקבל ולדעת ולהיות מעורב, יש כאן את העצירה הזאת. אני בזמנו ייצגתי את מייקל דף בסיפור של שייטת ועבירות לפי סעיף 113, 117 ובאמת גרמנו לשלטונות לחזור בהם מכל האשמות. אבל במקרה הנוכחי אני חושב שזה באמת חציית קו אדום. ולכן לצערי אני לא יכול לתת לך את התמיכה, אני לפחות שהייתי נותן לך בנסיבות אחרות. דב אלפון: דברים עצובים מאוד שמעתי היום ולא מעטים. אבל דבריך הם בוודאי העצובים מכולם. אני פשוט לא מאמין למה שאני שמעתי פה. אתה מציע שהמועצה תגבה את יוסי יהושע ולאורו נתחנך. הכתב אשר סירב לקבל את המסמכים ולפרסם. אני פשוט לא, והוא עד תביעה עכשיו נגד המדליף. הוא עד תביעה. הוא מופיע בכתב אישום כעד תביעה. ואתה מציע שהמועצה לעיתונות במדינה עדיין דמוקרטית תתמוך במודל העיתונאי הזה על פני המודל העיתונאי שאני מייצג כאן. אלה דברים מאוד עצובים זאב סגל: רבותיי, הואיל ואנחנו יושבים כאן בין אנשים שמכירים ולפעמים גם מוקירים גם אחד את השני וזה אולי יותר נוח. אני רוצה לומר כולם יודעים שאני הפרשן המשפטי של עיתון הארץ ושאני פרופסור באוניברסיטה ועל רגע אסטניזם וזה אני חשבתי שאני לא אדבר. אני חושב שזו חובה, זו חובה שלי כאדם שעוסק בתקשורת. השאלה היא אחת ואני פונה פה לגדולי המתנגדים נגיד, להבעת התמיכה. לא ידעתי שדב יבקש תמיכה, אבל אני פונה ממש למוטי, למי שאתם רוצים. יש כאן שאלה אחת. האם ראוי, נגיד את זה בצורת שאלה, להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי מבלי לפרסם אותו ברבים? ושאף הביע נכונות להחזירו לרשויות. זו השאלה היחידה. אני מדבר בשם עצמי, לא בשם הארץ. אני לא ביקשתי לקרוא לזה אנחנו תומכים בפרשה הזאת בעיתון הארץ. לי, עבדכם, מספיק לגמרי. מבחינתי שיהיה ההקשרים כל בר דעת מבין את ההקשרים. אבל אם מועצת העיתונות תאמר כפי שאני ניסיתי שאין להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי במילוי תפקידו העיתונאי מסמך שאותו לא פרסם, ושהחזיר אותו על פי דרישת הרשויות. זה, רבותיי, ואני אומר את זה, זו השאלה היחידה שעומדת לדיון. (מדברים ביחד) זאב סגל: אני תמיד אומר שרואים את כל הקהל זה מצוין. אני לא נציג ציבור, אני משקיף. אני מקבל שכר מהארץ, אני אמרתי שלאור גובה השכר אני יכול להיות גם נציג ציבור אבל הוחלט שאני אהיה משקיף. טוב, לא חשוב. זה אני אומר אני באתי ממש כאיזה יועץ לחדד את הויכוח. ויש כאן נקודה מאוד חשובה. זה רגע שבו מועצת העיתונות או שהיא קיימת או שהיא לא קיימת. יש אנשים שמזלזלים, ופוגעים וטוענים תעזבו, ואמרו לי מה אתה מחפש לך מה לעשות? אני מנסה לומר זו השאלה, לא מעניין אותי כרגע אני מודה, לא עוסק כרגע לא בביטחון ולא בקם ולא בכלום. אני אוהב עיתונאים מאוד, הם אנשים ערניים וחיים, אז איך אומרים, כמה מחבריי, אפילו אני יודע שעיתונאים מחזיקים מסמכים סודיים בכל העיתונאים. והיות ואני לא משויך כזה, ויכול לצלצל אלי עיתונאי ממעריב או מידיעות ולהגיד לי שמע יש לי, מותר לי, אסור לי. וכל מיני דברים קרו לי במשך השנים אז כולם יודעים את זה. ויש לכם ברשות השידור את הכוכבת הגדולה, כרמלה מנשה. מה היא כבר לא החזיקה? תגיד לי מה היא לא החזיקה. אתה עכשיו בא, אני אומר אתה, בכוונה, כי מוטי ואני ביחסי דיבור טובים ולא תמיד מסכימים אבל זה לא משנה. אני אומר דבר אחד, אתה עכשיו לא בא ולא אומר אנחנו תומכים במערכת הארץ. אני חושב שהניסוח הזה שאין להגיש כתב אישום נגד עיתונאי אשר החזיק במסמך סודי במילוי תפקידו שאותו לא פרסם ושהחזיר אותו על פי דרישת הרשויות. זו הסיטואציה כרגע. אני חושב, אני מרגיש, בשביל זה אני דיברתי, אבל אנשים שיודעים מי אני ומה אני יודעים שהייתי אומר את אותם דברים אם זה היה מעריב או ידיעות או ישראל היום, וגם בומבך יודע את זה לא היה לי שום רבע היסוס או מחשבה. אתם, לי אין זכות הצבעה אגב, אתם צריכים היום כמועצת עיתונות, זה הרגע שלכם. אם אתם לא, אז אתם לא קיימים. אבל זה הרגע. אני לא יודע פרטים אבל אני לא אתפלא, רבותיי, וזה עניין של מילוי תפקיד עיתונאי. הם מחזיקים כוח עצום, אין לי זמן כרגע לדבר, אבל אני כתבתי מאמרים אקדמיים בהקשרים אחרים, רבותיי, הכוח להגיש כתב אישום, הכוח להאשים אותך ברצח לינקולן והכוח להאשים בדברים שאף פעם לא תוכיח, אבל זה הסטרטינג פוינט. זה כוח מפחיד ועצום. על רקע זה התפתחה הגנה מהצדק. יש לכם כמה משפטנים ויודעים שכתבתי על זה מאמרים אקדמיים. השופט אבי זמיר, נלחמנו, החוק התקבל, יודעים את זה, זה לא קשור בכלל לפרשה הזאת. יש פה נקודות כאלה. לכן אני מאוד הייתי מציע בעזרת היושבת ראש, אם אפשר היה לקבל את ההחלטה העקרונית הזאת ולבודד אותה לגמרי כרגע מהארץ ומי שירצה לקשור יקשור, מי שלא ירצה לקשור לא יקשור. ההודעה של הנשיאה היא הודעה טובה, נשיאה טובה, מה שאתם רוצים. ועכשיו השאלה שלנו היא האם יוגש כתב אישום או לא יוגש כתב אישום. ייחקר, הוא ייחקר כנראה, הוא יבוא וייחקר. זה הנקודה. אורנה לין: עמוס, בבקשה. עמוס שפירא: למעשה מלאכתי נעשתה במידה רבה על ידי אחרים ואני אוכל לקצר. אני בגדול מצטרף לרוח הדברים של מוחמד וותד, של זאב סגל ושל אחרים. אני מציע לנו אל"ף בכדי שלא נתבלבל להפריד מהדיון היום את נושא המקור וההתייחסות של העיתונאי והעיתון הנוגעים בדבר אל המקור, ככל שהיא הייתה או לא הייתה בעייתית. זה נושא ראוי, זה נושא חשוב, זה לא הנושא על סדר היום אצלנו כרגע כאן. וראוי שאנחנו נטפל בו, ללא ספק, לחוד. בי"ת, יש לנו את ההודעה הקיימת שפורסמה על ידי הנשיאה. ואני חושב שאפשר להשתמש במידה רבה בנוסח הקיים. שכבר פורסם. אבל כפי שאמר כאן, הוא מתייחס בחלק האופרטיבי שלו הנוסח הקיים אך ורק לדרישה או להבעת העמדה שלנו שעיתונאי לא ייעצר, לא ייעצר. זה לא מספיק, משום שייתכן שהוא לא ייעצר אבל יועמד לדין ויואשם. ולכן ההתייחסות ללא ייעצר איננה מספקת בשלב זה. ההודעה צריכה להיות מתונה, בנויה במידה רבה על הטקסט הקיים. להוסיף לא להעמיד לדין. אני חושב שראוי שיהיה ברור שההתייחסות שלנו בהודעה מבוססת על הנחה שאני לא יודע עד כמה היא מבוססת מבחינה עובדתית או לא, שמדובר בעבודה עיתונאית. בהנחה שמדובר בעבודה עיתונאית אז אנחנו אומרים כך וכך. הודעה מתונה. וההתייחסות צריכה להיות כללית לעיתון, לעיתונאי ולאו דווקא לעיתון הארץ. אורנה לין: ברור. כן, ח"כ דב חנין. ח"כ חנין: תודה רבה. אני קודם כל מודה לכם שאתם נותנים לי רשות דיבור בכלל. אני אורח כאן. אני לא מתכוון להיכנס לדיונים פנימיים שלכם, אני מאוד מעריך את הגוף הזה, אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות שאני כבר נמצא כאן כדי לומר לכם את נקודת הראות שלי כאזרח מוטרד ובעברי גם כעורך דין שהגן בין היתר על עיתונים ועיתונאים. אני מאוד מודאג מהפרשה הזאת ואני חושב שכולכם צריכים להיות מאוד מודאגים ממנה. ואני מתכוון לא רק לשורה תחתונה, שבה עזבו רגע את כל הפרטים, עיתונאי שלפי כל הטענות שאנחנו שומעים עד היום שמה שהוא עשה זה הוא פרסם תחקיר מאוד מרגיז השיג מסמכים רבים דרך מקור אחד, אולי יותר יש לו, אולי יש לו עוד מסמכים מעוד מקורות. ובגלל זה, בגלל שני דברים האלה תחקיר מרגיז פלוס מסמכים שהודלפו לו הוא נמצא בחוץ לארץ והוא חושש לחזור לארץ. אני חושב שאתם כגוף שמייצג מבחינתי את העיתונות ואת העיתונאות ואת חופש העיתונות ואת הערכים האלה שהם חשובים מאוד מאוד לחברה, צריכים להיות מאוד מוטרדים. אבל אני אומר לכם שאת הפרשה הזאת אפשר לפרק לחוליות וכל אחת מהחוליות היא מטרידה בפני עצמה. תסתכלו אפילו על חוליה ראשונה. הרי מה אנחנו יודעים, התפרסם תחקיר בהארץ. התחקיר אושר על ידי הצנזורה, הגוף המוסמך החליט שאפשר לפרסם את זה, זה לא פוגע בביטחון המדינה. לפי מה שאני שומע הרמטכ"ל קורא את התחקיר הזה, מאוד מתרגז, פונה לשב"כ והשב"כ מנהל חקירה נגד עיתונאי. עוד אף אחד לא יודע שתוכניות עופרת יצוקה נמצאות שם, עוד אף אחד לא יודע שיש אלפיים מסמכים. השב"כ מנהל חקירה על עיתונאי בגלל תחקיר מרגיז. מרגיז, נכון, מקומם, מעצבן, לא יודע. רק בגלל הדבר הזה מנהלים חקירה נגד עיתונאי. חברים, מישהו צריך להגן על זכויות העיתונאים. אלה העובדות, לא פרשנות. בן דרור ימיני: הייתה הדלפה. ח"כ חנין: הדלפה על זה. הדלפה של המסמכים האלה שהצנזורה אישרה לפרסם אותם. את זה השב"כ חקר. לא משהו שהוא מסוכן לביטחון המדינה. אני לא רוצה להאריך. אני יכול לעבור על הפרשה הזאת חוליה חוליה. (מדברים ביחד) ח"כ חנין: אם אתם לא תגנו על זכויות עיתונאים, לא תישארנה זכויות עיתונאים שתגנה עליכם. תודה. אורנה לין: רבותיי, תקשיבו להצעה שלי. ואם יש הצעות אחרות אז הכול לפי סדר ההצבעה. מבלי להתייחס לעובדות שבפרשה על סדר היום שבחלקם טרם נודעו, עמדת מועצת העיתונות היא שלא מין הראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי במילוי תפקידו העיתונאי, זאת אם לא פרסם את המסמך שמדובר בו והחזירו לפי דרישת הרשויות המוסמכות. אני חוזרת. תקשיבו, זה מותנה. אני קוראת שוב. זה מותנה. אני קוראת שוב: מבלי להתייחס לעובדות שבפרשה על סדר היום שבחלקם טרם נודעו, עמדת מועצת העיתונות היא שאין זה מין הראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי במילוי תפקידו העיתונאי, זאת אם לא פרסם את המסמך שמדובר בו והחזירו לפי דרישת הרשויות המוסמכות. אני אפרש פירוש רש"י בן דרור ימיני: אבל פה הוא פרסם. אורנה לין: לכן אמרתי, אני אסביר רגע, אני אעשה פירוש רש"י. אני מרחיקה את זה, בהחלט מרחיקה את זה מאורי בלאו כי אורי בלאו פרסם. תנו לי לפרש. אני אומרת שחלק מהעובדות לא נודעו. יכול להיות שחלק מהעובדות יגרמו להודעה אחרת של מועצת העיתונות. זה מותנה בדברים הבאים שהוא עשה עבודה עיתונאית. אם הוא לא עשה עבודה עיתונאית זה לא עמדת מועצת העיתונות. זה מותנה בזה שהוא לא פרסם, אם הוא פרסם זה לא עמדת מועצת העיתונות. זה מותנה בזה שהוא יחזיר את המסמכים, אם הוא לא יחזיר את המסמכים זה לא עמדת מועצת העיתונות. אני מסבירה. דב בא הנה לבקש תמיכה בעיתון הארץ ואורי בלאו, הוא לא קיבל את זה. זה מה שדב רצה, הוא לא קיבל את זה. מה שמועצת העיתונות אומרת זה שאם מתקיימים התנאים הבאים: עבודה עיתונאית, לא פרסום של מסמך סודי, דני זקן: מה הבעיה, כשאת אומרת הוא לא פרסם אותו. הרבה מאוד מהתחקירים שפורסמו הארץ, כל ישראל, זה על סמך מסמכים סודיים. אז מה זה כן אומר? שאלה שכן פרסמו כן אפשר להגיש נגדם כתב אישום? אורנה לין: לא, תקשיב. אני רוצה לומר לך. ראשית יכולים להיות מקרים. זה לא המקרה שאנחנו דנים בו כרגע. דני זקן: או שפרסם אותו שלא כדין. הנרייט דאהן כלב: זה לא על פי הכללים. אורנה לין: שלא כדין, זה מספיק. מוטי שקלאר: אני למדתי שכל המוסיף גורע. עצם ההודעה החדשה בהמשך להודעה שיצאה על ידי כבוד השופטת, אורנה לין: לך יש הצעה נוספת. זה ברור. זאת לא תהיה הצעה יחידה על סדר היום. אתה תציע לא להוציא שום זה, זה ברור. מוטי שקלאר: יש גם איזה משהו תמים בזה. אורנה לין: אמרתי, אז אתה תכף תציע לא להוסיף ולא לגרוע. מוטי שקלאר: אני רק אסביר, אפשר מכאן ועד להודעה חדשה אבל בוא נהיה ישרים, נדע איפה אנחנו חיים. שזה לא קשור לאורי בלאו, בכלל לא. מה, הציבור יקנה את זה שזה לא קשור לאורי בלאו? (מדברים ביחד) אורנה לין: ברור. אמרנו את זה וההקשרים ברורים. הנרייט דאהן כלב: מוצא חן בעיניי, שני הקטעים האחרונים אם את יכולה להקריא אותם שוב. אותם אני מציעה להשמיט. אורנה לין: אבל זה חלק מהטענות. זאת אם לא פרסם שלא כדין את המסמך שמדובר בו והחזירו לפי דרישת רשות מוסמכת. אנחנו רוצים שיחזיר את המסמכים. זה גם בהודעה הראשונה שלנו אמרנו תחזיר את המסמכים. הנרייט דאהן כלב: תני לי להסביר. אני חוזרת לעמדתי הקודמת בעניין ההכללה. שני המקטעים האחרונים שכרגע קראת עושים שוב פרטיקולאריזציה של המקרה ובעצם אומרים שיש כאן הגנה מפורשת על אורי בלאו מבלי להזכיר את שמו. ולכן אם את החלק האחרון את מוחקת אבל מסבירה שיש כאן מגמה להגן באופן כללי, אורנה לין: הבנתי. אני אקריא מה שאת רוצה. הנרייט אומרת כך: מבלי להתייחס לעובדות שבפרשה על סדר היום שבחלקם טרם נודעו, עמדת מועצת העיתונות היא שאין זה מין הראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי במילוי תפקידו העיתונאי. הנרייט דאהן כלב: זהו. אורנה לין: זה הנוסח של הנרייט. כן, חיליק. יחיאל לימור: אני רוצה להציע נוסח אחר. אני רוצה להציע נוסח אחר שאומר כדלקמן: מועצת העיתונות תומכת בהודעתה של הנשיאה בעניין העיתונאי אורי בלאו ומאשרת את נוסח ההודעה. אורנה לין: זה כמו ההצעה הראשונה, זה לא להוסיף ולא לגרוע. לא, חיליק, זה לא הגיוני. (מדברים ביחד) אורנה לין: אני אומרת שלוש הצעות. הצעה אחת של ההצבעה זה לא להוסיף ולא לגרוע, לא לשחרר שום הצעה ולא כלום. זה הצעה ראשונה, לא לפרסם שום מודעה. ההצעה השנייה היא הצעה של הנרייט: מבלי להתייחס לעובדות שבפרשה על סדר היום שבחלקם טרם נודעו, עמדת מועצת העיתונות היא שאין זה מין הראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי במילוי תפקידו העיתונאי. אם כולם מתיישרים על זה אני אפילו לא אגיד את השלישית. אריק בכר: בוא נעמיד את זה להצבעה. אורנה לין: תקשיבו: מבלי להתייחס לעובדות שבפרשה על סדר היום שבחלקם טרם נודעו, עמדת מועצת העיתונות היא שלא מין הראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי במילוי תפקידו העיתונאי. רבותיי, אני לא טורחת עם שום הצעה אחרת. מי בעד הצעה הזאת ירים את ידו. רק מי שיש לו זכות הצבעה בבקשה. אריק בכר: 20. אורנה לין: תודה רבה, מי נגד? הישיבה נעולה