יום א', טז’ באדר תשפ”א
הרשת החברתית, עיתונות והמחוקק: תמונת מצב בינלאומית
EJN - ETHICAL JOURNALISM NETWORK -צפו כאן בדיון המנסה למצוא את האיזון בין הרשת הפרוצה, העיתונות הנאמנה לאתיקה - וסוגיית מגבלות על חופש הדיבור * ועוד: עיתונות אתית - קואליציה של עיתונאים, עורכים ואקדמיה - בדיון על התרבות בחדר המערכת והשפעתה על התוצר
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 9
 
 
נשיאות מועצת העיתונות שבה ואישרה את צירוף אגודת העיתונאים בתל אביב לשורותיה * צוות מוסכם יביא מסקנות באשר להיקף הייצוג
בקרוב: בחירת ההנהגה הבאה של המועצה לאחר ההודעה על פרישת הנשיאה והמנכ"ל * בצילום מס. 1 למעלה מימין באלבום הצילומים הנעים: רגעים בישיבת "זום" בפברואר אותה ניהלה מ"מ הנשיאה ארנה לין
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 7
 
 
תקשורת בימי הקורונה: המאבק בנגיף פוגע גם בסיקור העיתונאי
מהחרמת ציוד, ניתוב תקציבים לערוצים ששואלים פחות ועד מאסר עיתונאים באשמת "זריעת בהלה" * דיווח על עיתונות אירופית בימי הקורונה בדיון זום של מכון העיתונות הבינלאומי בוינה * צילום של המכון * ראו כאן גם את הדיווח המלא של ממצאיו בשטח
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 51
 
 
 
 
 
 
מדברים על פייסבוק ב- פייסבוק
מה עושות הרשתות החברתיות לדמוקרטיה ולתקשורת בישראל? רב שיח ביוזמת הקרן החדשה לישראל ועמותת פרטיות ישראל - עם גיא רולניק, תהילה שוורץ אלטשולר, טל שניידר, נעמה מטרסו * צפו כאן
10:31 (12/11/20) מועצת העיתונות
תגובות: 0   צפיות: 0
 
 
מסר למועצת העיתונות במהלך מפגש בדלית אל כרמל: "מרגישים תחושה קשה של נבגדות"
חברי מועצת העיתונות ובראשם הנשיאה, השופטת בדימוס דליה דורנר ומנכ"ל המועצה מוטי רוזנבלום, שמעו דברים אלה וכאובים אף יותר, במפגש עם חברי מועצת דלית אל כרמל, בראשות רפיק חלבי * שיח הזדהות בעקבות חוק הלאום * השופטת דורנר: "המועצה אינה גוף פוליטי – זהו ביקור של סולידריות"
תגובות: 0   צפיות: 81
 
עוד סאטירה כזאת – ואבדנו
מועצת העיתונות והתקשורת מביעה זעזוע ומחאה בעקבות הדימוי שבו בחר להשתמש העיתונאי ינון מגל, בעת שיחה עם בן כספית, בתכניתם בתחנת הרדיו 103fm, כאשר עסק בתגובה אפשרית למבקריו של ראש הממשלה בתקשורת. לא נחזור על הניסוח המלא, כולל חיקוי קול צרורות תת-מקלע, רימונים ואף פיצוץ - שנבחרו להמחשת דרך נוספת להשתקת הביקורת על בנימין נתניהו. נסתפק בהבעת תקווה כי במציאות של משבר ממשלי, כלכלי ובריאותי חסר תקדים ובצומת מסוכן של מתחים גוברים ושסע חברתי, שבו די בניצוץ כדי להצית תבערה ואפילו קטלנית – לא תהיה חזרה על דימויים כאלה – גם לא כ"סאטירה -"כפי שהבהיר אחר כך מגל בסוג של התנצלות.
תגובות: 0   צפיות: 39
 
לא זרוע תעמולה * לא "שמאל אנרכיסטי" - רק תקשורת שמעזה לבקר וזה (עדיין) מותר
מועצת העיתונות והתקשורת בישראל מוחה בחריפות על מתקפה נוספת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נגד התקשורת העצמאית בישראל כאשר הוא – או מי מטעמו-מדמה בפוסט בערוץ ראש הממשלה בפייסבוק את ערוץ 12 "לזרוע תעמולה חסרת בושה של השמאל האנרכיסטי" שמטרתו "להפיל את ממשלת הימין והעומד בראשה".
תגובות: 0   צפיות: 20
 
 
בעקבות שידור כתבת תחקיר בנושא תעודת כשרות בעסקים, במסעדות ובמשחטות במסגרת התכנית "שטח הפקר"
 
 
מועצת העיתונות בישראל: ליבוי השנאה לתקשורת מצד ראש ממשלה - מצער ומעורר חששות כבדים
מועצת העיתונות מביעה צער נוכח התקפתו החוזרת של ראש הממשלה על התקשורת וליבוי השנאה כלפיה* מצער מאד ואף מעורר חששות כבדים, להקשיב לראש ממשלה בישראל כשהוא שב ותוקף את התקשורת ומפנה אליה טינת המונים * אין דמוקרטיה של אמת ללא תקשורת חופשית. סימונה כיעד לתקיפה פעם אחר פעם, הוא תמצית הבוז לדמוקרטיה ולזכות להביע כל דעה, גם ביקורת ואפילו על העומד ליד ההגה. מועצת העיתונות מביעה את תקוותה שבחודש הסליחות שבפתחו עומד הציבור הישראלי, ימנע ראש הממשלה מסגנון זה.
תגובות: 0   צפיות: 31
 
"אלה ימים קשים לדמוקרטיה ולחופש העיתונות בישראל"
כך אמרה נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, בטכס הענקת "פרס דרור", לאתר האינטרנט "העין השביעית". בהחלטת וועדת הפרס בראשה עומדת השופטת דורנר, נאמר בין היתר: "בזכות אומץ ציבורי, רצינות עיתונאית ושיתופי פעולה, מצליחה 'העין השביעית' להביא לתזוזה חיובית מתמשכת במיצוב של הערבים בתקשורת בישראל".
תגובות: 0   צפיות: 80
 
נוכחים: השופטת דליה דורנר – נשיאה עו"ד אורנה לין עו"ד יובל קרניאל הרב יובל שרלו רות יובל דורון גלעזר יוסי בר-מוחא משה טימור סוהיל כראם פרופ' יורם פרי יוסף פרנקל חיים שיבי פרופ' זאב סגל אבי וינברג עו"ד יעל גרוסמן אבירם זינו פרופ' יחיאל לימור בן דרור ימיני משה רונן יצחק טוניק הרב טננבאום יצחק

השופטת דורנר: אחר הצהרים טובים. אנחנו שוב פעם נאלצים לכנס ישיבה דחופה של מועצת העיתונות, איך אומרים, זה הולך וזה בא. לא מכבר דנו בהצעת חוק העיתונות, ואמרנו את אשר אמרנו, והנה חוק העיתונות יחסית עוד נראה תמים כנגד הצעת החוק הקיימת. אני רוצה לומר כך, שאני כשלעצמי, ואני מאמינה שהמועצה כגוף, אנחנו בהחלט חושבים וצריך גם להגן על זכויות אדם ועל זכויות החשוב. ולכן מועצת העיתונות קיבלה בתקנון האתיקה שלה, לא מזמן, תקנה לפי דעתי בהחלט מכסה את הדרוש מבלי לפגוע מעבר למידה הדרושה בחוק העיתונות. בחופש הביטוי. אם כן, אני רוצה להזכיר לכולנו, אנחנו קיבלנו את התקנה הזאת והיא אושרה על ידי המליאה, האומרת שבעיקרון המועצה לא תפרסם שם של חשוד ללא הסכמתו, אלא אם יש בכך עניין ציבורי. עניין ציבורי לאמור כמובן אנשי ציבור, אנשי ממשלה, חברי כנסת, אולי מנהלי בנק, שופטים, אפילו עיתונאים, במחילה, שכותבים אם הם כותבים ביקורת, אז הם אנשים, גם עיתונאים, גם שופטים, גם אנשי ציבור, כל מי שיש לו עניין, שיש לציבור עניין ציבורי, והדברים האלה אני עומדת על כך כי יש טענה שהם לא מקויימים אז אני אומרת אני מקווה שהם מקויימים, ואם יש טענה שהעיתונים לא מקיימים את התקנה, אז אני מזמינה את הציבור לפנות אלינו, בשביל זה קיימת מועצת העיתונות ואני חושבת להוביל גם, זה לא היום, אנחנו נדבר על זה, אבל להוביל איזה שהיא איזה שהיא דרך של מינוי נאמנים, סטודנטים, אנשים שעוסקים בתקשורת, שאפילו יראו לעצמם חובה לעצמם להפנות ולהתלונן בשם הציבור. מן עותרים ציבוריים כאלה שיוכלו לפנות למועצה אם האדם הפרטי לא רוצה לפנות. אולי כן או לא, אנחנו נדון בזה. על כל פנים, לצורך זה קיימת המועצה והיא בהחלט תטפל בעבירות אתיות. בנוסף לכך קיים במדינת ישראל חוק בתי המשפט, וישנה הוראה שהיא מתיישבת היטב עם הזכות היסוד, עם חירות היסוד של חופש הביטוי וחופש העיתונות, לאמור כל דבר הוא מותר עד שלא נאסר. בית המשפט מוסמך לאסור פרסום שמו של חשוד כאשר מביאים את האיש לפניו, או פרט מפרטי החקירה, אם לדעת בית המשפט הנזק לאיש או לחקירה עולה על העניין הציבורי. זאת אומרת יש לנו עיקרון שיש חופש ביטוי וחופש עיתונות, אלא אם יש איסור ספציפי. הצעת החוק הזאת הופכת את כל העיקרון הזאת על ראשו. הכל אסור, הכל אסור עד שבית המשפט לא מתיר. והתמונה העולה בראשי כמי שבאה מהמערכת המשפטית היא קשה מאוד, ברור שקודם כל מבחינה עקרונית אני אומרת העיקרון הוא כפי שאמרתי שיש חופש הביטוי שהכל מותר, אז זה פוגע בלב החוקה שלנו, השיטה החוקתית שלנו, אבל נלך לצד המעשי, ברור שאם יש איסור כזה, ובית המשפט צריך לתת היתר, הוא צריך לנהל הליך, ברור שההליך צריך להיותב מעמד שני הצדדים, זה מובן מאליו. ברור שככל שהאדם הוא יותר מכובד ויותר חשוב יש לו יותר עורכי דין, ועניינים בעיות משפטיות ממדרגה ראשונה. וכל אחד מגיש טענות ופלסטיקים כאלה שמנים, אני כבר רואה לנגד עיני מגישים והשופט חזקה עליו שצריך לקרוא את הדברים האלה, אם הוא קורא את הדברים האלה, מבקשים עורך הדין מבקש דחיה, כדי להכין, כי הלא הוא צריך להגן על האיש, ואז מכינים, ואז השופט יושב שבעה נקיים וכותב החלטה, ועל ההחלטה כמובן יש זכות ערעור, וכו' וכו', והציבור וההגנה היחידה שתהיה מעשית מהחוק הזה, יהיה דווקא לאנשים שיש עניין ציבורי לדעת עלינו, ולדעת עליהם מיד. וזה מאוד מאוד חמור בעיני. חמור בעיני בעיקרון, כאשר המצב הקיים הוא בהחלט מניח את הדעת, ואם תאמרו כפי שאמרתי שלמעשה בתי המשפט לא אוסרים מפני שהאנשים לא יודעים לבקש, שמעתי את זה מיעל גרוסמן שלא הגיעה והיא כסניגורית מהסניגוריה הציבורית חושבת שהלקוחות המסכנים שלה שאפילו לא יודעים קרוא וכתוב איך ידעו לבקש איסור פרסום, אז לזה אנ י אשיב לה שאת הלקוחות שלה גם אין עניין לפרסם, אבל בהנחה שיש עניין לפרסם, אז באמת צריך לומר להם מה זכויותיהם, ואם אנחנו נאמר להם מה זכויותיהם, אז א' הסניגוריה הציבורית תאמר להם, היא אם מגנה עליהם, ואם העניין הוא באיחור, אז אותה ממשלה שהיא וועדת החקיקה שלה אישרה את הצעת החוק הזאת, היא יכולה השרים שלה יכולים להורות למשטרה ולפרקליטות לדאוג לכך שכל אדם שמובא להארכת מעצר יאמר לו שהוא יוכל לבקש איסור פרסום שמו. לאמיתו של דבר אני די נדהמתי שההצעה הזאת עברה את וועדת החקיקה של ממשלת ישראל שבראשה עומד שר המשפטים. אחרי כמה ימים שמחתי לשמוע שהוא מתנגד לכך, אומר זאת, כי משפט המשפטים הכין איזה שהוא נייר של התנהגות. לדעתי זה דומה לאוצר שנעריו שומרים בהקפדה אולי בהקפדה שלעיתים נראית לנו מופרזת על הקופה הציבורית, אז תפקידי נערי משרד המשפטים לשמור על המבנה החוקתי שלנו, ולא לתת לדברים האלה לעבור. אני יכולה רק לשמוח שאם גם באיחור יש התעוררות לכיוון זה של העניין, ואני מקווה שהחוק הזה לא יעבור, אבל אני מציעה שברוח זו נקבל החלטות, אבל אני כמובן פותחת את הדיון לדברי החברים פה, בבקשה. מר חיים שיבי: אני רק רוצה לומר שאני עושה הפרדה חדשה משמעותית בין האדם הפשוט לאזרח שאיננו בתפקיד לבין אישיות ציבורית והיכולת שלו להגן על פרטיותו בפני הרס חייו וסכסוך שכנים או בכל מקרה אחר, כאן אני הייתי מאוד קשוב עלתה הטענה של הסניגוריה הציבורית שקראתי בהארץ, של ענבר רוזנשטיין, ולעומת זאת אני ממש דוחה על הסף את הנושא של פרסום שמו של חשוד שהוא אישיות ציבורית שקידמה את עצמה לקדמת הבמה הציבורית בתחום הפוליטי או האחר, ומראש ממילא ויתרה על כמה מזכויות הפרטיות שעומדות לה, בעיקר בעידן שבו התקשורת חושפת שחיתותיות וצריכה למנוע מצב שבו איסור פרסום של חשוד פירושו סיכון חקירה נגד אותה אישיות מפני שיש לה שהות להלחיץ את המערכת, או במישור המקומי אם זה ראש העיר, או במישור הארצי זה ראש הממשלה, אין מצב שבו התקשורת לא תוכל לומר לפני בחירות, אחרי בחירות, שהאיש הזה אנחנו לא יכולים לחשוף לציבור שעננה תלויה ועומדת על כתפיו. עכשיו, כשאני רואה את מה שרוצה כב' יו"ר ועדת החוקה מנחם בן ששון, הוא רוצה לצמצם את הנושא של אישיות ציבורית את כל אותם סעיפים שבמועצת התקנון האתיקה הוא אומר לנו דבר פשוט, אתם לא רוצים רגולטור, בבקשה, תלכו, תעשו, והצעתו פירושה מזעור היכולת שלנו לטעון שפלוני הוא אישיות ציבורית פוליטית שהוא מתיימר להנהיג ציבור, לחרוץ גורלות ולכן דינו שונה מדינו של אזרח רגיל, בכל הקשור להגנת הפרטיות. לכן אני מציע שגם עקרונית וגם כהתנהלות, נמתח קו מפריד בין הקשב שלנו לזכותו לפרטיות של אזרח שאין לו תואר ואין לו יומרה להנהיג ואיננו בקדמת הבמה הציבורית לבין אישי ציבור שמטבע הדברים יש לנו עניין וזכות לדעת האם יש עננה תלויה על ראשם וגם לידע את הציבור. כב’ השופטת דורנר: תודה, לפני שנמשיך בדיון של חברי המועצה, אני הזמנתי את פרופ' סגל כאיש מקצוע לדבר בפנינו לפני שאנחנו נחליט. אז אולי תאמר כמה מילים, פרופ' סגל גם כתב עוד לפני שנים על הנושא, וגם הפעם, לא מזמן. פרופ' סגל: גם אני וגם משה מתעסקים עם זה שלא נזכיר כמה שנים, זאת אומרת הבעיות האלה הרעיונות האלה של למנוע פרסום שמות חשודים מתגלגלים 20 שנה, מר חיים שיבי: 30 שנה. פרופ' סגל: 30, רציתי להגיד 20, אבל זה מתגלגל הרבה הרבה הרבה מאוד שנים, וקצת להאיר את הדברים חלק מהאנשים פה עוד אין להם אני חושב. הנקודה הראשונה שאחרי שבאמת כל הזמן זה היה, עד 2003 ואנחנו מתייחסים לזה היום כאילו שזה כבר מובן מעצמו, עד 2003 בכלל אי אפשר היה למנוע פרסום של חשוד מסכנה של גרימת נזק חמור, כב’ השופטת דורנר: ואז תקנו את חוק בתי המשפט. פרופ’ זאב סגל: בדיוק, ואז כשזה הוסף זה מאוד מעניין, כי צריך לעכל את זה, היום אנחנו מתייחסים לזה כבר למצב המשפטי הקיים, יחסית למה שמוצע, כבר נחשב למצב טוב. וכאן ישנה בעיה גם היום לפי הפרקטיקה, בית המשפט העליון שראה את הסעיף הזה, שבו היום לפי המצב היום מותר לפרסם אלא אם כן בית המשפט החליט שזה יכול להגרם נזק חמור, אז בית המשפט העליון פסק מנחה תורג'מן, של השופט חשין, אמר בעצם לשופטים רגע תזהרו, נזק חמור זה מביא מצב בריאותי או נפשי קשה, אי אפשר כל פעם שנראה למנוע את הפרסום. ולעומת זאת בתי משפט השלום ונדמה לי שבדקו את זה בארץ ומשה בדק את זה, בתי המשפט השלום מי שמכיר, בדסק של עיתון יש ערימה שלמה של איסורי פרסום, זאת אומרת בתי המשפט השלום מקלים בזה בהרבה מאוד מקרים, גם תוך אפליות פסולות. החל מלמשל החלטה עכשיו יש רופאים ועוד חשודים אחרים בפרשה של חברות ביטוח אז גם הם החליטו שלרופאים לא לפרסם ואת זה כן לפרסם, הכל מדובר במסגרת של מספר ימים, לא עד להגשת כתב אישום. גם אותו סיפור של עורכת הדין ליאורה ברקו שפתאום החליטו לא לפרסם את שמה בלי שהיה הסבר. זאת אומרת המצב המשפטי היום הוא גם לא משביע רצון, אבל גם העיתונות מבחינת מאבק לא נאבקת, זה כבר נראה כמצב טוב. מה שהולכים לעשות היום, מה שהולכים לעשות זה כבר באמת לשבור את כל כלי הפרסום, זאת אומרת המצב הזה שהם כותבים בחוק שלפניהם לא יפרסם אדם שמו של חשוד אלא אם מצא בית המשפט כי הדבר הכרחי לשם קידום חקירה או שיש להטיף את העניין הציבורי שבפרסום, זאת אומרת, מר משה רונן: שכחת את המילים או פרט אחר, פרופ’ זאב סגל: לא, אני יודע, קראתי את זה, רונן אני מכיר את זה. זאת אומרת אנחנו לא יודעים, זאת אומרת לא בדיוק ברור אבל נראה, זאת אומרת לא רק שם אלא גם פרטי חקירה. גם פרטי חקירה וזה בהחלט נכון. עכשיו מה יוצא, אלא אם כן יש להעדיף את העניין הציבורי שבפרסום, זאת אומרת שכמובן צריך ליזום הלך, מי שידע יש איזה שהיא מן הנחה סמויה שהעיתונאים ישבו והם ידעו על הדברים ואז מישהו יפנה, מי יפנה? אין פה אפילו סטנדינג, עוד פעם יצטרכו לבקש עיתונאי כזה, עיתונאי אחר, אין כאן סטנדינגף אבל כמובן שזה מאוד מאוד מסוכן, עד כדי כך שאני חשבתי, אני מעלה את זה רק כי יושבים פה כל כך מומחים בעניין, אמרתי, אם באמת הם אישרו את זה ב – 29 לישיבה, בקריאה הטרומית, וועדת שרים לענייני חקיקה אמורה לדון מחר מחדש בהחלטה, כב’ השופטת דורנר: כן, הם דחו את הערר מהיום, הבנתי מהיום למחר, כדי לשמוע מה עמדתנו. פרופ’ זאב סגל: כן, אז אני אומר, מר משה רונן: גם זה משהו. כב’ השופטת דורנר: גם זה משהו, נכון, אני שמחה. מר משה רונן: לא רק זה, בכלל נדחתה כל הישיבה, כב’ השופטת דורנר: לא, אבל בין היתר אני חושבת שלקחו בחשבון, כן. פרופ’ זאב סגל: נתנו למועצת העיתונות להרגיש טוב, רק רעיון למחשה, ואני אומר מראש היות ואני מתנגד באופן מוחלט ואני אומר המצב הקיים שגם הוא לא משביע רצון, מי שחושב שהמצב הקיים הוא מצויין אז לא, אנחנו זאת אומרת אנחנו התקהנו, פעם נאבקנו בלי זה, והיום אומרים זה כבר טוב, ויש כאלה שתומכים. אני אמרתי זה כבר ועדת חוקה, כי ועדת חוקה כי בן ששון רוצה גם מטאטא יורה, זאת אומרת יש להם 200 הצעות חוק ובום לוקחים הצעה אחת ומעלים אותה במהירות אדירה, זאת אומרת שאתה יכול למצוא את עצמך פתאום עם החוק עוד התקיימו הדיונים. מה אמרתי לעצמי? אמרתי לעצמי דבר אחד, נניח שהיה כתוב לא יפרסם אדם שמו של חשוד וכדומה, אלא אם כן יש להעדיף את העניין הציבורי שבפרסום, זאת אומרת בלי בית המשפט, אני מראה את זה כמחשבה כזאת משפטית. אני אומר לעצמי נניח אז היום אומרים העיתונים היו לוקחים על עצמם את הסיכון, כלומר היה עניין ציבורי, זה תמיד הבעיה כי בשעתו הוצע לבטל את הצנזורה שהצנזורה הצבאית תהיה מייעצת, אז העיתונאים קצת התחילו לחשוש רגע אני אקח על עצמי סיכון שיעמידו אותי לדין בריגול חמור. אבל אני חשוב במקרה הזה, אני רק אומר את זה אבל זה בק פון, אם יהיה מצב של כלה ונחרצה אז אני אומר נגיד העיתונות תיקח על עצמה לכאורה את הסיכון, זה נקודה. מר חיים שיבי: שים לב למעמדו הציבורי של החשוד, לא רק העניין הציבורי, פרופ’ זאב סגל: בדיוק. מר חיים שיבי: אלא, פרופ’ זאב סגל: העניין הציבורי כולל, מר חיים שיבי: מדוע אני מפרסם, פרופ’ זאב סגל: בדיוק, עניין ציבורי כולל גם מעמד שלו אישי, מר חיים שיבי: כן. פרופ’ זאב סגל: שמם וגם טיבה. זה נקודה אחת לגבי זה , ואני חושב שאפילו לא כדאי לכלות זמן. כל אחד פה יודע יש 20 נימוקים למה, מר חיים שיבי: בן ששון רוצה להוריד את הפירוט הזה. פרופ’ זאב סגל: הוא רוצה להוריד? מר חיים שיבי: כן, מדוע הוא רוצה להוריד את הפירוט? כי הפירוט מקל עלינו לומר שר חבר כנסת, וכדומה ראש היא נחשד, כב’ השופטת דורנר: מי אמר שבכלל העיתונים ירצו לפרסם? אולי הוא יהיה אתרוג ולא ירצו לפרסם. אז זה דברים נוראיים, מה זה הסיפור הזה? הוא צריך ללכת לבית משפט כדי לקבל רשות לפרסם. פרופ’ זאב סגל: עכשיו יש כמובן חוץ מכל הנימוקים של פגיעה, של שקיפות, של בקרה של חופש המידע, יש כמובן גם נימוקים פרקטיים, מכיוון שאני לא רואה מצב שאפשר יהיה לחסום קליל יותר, זאת אומרת יכתבו או על איגוריה, או שיכתבו איזה שהוא דבר, כב’ השופטת דורנר: יתארו את האיש. פרופ’ זאב סגל: או שיגידו דוגמנית צמרת, כב’ השופטת דורנר: חבר כנסת. פרופ’ זאב סגל: זה נקודה אחת שגם יש עליהם איזשהם, נקודה שניה שצריך להיזהר ממנה לפי דעתי, כל העניין של דמויות ציבוריות שהוא עניין מאוד מאוד מורכב, מדוע? מכיוון שאנחנו מדברים על דמות ציבורית להבדיל מדמות רשמית, זאת אומרת לא מספיק לנו שאפשר יהיה לפרסם על חבר כנסת או שר שנושא בתפקיד רשמי, אנחנו טובל'ה האופנאית צמרת וגם כל מיני סלבריטאים, כב’ השופטת דורנר: אפילו שופט בדימוס, זה מעניין, פרופ’ זאב סגל: ומאמן קבוצת כדורגל, ושופט בדימוס, ולא בדימוס בכלל, הם כולם דמויות ציבוריות, מר אבירם זינו: לא חסרות דוגמאות, כמו עופר גלזר, פרופ’ זאב סגל: אפילו עופר גלזר נגיד, בגלל קרבתו, בדיוק, אז לכן העניין הזה זה נקודה אחת. נקודה שניה ובעצם שאני אומר את זה גם לסיעת מועצת העיתונות ונדמה לי דבר כזה, אני ראיתי עכשיו, אני התייעצתי, אני כותב מחר מאמר, אני התייעצתי עם משפטן אנגלי, חבר, הוא אמר לי דבר שנורא מצא חן בעיני שאתה נחשב בעבירה כתוב Mr. so and so is assisting the police, כמובן יגידו לי מיד זה לא אנגליה, וזה הפורמולה עוזר למשטרה בחקירתה, אתה בסך הכל מסייע, גם אם אתה חשוד בעבירה. עכשיו, ביררנו את זה גם לאחרונה גם בארץ סגנית העורך ואנחנו ביררנו, גם בצרפת אין איסור. כב’ השופטת דורנר: גם בגרמניה, וגם ביפן, בוודאי לא בארצות הברית. מר אבירם זינו: אגב, בשיטה אנגלו אמריקאית כבר יש התקדמות לעבר זה שמפרסמים שמות קטינים שחשודים בעבירות, למשל עוד כמה סוגי עבירות אני לא בדיוק זוכר. אני אבירם זינו ב- YNET פרופ’ זאב סגל: אתה כתב? מר אבירם זינו: ב – YNET פרופ’ זאב סגל: עכשיו תראה, הנקודה היא כזאת שלפי דעתי אנחנו השקפה היא שלנו או שלי וגם של אחרים, קודם כל רק לא בחקיקה, אבל אם נשים פה על השולחן וזאת התייעצות פנימית, תראה את המצב מבחינת האתיקה המצב הוא לא טוב, יש כללים מופלאים שלא נאכפים, ויכול להיות והכללים האלה נראים טוב, והכללים של מועצת העיתונות, אבל אני חושב שאנחנו תמיד באים לוועדת חוקה ואיפה כבר לא הסתובבנו, ואנחנו באים ואנחנו מנסים לומר האתיקה, תנו לנו לעשות את העבודה, תנו לנו לעשות את העבודה, ולפעמים זה נרגע, ואחרי שנה מישהו חדש מתעורר, וכדומה. אין שום ספק שאני חושב שיש דברים שיכולים להעשות יותר, וזה בשני דברים, א' אם באמת יאכף הסעיפים של תקנון האתיקה הם סעיפים חזקים, הם לא סעיפים סתם, אבל לפעמים קורה, אני גם ביררתי, למשל באנגליה אז בוודאי, אבל יש אנשים סתם נעצר מישהו או משהו כזה שהשם שלו באמת אומר להגיד לשכנים, זה עורכים, זה עבודה של עורכים, לא של משפטנים או זה, הוא אומר רגע עכשיו הוא נעצר מי יודע מה, אז יש פה נקודה אחת שאני חושב שזה עניין של עורכים. לקבל החלטה פנימית במועצת העיתונות אנחנו לא נפרסם שם אם באמת אין בו עניין ציבורי, למיטב הערכה של העורך של העיתון או של העורך הדסק או של היועץ המשפטי במערכת, ואני חושב שזה יכול להיות דבר שבו גם מהבחינה הזאת זה באמת הגנה על האזרח הקטן. כב’ השופטת דורנר: קודם כל אני בהחלט בעד אכיפה ואני לא בטוחה שיש מפרסמים שמות של אנשים שאיך אומרת יעל, שלא יודעים קרוא וכתוב שאין בהם שום עניין, בשביל מה העיתונאי יפרסם זאת? פרופ’ זאב סגל: זה נפלט. כב’ השופטת דורנר: רגע, על כל פנים שאם סניגור של אותו איש, גם סניגור ציבורי יראה דבר כזה, ולמרות שיפנה, אנחנו בהחלט נטפל בזה, אם משה רונן, נדמה לי אתה עשית מחקר אומנם בשנת 2000 אבל, מר משה רונן: שנת 2005, כב’ השופטת דורנר: 2005, מר משה רונן: עד שנת 2005, כב’ השופטת דורנר: אבל לקחת חודש עם 17 אלף חשודים שפרסמו בידיעות ומעריב גם יחד 57 שמות כמדומני שמתוכם 17 היו חברי כנסת, ראשי ממשלה, מר משה רונן: אנשי ציבור, ונשיא אחד, כב’ השופטת דורנר: נכון. מר משה רונן: זה היה עזר ויצמן. כב’ השופטת דורנר: כן, ונשיא אחד, ולא ברור אם ה – 40 היו, לא היה צריך לפרסם. מה שאני מנסה לומר הוא שלא משנים את כל ההסדרים החוקתיים בשביל איזה שהיא בעיה שכולם מסכימים שאפשר לפתור אותה. האכיפה של התקנון לאו דווקא פה, היא דבר מצויין ואנחנו בהחלט עובדים על כך להזמין את הציבור לפנות אלינו, כי אנחנו רוצים להיות על הבמה, גם לצורך תלונות הציבור, בשביל זה אנחנו פה. בהחלט אם העניין הזה הוא עניין רגיש נטפל בו, גם אני בעד הגנה על זכויות חשוד שאין עניין לדעת את שמו, למה צריך לפרסם אותו? בבקשה יוסי. פרופ’ זאב סגל: רגע דליה אני רוצה עוד משפט. כב’ השופטת דורנר: כן בבקשה. פרופ’ זאב סגל: אם אנחנו אבל ננסה לחשוב, גם כן כל המשא ומתן שלפני, אם מועצת העיתונות ואני מדבר על העורכים, בהסכמת עורכי הדין, אוקי יש שני צדדים ויש גם עורכי דין, זאת אומרת יבואו רגע לומר אנחנו נעשה, זה דבר שאנחנו מאמינים בו, זאת אומרת נדמה לי כמו שאת אמרת, נשמע את החברים יושב פה דורון, יושב פה עמוס, אני אומר לעצמי למשל אם השם באמת לא אומר כלום, אם השם לא אומר כלום, אז זה באמת הוראה שיורדת מלמעלה למטה ואנחנו נאמר אנחנו אנחנו קודם העורכים, לפני שמגיעים למועצת העיתונות, אנחנו נוציא הנחיה פנימית ונאמר אנשים העורכים יודעים בדיוק מתי זה עניין ציבורי, אנחנו מוכרחים לבוא עם משהו. מר חיים שיבי: אתה צודק, ויש לי דעה, תכף אני אומר שזה צריך לרדת גם למקומונים שהם ת.פ של הרשתות הארציות מפני שאותו אדם שאין לו מעמד ציבורי גדול, שמו נהרס בקהילתו שלו בעירו הקטנה, ומי שחושף את זה זה הכרוניקה, פרופ’ זאב סגל: אז אנחנו נבודד, מר חיים שיבי: של המקומונים, פרופ’ זאב סגל: אז אנחנו נבודד את חברי הכנסת ואת השרים ואת אנשי הציבור, ואנחנו נאמר בהסכמת כל העורכי העיתונים המרכזיים וכלי התקשורת המרכזיים, לא תשתלט על 800 מקומונים אף פעם, מר חיים שיבי: לא על 800, פרופ’ זאב סגל: כבר ראית, אבל אם אנחנו, דבר שני, אני לא מסכים בגישה או לא יודע, אם באמת יוצאים לקרב, אני לא מסכים נחכה שיפנו אלינו, זה יכול להיות כמו שיש בעיתונים הגדולים לפחות קשבים כאלה שמאזינים כל היום לרדיו, זאת אומרת שאם יש ייחוס סטודנטי, זה הדברים שהם כספים קטנים, ותהיה באמת מעקב, כב’ השופטת דורנר: זה שמעת, זה מה שהיה רעיון שלי, כן, שיהיה בהחלט מעקב, זה מה שאמרתי, פרופ’ זאב סגל: אבל, כב’ השופטת דורנר: אבל זה מה שאנחנו מתכננים לעשות. פרופ’ זאב סגל: אז אני אומר, כב’ השופטת דורנר: לאו דווקא לסעיף הזה, אלא באופן כללי פרופ’ זאב סגל: לא, אני אומר כרגע לבצע את זה ולבוא עם תוכנית לוועדת חוקה, כב’ השופטת דורנר: בסדר. פרופ’ זאב סגל: עם תוכנית מסודרת. כב’ השופטת דורנר: טוב, בינתיים תודה רבה. בבקשה יוסי. מר בר-מוחא: קודם כל אני חושב שהחוק הזה חוק גרוע מאוד לעיתונות. הוא חוק שבעצם יפגע בחופש הביטוי הזה. אבל האמת צריכה להאמר, אנחנו הבאנו את זה על עצמנו, החבר'ה דיברו פה על 20 שנה שבעצם המחוקק כזה ואחר העלינו את הנושא הזה, ודיברו על 30 שנה, משה מדבר על 30 שנה, מר משה רונן: אני מכיר את זה מ – 76, מר בר-מוחא: אוקי, מדברים על 30 שנה. ברגע שמול, ולא משנה אני לא ינקוב בשמות, אומר שגם טוקבקיסט הוא עיתונאי, בתחילתו, כן, ומעמדו של העיתונאי הולך ונשחק, ואני לא רוצה להכנס כי אז אני בא להציג את זה בשלב מסויים ואני לא רוצה להגיע לשלב הזה, נוצר מצב שבו השליטה על העיתונאי בדרך כזו או אחרת אם זה באינטרנט וכמו שאמר ידידי חיים שיבי במקומונים, היא שליטה מזערית, לצערי הרב אני אומר את מה שאני נוהג לומר כל הזמן, אני יודע שחלק מחבריי פה לא יאהבו את זה, אבל לא יכול להיות מצב שהעיתונאי הופך עצמו לחוקר, תובע, שופט ותליין והכל דר פה בכפיפה אחת, ואנחנו רואים. מר ימיני בן דרור: אמר התחקירן, מר בר-מוחא: מה? מר ימיני בן דרור: אמר התחקירן יוסי בר-מוחא. מר בר-מוחא: כן נכון, כי אני יודע מה אני שווקתי בכתבות תחקיר שלי, שיווקתי עובדות, ולא הבעתי דיעה ולא נקטתי עמדה בתוך הכתבות שלי, אני יודע שמספר חברים וכשאני אומר את זה אני מתייחס לכמה אנשים שאין ספק שחשפו חשיפות גדולות וחשובות. אבל השתן עלה לראש ללא מעט עיתונאים, כן, כן, חיים אתה תעשה ככה כן, אבל לצערי הרב, אנחנו אמורים פה במועצת העיתונות גם להגן על הציבור. אנחנו פה אמורים להגן על הציבור מפני העיתונאים, נכון אני פה יוגריסט, אני אמור להגן על חבריי העיתונאים, אבל חבר'ה אנחנו יושבים פה, והאמת הזאת צריכה להאמר, אנחנו הבאנו את זה על עצמנו. לכן כמו שאמר זאב, אנחנו צריכים לבוא עם נתונים על מנת להרגיע את המצב, כי החוק הזה כפי שהוא מוגש הוא בעייתי מאוד, בעיקר כשמדובר באישי ציבור. אנחנו צריכים לחשוב פעמיים, כי אם אני רואה תחקיר שהוא תחקיר טוב, כשלעצמו הוא תחקיר טוב, בערוץ 10, בחדשות ערוץ 10, ואנחנו רואים את הפרשה כפי שהיא מוצגת, ואנחנו רואים מה ילד יום כתוצאה מתחקיר כזה, כי בסופו של דבר האנשים האלה ישתחררו, הרי זה ברור לחלוטין שהם ישתחררו, כי אם את טוביה סהר לא העמידו לדין וסגרו את זה באיזה שהיא עסקת טיעון, אין שום סיבה שהאנשים האלה כן ישבו. הם העמידו אותו לדין אחרי שהוא שכב, אלה עדיין לא שכבו. והיא בת 15. ולכן אין שום סיבה שדברים מהסוג הזה לא נחשוב פעמיים, אנחנו העיתונאים לפני שאנחנו מפרסמים אותם. נחשוב נפעיל שיקול דעת, ולא להיות מהירים ופזיזים כדי לפגוע באזרח הקטן, כי פה מדובר באזרח הקטן, אין ספק שבאישי ציבור אנחנו צריכים להחמיר כמה שיותר, כאיש ציבור ברגע שהוא נבחר לתפקידו והוא התמודד לתפקיד הזה, הוא ידע בדיוק מה מצפה לו, ולכן גם כאן גם כשמדובר באיש ציבור צריך לחשוב פעמיים איך לפרסם, אם מפרסמים את שמו, האם גם לחשוף דברים שבית המשפט עדיין לא חשף, שלא נחשפו עדיין בבית המשפט. וליצור מצבים מאוד בלתי אפשריים שבסופו של דבר ההר הוליד עכבר, ואנחנו ראינו מקרים מפה עד להודעה חדשה, היו הרשעות אבל מה היה בתחילה ומה היה בסופו, אנחנו גם יודעים. מר חיים שיבי: למה להיות כבול לכל הראיות של התביעה? מר בר-מוחא: לא, אני מדבר, אני מדבר כרגע, אני לא הפרעתי לך כשאתה דיברת, אבל אני מבין אותך, אני הסכמתי עם כל מה שאמרת. מר חיים שיבי: טוב, אני רוצה רק להבין את ההערה, מר בר-מוחא: לא, לא, אתה הבנת טוב מאוד בדיוק. מר חיים שיבי: מה קשור לחומר שיש בבית המשפט, אם יש חומרים נוספים, מה אני כבול? מר בר-מוחא: לא הבנת, אני כן, אני אומר חומרים שלך כעובדות כן לפרסם, מר חיים שיבי: אוקי. מר בר-מוחא: עובדות אני אמרתי, אני שיווקתי עובדות כשכתבתי כתבות תחקיר, ואני אומר לשווק עובדות כן. מר חיים שיבי: הבנתי. מר בר-מוחא: להביע דיעה ולנקוט עמדה זה אני נגד. כב’ השופטת דורנר: טוב תודה רבה. בן דרור? מר ימיני בן דרור: קודמיי אמרו את מה שאני רציתי לומר אני רוצה לחזק אותם, אני רוצה להגיד תודה למשה רונן כי הוא שב ועשה עבודת תחקיר רצינית שבהחלט היא חומר רקע לכל הדיון הזה, רק צריך להגיד לו תודה, ואני אומר את התודה הזאת. הערה קצרה באמת השניים הקודמים אמרו את הדברים שרציתי לומר. אנחנו עסוקים פה כבר פעם שניה בעצם, בכיבוי שריפות בגלל איזה שהיא בעיה בסיסית שקשורה באמת לשיניים של הגוף הזה כמועצת העיתונות. אנחנו כדאי שנעשה דיון שלא דיון חריג, לגבי אותם שיניים. כב’ השופטת דורנר: כן, כן. מר ימיני בן דרור: לא, זו פעם שניה שאני אומר את זה בעצם, ואני אומר צריך לקיים את הדיון כדי שלא נגיע למצבים כאלה. האם אנחנו צריכים לכפות על עצמנו לדעתי כן את מה שנקרא דוקטרינת האלימות. זאת אומרת יש לזה ביטוי כמובן בתקנון האתיקה, לדעתי כן וצריך לתת לזה עוד יותר שיניים. אבל מעבר לזה אני בהחלט מסכים. כב’ השופטת דורנר: משה, אתה רוצה אולי? מר משה רונן: כן. כב’ השופטת דורנר: עשית תחקיר, הייתי רוצה שמשה קצת ירחיב בדבר. מר משה רונן: לא רוצה לחזור על התחקיר, כב’ השופטת דורנר: לא, אבל לא כולם, אז כדאי לדעת, זה נותן שיניים ונותן איזה רקע למה אנחנו מדברים. מר משה רונן: ובכל מקרה זה נמצא בנייר התחתון. כב’ השופטת דורנר: כן, אבל חשוב. מר משה רונן: אני מאוד מעריך את פרופ' סגל שהוא אחד מהבודדים שבמשך שנים טורח ועולה לירושלים לדיונים של ועדת החוקה ומתנגד לחקיקה הזאת. אבל החוקים האלה החוק הזה לאיסור פרסום חשודים שמות חשודים עולה בכל כנסת מאז, אני זוכר מאז 1976 יכול להיות שגם לפני זה, ותמיד זה צמוד לחקירה נגד פוליטיקאי בכיר, זה התחיל עם ידלין ואחר כך עם אבוחצירא, מר חיים שיבי: וגפני שנראה באיזה שהוא איזור בתל אביב. מר משה רונן: וגפני שהיה בצפון תל אביב, בחוף תל ברוך, וכל פעם זה קשור לזה, ובכל פעם מציעים פשרה. היו שנים שהצלחנו למנוע את החקיקה, בכלל, ולפני 5 שנים הייתה מעין פשרה, והפשרה הזאת זה מה שקיים היום בחוק. כב’ השופטת דורנר: בחוק בתי המשפט. מר משה רונן: בחוק בתי המשפט. אנחנו התנגדנו, אני עד היום חושב שמתן סמכות לכל חוקר משטרה כמעט בכל חקירה גדולה, לרוץ לשופט הביתה בשעה 1 בלילה, לבקש צו איסור פרסום, תמיד הוא מקבל את זה, הרי, פרופ’ זאב סגל: באופן אוטומטי. מר משה רונן: אקספרטה, כי השופט לא יודע על מה מדובר. כב’ השופטת דורנר: הרי על זה התנגדנו פה, אמרנו שצריך לבדוק, צריך לקחת קייס לעליון לקבוע איזה שהם כללים. מר משה רונן: אבל זה קורה, ועכשיו אנחנו מציגים את המצב הזה שהתנגדנו לו כמצב טוב, המצב הקיים ואנחנו מנסים, אז כל פשרה שאנחנו נסכים לה, פרופ’ זאב סגל: זה מה שאמרתי, עכשיו זה כאילו המצב הוא נהדר. מר משה רונן: נכון, עכשיו כל פשרה שאנחנו נסכים לה עכשיו היא באה כפשרה ועמדת נסיגה כל, כל פשרה כזאת היא לשנתיים שלוש עד הכנסת הבאה, ועד שיציעו עוד משהו. החוק הזה הוא כל כך כולל , כל כך מה שלא רואים בחוק, מה שאנשים מדברים על איסור פרסום שמות חשודים, הצעת החוק הזאת מדברת על איסור פרסום טוטאלי של חקירות, לדעתי גם חקירות עיתונאיות. עו"ד מאיר בלאייך: בדיוק, כי ירוצו לבית המשפט ומיד יוציאו צו איסור פרסום, כב’ השופטת דורנר: וודאי, לא, לא צריך. מר משה רונן: לא צריך צו איסור פרסום. כב’ השופטת דורנר: לא, היום לא. מר משה רונן: החל, מר גל-עזר: החל מהרגע שחקירה עיתונאית מובילה לתחילתו של הליך משפטי, הליך משפטי שיגרם כתוצאה מחקירה עיתונאית אוטומטית יגרום, כב’ השופטת דורנר: להפסקה, מר גל-עזר: שזה יימשך, (מדברים יחד) כב’ השופטת דורנר: אנחנו מקליטים, ולכן צריך לדבר אחד אחד. מר משה רונן: החוק יוצר אבסורד, החוק אומר שברגע שאתה חוקר עושה חקירה עיתונאית בא החשוד גורם להגשת תלונה פקטיבית נגד עצמו במשטרה, ואז הוא חשוד ואי אפשר לפרסם. מר מאיר בלאייך: לזה אני מתכוון. מר משה רונן: וזה מה שיקרה, זה הפרקטיקה שתקרה. אין לי בכלל ספק. עכשיו נתבקשתי לסכם בשתי מילים את מה שעשיתי לפני שנתיים וחצי. אז נהיה חבר כנסת שיחוקק את החקיקה, זה היה אז רשף חן משינוי, והוא טען בכל אולפן טלוויזיה אפשרי ש- 90 אחוז מהאנשים שנעצרים לא עומדים לדין בכלל. הבוקר דיברתי עם חבר הכנסת רוברט אילטוב שהיום מוביל את החקירה, והוא אומר 70 עד 80, אני בדקתי את זה הוא אומר לי, בדקתי את זה ו – 70 עד 80 אחוז מן האנשים שנעצרים לא עומדים לדין בכלל. אמרתי, איפה בדקת? ואז הוא התחיל להתפתל והוא אמר שנאמר ככה בוועדות הכנסת וגם התקשורת אמרה את זה. אני לא יודע באיזה וועדת כנסת זה נאמר, או שאחד אומר לשני. ואני לא יודע איזה תקשורת כתבה את זה. אני הלכתי בעזרת המשטרה עזר לי אז סגן ראש אגף החקירות יעקב פלג ז"ל, כב’ השופטת דורנר: רבותיי, זה מפריע לי. סליחה. מר משה רונן: תחשוב נגד מי החקירה מתנהלת היום. (מדברים ביחד) מר משה רונן: כתוב, בדקתי באתר, בדקתי באתר הכנסת עילטוב הוא חבר כנסת בוגר תיכון צ'רניחובסקי בנתניה, פעילות ציבורית היה סגן ראש עיריית נתניה והיה סגן דובר בית החולים לניאדו, זה מה שכתוב עליו. והוא חבר כנסת. בכל מקרה, הלכתי בעזרת המשטרה ובדקתי 3 חודשים מסוייים, זה היה בשנת 2005, בדקתי את החודשים בשנת 2000 כדי לראות אם יסתיימו משפטים, נתתי לפרקליטות ולמשטרה 5 שנים שיסיימו משפטים. היו 50 ומשהו אלף אנשים שנחקרו, 11 אלף נדמה לי אנשים שנעצרו באותה תקופה, ומהנחקרים והעצורים רק 14 אחוז התיק נסגר מכיוון שהם לא היו אשמים, המעצר היה מוטעה. 57 אחוז הועמדו לדין, אחרים לא הועמדו לדין מכיוון שאין עניין ציבורי בהעמדתם לדין, אבל עדיין זה לא אומר שהמעצר היה מעצר שווא. כלומר רק אחד מתוך 7 אנשים נעצר מעצר שווא. וזה לא 90 אחוז אלא 14 אחוז. יותר מזה, בדקתי בתקופה הזאת חודש הפעם בדקתי, זו הייתה הרבה עבודה, כמה אנשים פורסמו שמותיהם, בדקתי את זה רק בשני עיתונים, ידיעות אחרונות ומעריב, מצאתי שיש מטען כמעט מלא. מתוך כל האנשים האלה, מתוך 11 אלף אנשים שנעצרו 57 שמות פורסמו, מהם 17 אנשים שהיו אנשי ציבור זה היה נשיא המדינה ויצמן, ראש הממשלה ברק, היו נגדם חקירות, מפקד בית סוהר, חברי כנסת, ראשי ערים וכו', אלה אנשים שלא נעצרו בכלל, אבל שמותיהם פורסמו. זאת אומרת אין מתאם בין מעצרים לבין פרסום שמות, והיו, עכשיו מתוך ה- 40 האחרים 9 היו בתיק אחד, היה איזה תיק רצח בבית סוהר שנעצרו בו 9 אנשים, כולם אסירים ממילא, עצרו אותם לצורך חקירה במהלך העצורים, פרסמו את שמותיהם, אני לא יודע אם זה נכון או לא נכון. אני לא יודע אם האזרח הקטן אלפרון שנעצר השבוע שהוא נחשב האזרח הקטן או נחשב, כב’ השופטת דורנר: הפושע הגדול. מר משה רונן: לא יודע. מר ימיני בן דרור: אישיות ציבורית. מר משה רונן: לא יודע. מר ימיני בן דרור: דמות ציבורית. מר משה רונן: אני לא יודע אם הוא אישיות ציבורית, במה הוא אישיות ציבורית? הוא האזרח הקטן, לפרסם את שמו או לא לפרסם את שמו? מר גל-עזר: לכן צריך לעשות אבחנה בדברים שנאמרו פה לא נעשתה אבחנה בין אישיות ציבורית לעניין ציבורית. מר ימיני בן דרור: בדיוק. מר גל-עזר: 80 אחוז מהאנשים לפני שאני, הייתי עורך צעיר, לפני 20 שנה, 25 שנה התאבד מישהו מירושלים ואחרי מותו רק התגלה שהוא רימה מספר גדול של אזרחים בירושלים הוא היה רואה חשבון. אני החלטתי לפרסם את כל הסיפור והגיע לבנו שהוא היה בן 16 או בן 15 דאז, היום הוא עיתונאי אני לא אגיד מי הוא, והוא ביקש שאני לא אפרסם את שם אבא שלו כי הוא כבר התאבד וכבר זה, ואני החלטתי לפרסם את השם, ופרסמתי את השם כי פרסום שם חשוד זה חלק מהסנקציה או פרסום שם של מישהו שביצע עבירה זה חלק מהסנקציה, מר ימיני בן דרור: הבעיה שהוא לא ביצע עבירה, הוא חשוד בביצוע עבירה. מר גל-עזר: אוקי, הוא חשוד בביצוע עבירה, אבל במקרה הזה האיש הזה היה הולך אל מותו טהור בלי שידעו שהוא רימה 200 אנשים והוא רימה 200 אנשים זה כמובן לא הגיע לבית המשפט כי הוא מת קודם לכן, אני חושב שהפרסום של שם של בן אדם שחשוד בעבירה זה חלק מהסקנציה מטילה על אנשים שמבצעים עבירות בעבירות שיש במקרים שיש בהם עניין ציבורי ולאו דווקא אנשי ציבור. כל אדם שמבצע עבירה נגד הציבור יש בזה עניין ציבורי. לכן אני לא מקבל את האבחנה, אני לא מקבל את האבחנה בין האיש הקטן לבין דמות הציבורית. בן אדם שמציק לשכניו יש בזה עניין ציבורי. ואין בזה עניין ציבורי פחות מאשר דמות ציבורית שכולנו מכירים אותה. לכן שאנחנו צריכים לנהוג מידה רבה יותר של זהירות בפרסום בכל שהמעמד הציבורי והמשמעות הציבורית של האיש קטנים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לפרסם. אני חושב שהניסוח, אני חושב שמה שצריכה מועצת העיתונאות לעשות זה אחד אנחנו חייבים אחת ולתמיד, אחת ולתמיד והגיע הזמן לעשות את זה לתת שיניים לעבודה העקיפה של מועצת העיתונות, דבר שאני עוד בפגישה עם חיים צדוק לפני 5 שנים שמועצת העיתונות דנה באיזה עניין, סיפרתי לך דנה באיזה עניין שנגע אלי, ולא היה לה כלים לזמן עדים או להביא מסמכים, אז היא קיבלה החלטה שגויה. אנחנו צריכים, והחלטה שגויה הייתה הוצאת דיבה כנגד העיתון שאני ערכתי באותה תקופה, בגלל שמועצת העיתונות מראש אין לה כלים. והגיע הזמן שמועצת העיתונות יהיה לה כלים, אנחנו צריכים לבקש כלים של אני לא יודע של מה, אני לא מבין בעניינים האלה, אנחנו צריכים לבקש כלים שבאים איתם סמכויות של לזמן עדים וסמכויות של לזמן מסמכים, וסמכויות שאנחנו צריכים סמכויות לאכוף, ולא צריך להסתפק בלפרסם, לא צריך לחשוש ואנחנו לא צריכים להסתפק בלפרסם את הפרסומים האלה שאף אחד לא קורא אותם כנגד עיתון כזה או אחר, אנחנו צריכים להחליט על השהייה מסוימים נגד עיתונים. עכשיו, אם מועצת העיתונות יהיה לה את הכוח לבוא ולהגיד אנחנו מוכנים לקבל על עצמנו תנו לנו את הסמכויות גם לחקור וגם לבדוק וגם אנחנו מוכנים לקבל על עצמנו את כל סמכויות האכיפה ההשהייה בתקווה סקלה של עונשים לעיתונאים, זה דבר אחד. במקביל לזה, במקביל לזה אנחנו צריכים לדחות את הדבר הזה מכל וכל ולא להסכים לשום פשרה בעניין הזה, ולא להסכים לשום שינוי, מר בר-מוחא: זה קיים במדינות טוטליטריות. כב’ השופטת דורנר: רגע, זה דיעה, גם לו יש דורון את חופש הביטוי. מר גל-עזר: שניה, העניין הזה, אני חופש שארגון וולנטרי שלוקח על עצמו סמכות עקיפה נגד חבריו איננו מתנהג כמו מדינות טוטליטריות. ואני ככה חושב הרבה שנים, אני חושב שבמקביל המאבק שלנו, ככל שנעשה את זה יותר יהיה לנו יותר יכולת לנהל מאבק אגרסיבי, אגרסיבי מאוד ציבורי וזה נגד החוק הזה, כולל, לא, זה לא אומר שאני מקבל את הדברים האחרים שאמרת על השוואות בינך לבין תחקירנים אחרים, עזוב, זה מיותר. מר בר-מוחא: אני אומר את דעתי, זו דעתי. מר גל-עזר: אוקי, כולל הרמזים שהופרחו פה, בוא, זה בעיני זה לא המקום, לא הבמה. מר בר-מוחא: לכן לא נקבתי בשמות. מר גל-עזר: זה לא היה צריך להאמר. מר בר-מוחא: אתה רואה, אני פועל על פי חוק. מר גל-עזר: שעל נעליך בקטע הזה. מר בר-מוחא: לא, לא, אין לי בעיה. מר גל-עזר: אבל אני חושב שהמאבק צריך להיות מאבק מאוד אגריסיבי, מאבק מאוד אגריסיבי כולל אני לא יודע מה, צריך לחשוב על זה, כולל שימוש בכלים. לשם מה אני אומר רק אגרסיבי כולנו מתנהגים כמו בצורה מאוד תרבותית ופולנית ונחמדה, מועצת העיתונות צריכה לזכור, חרף התנגדותה התנגדות עקרונית לקיומם של לוגיסטים שיעשה עבודה ושיבוא, שימצאו את הכסף, זה החוק הזה זה סוף העיתונות, החוק הזה זה סוף העיתונות. מר בר-מוחא: ולשכור לוגיסט זה בסדר? כב’ השופטת דורנר: החוק הזה זה סוף העיתונות, דורון בוא נתחיל לטפל בחוק הזה, אבל, כן בבקשה. סליחה. מר משה רונן: אני מתנגד למה שאמרת. כב’ השופטת דורנר: זה לפי הסדר. מר משה רונן: רק שניה, אנחנו מדברים כאן אנשים שאנחנו עוד לא יודעים שהם אשמים, המשטרה טוענת שהם אשמים, אבל לא יכול, מר גל-עזר: אני לא מבין את זה, אני אומר לכם כאשר אני כעורך נדרש לקבל החלטה אם לפרסם מישהו שעדיין לא הובא לדין, אני מפעיל הרבה מאוד שיקולים שחלקם אם אני צריך להופיע בבית משפט אני יכול, דוגמא האחרונה היא וזה דוגמא, הדוגמא האחרונה זה של שוב, אני שלם עם הפרסום במעריב של שמו של אדם שוב, מכיוון שהיו לי מספיק כלים שאני מוכן לעמוד מאחוריהם, כדי להגיע למסקנה שייתכן והסיפור הזה נכון. ייתכן מאוד והסיפור הזה נכון. זה הכל, אז אני שלם עם הפרסום הזה. לפעמים אני מפעיל את הכלים העיתונאים שיש לי בדרך כלל, שבו אני מצליב עדויות ודברים כאלה. עכשיו, לכן אני חושב שאני המשמעות של החוק הזה, אנחנו לא צריכים להלחם נגד החוק הזה, אנחנו צריכים להלחם נגד השימוש המופקע שעושה המשטרה בצווי איסור פרסום, שהופך להיות, הדוגמא האחרונה הכי מטורפת זה מה שהיה לפני יומיים בצו איסור פרסום שהמשטרה הוציאה על חקירת בנו על כל פרט על החקירה, העשוי לפגוע בחקירה של דרורה אלפרון וחברו, כל העיתונים הפרו את הצו, כל העיתונים הפרו את הצו. זה היה צו בלתי אפשרי, בלתי הגיוני, כולם הפרו אותו, אנחנו גם הפרנו אותו, אני חושב שהיה צריך להפר אותו ואני חושב שהגיע הזמן שהעיתונות תפסיק עם העניין הזה היא צריכה להתנהג יותר באגרסיביות. יש חוקים שאינם חוקתיים, יש חוקים שנוגדים את חופש הדיבור ואת חופש הביטוי כפי שבא לידי ביטוי לצערנו שלא לדבר על חוק יסוד עדיין, אבל, כב’ השופטת דורנר: אפשר אולי להכניס את זה, יעל אני מוכרחה לתת, צריך לשמוע, יעל רוצה להגן על החוק, ויש לנו היא גם הודיעה לי מראש, אמרתי לה וודאי אם את רוצה אל תבואי, אני לא אבוא, אמרתי מה פתאום, אנחנו פה בוודאי עם חופש הביטוי. אז יעל בבקשה. מר מאיר בלאייך: לא העיתונאים הפרו את הצו בענייני אלפרון, מי שהפר את הצו זה המשטרה. בעצם היא הביאה את זה לדיון פומבי ופתוח בעצם מה שהיה שם היה מותר לפרסם. כך שההודיות פה מיותרות. כב’ השופטת דורנר: טוב בבקשה תנו לייעל. בבקשה. אנחנו נחזור תן ליעל לדבר, היא פשוט, מר גל-עזר: טוב. עו”ד יעל גרוסמן: טוב, מה שדליה אמרה, אני חושבת שהחוק הזה הוא הכרחי לאור המצב שנוצר. קודם כל אני סניגורית במקצועי, למי שלא יודע, וכמובן שהעמדה שלי כאן קשורה בקשר הדוק לעובדה הזאת. עכשיו, כמובן שגם אני מודעת לאבחנות שצריך לעשות בין איש ציבור ולא איש שיש עניין ציבורי בפרסום אודותיו, אלא בין איש ציבור לבין אדם אחר. איש ציבור שמרצונו מציב את עצמו בעמדה של חשיפה לציבור, שצריך לבחור בו וכו', אני מסכימה שיש מקום לפרסום שמו. כל אדם אחר אני חושבת שאין סיבה למהר. הרי החוק הזה לא מדבר, דובר: אלפרון הוא איש ציבור או לא? עו”ד יעל גרוסמן: סליחה? דובר: אלפרון הוא איש ציבור או לא? עו”ד יעל גרוסמן: לא, עכשיו, כב’ השופטת דורנר: תנו לה, היא במיעוט אז בוודאי שצריך לתת לה את כל הזכות המלאה להביע את דעתה. דובר: אפשר רק שאלה קטנה? כב’ השופטת דורנר: לא, לא, תן לה לגמור. אל תתווכח איתה. עו”ד יעל גרוסמן: עכשיו, אנחנו הרי לא מדברים על איסור פרסום, אלא על איסור פרסום עד להגשת כתב אישום. עכשיו, הנתונים שהובאו כאן עם כל הכבוד, קודם כל בין אם זה 70-80 אחוז ובין אם זה 50 אחוז ובין אם זה בן אדם אחד, כאשר מפרסמים שם שם של אדם בגלל העובדה שמתנהלת נגדו חקירה, ובסופה של החקירה הזו לא מוגש נגדו כתב אישום, הנזק הוא נזק בלתי נסבל, ואני מציעה שכל אחד כאשר הוא מביע את העמדה שלו גם ינסה לרגע לדמות בעיני רוחו אם הפרסום יגע לאחד מן היקרים לו. כלומר כל אחד שאומר משהו אני מציעה שכשהוא אומר אותו רק לרגע אחד יעביר בדמיון את המחשבה שאותו פרסום בטרם הגשת כתב אישום הוא פרסום שקשור לאחד מן היקרים לו, שלא לומר לו עצמו, עכשיו, כאשר אנחנו מדברים על הדחיה של הפרסום עד להגשת כתב אישום, מה אנחנו אומרים? אנחנו אומרים יבדקו החשדות ואם יש בהם ממש, לא ברמה שמצדיקה כבר את ההרשעה של בית משפט, אלא היא מצדיקה את הגשת כתב האישום, כלומר ראיות לכאורה, אז הדברים יקבלו את הפרסום בעיתונות. כלומר אנחנו לא מדברים על אי פרסום אנחנו מדברים על דחיית פרסום. הובאו כאן כמה דוגמאות ורציתי לשאול את מי שהביא את הדוגמאות האלה, והן דוגמאות מן העת האחרונה, למשל הרופאים פרופ' סגל הביא את הדוגמא של הרופאים ששמם לא פורסם, או עורך דין ליאורה ברקו שבסופו של דבר שמה כן פורסם, ואני רוצה לשאול איזה תועלת צמחה לציבור מפרסום שמה של עורכת דין ליאורה ברקו שאני באופן אישי מכירה אותה ויש לי דיעה עליה וזה בכלל לא משנה מכיוון שאני רוצה לדעת מה התועלת שצמח לפרסום כל עוד לא הוגש נגדה כתב אישום? הרופאים האלה שאנחנו מדברים עליה, איזה תועלת תצמח לציבור או צמחה לציבור, הייתה יכולה לצמוח לציבור לו היה שמם מתפרסם? אני פשוט רוצה להבין את הדברים הלאה. כאשר מדברים פה על הנושא של חקירת משטרה, אני גם נגד הניסוח הכוללני של הצעת החוק הזאת שמדבר על אי פרסום חקירה, אני חושבת שבהחלט יש מקום לפרסום החקירה, האיסור פרסום שאני חושבת שיש מקום להטיל אותו, הוא על פרסום שם של אדם למעט כאשר מדובר באיש ציבור שהעמיד את עצמו מרצונו לבחירת הציבור או נחשף מרצונו בפני הציבור. האיסור פרסום עד למועד הגשת כתב אישום בעיני הוא דבר סביר. באשר למועצת העיתונות, סליחה שניה, כדי לא לקטוע את חוט המחשבה, ואחר כך אני אשמח לומר לך את העמדה שלי אם היא מעניינת אותך בכל נושא שהוא, בעניין כוחה של מועצת העיתונות ומעמדה. הלוואי, הלוואי שהיינו בעלי הכלים שהוצאו כאן, ואני בהחלט בעד הכלים שהציע דורון, ואני תכף רוצה גם להשיב לך ברשותך, בשביל באמת להיות בעלי שיניים לעצור עיתונאים מלפרסם את כל אותם מקרים שבהם הפרסום הוא בעצם פגיעה בפרטיות ללא הכרח של פגיעה בפרטיות. אני בעד כל האמצעים שהוצעו פה, כולל השהייה, כולל כל אמצעי שהומצא, ואני לחלוטין לא רואה בזה לא טוטליטריות ולא שום דבר דומה לזה, אני מכירה אין ספור גופים, החל מוועדת האתיקה, בית הדין לאתיקה של עורכי הדין, של מועצת רואה חשבון, של הרופאים, באוניברסיטאות, בבורסה, אגד יש להם בית דין שיש לו אפשרות לעשות סנקציות, לנקוט סנקציות כנגד החברים. למה שלנו לא יהיו את אותם אמצעים, הרי אנחנו מקיימים את הבירור הזה במסגרת בית דין פנימי מקצועי, אמיתי, רציני, מדוע שלא יהיו לנו הכלים. אני לא רואה בזה שום אלמנט של טוטליטריות, יש אין סוף מקצועות שמסדירים את החיים האתיים הפנימיים שלהם באמצעות בתי דין בעלי שיניים וסנקציות וכמובן שמבחינתנו נושא של השהייה זה סנקציה שהיא בעיני חשובה, פגיעה בשמו הטוב של בעל המקצוע העיתונאי זה סנקציה חשובה. מדוע שזה לא יהיה קיים? אבל כל עוד זה לא קיים, אז אני חייבת לומר שאני לא רואה דרך לעצור את התאווה לפרסם בקלות רבה שמות של הרבה מאוד אנשים שאין שום סיבה עניינית לפרסם אותם, אם לא תהיה הצעה, אם לא יהיה חוק שימנע את זה. הלוואי שיהיה לנו הסנקציות שנוכל להציע תחלופה. כב’ השופטת דורנר: תודה רבה. סליחה, פה משהו, מישהו עוד רוצה להתבטא? בבקשה מר פרנקל. מר יוסף פרנקל: סליחה, אני עושה הפרדה בין הצעת החוק לבין הדברים שמועצת העיתונות צריכה לעשות, ואני חושב שזה מחייב דיון נפרד. לגבי הצעת החוק אין ספק שזה לא הצעה ראשונה, אם הצעת החוק הזאת תאושר יבואו בעקבותיה הצעות חוק נוספות שזה רק שלב. לעניות דעתי ולטעמי אין ללכת לשום פשרה בעניין ומועצת העיתונות צריכה לעניות דעתי להתכונן להליך בבג"ץ ולהביא את הנושא של חופש הביטוי לידי כך שתוכר כזכות חוקתית. וזה יכול לחסוך הרבה בעיות בעתיד. בארצות הברית זה קיים, ולפי הפרשות המשפטית שכוללת את חופש הביטוי כחלק מכב' האדם בהחלט נראה לי שבג"ץ יכול ללכת ולהכיר בחופש הביטוי כזכות חוקתית, ואני חושב שזה הדבר היחידי שצריך להגיד לוועדת חוקה של הכנסת אם היא לא תואיל בטובה רבה להסיר את הצעת החוק הנלוזה הזו. כב’ השופטת דורנר: כן תודה. בבקשה אדוני. מר עמוס רגב: גבירתי, אני רוצה להצטרף לדברים שאמר פה עמיתי מר דורון ועל מה שנאמר כאן, זה חוק רע שהוראתו רעה וכוונתו רעה ולכן מועצת העיתונות צריכה להתנגד לו מכללה. ואני חושב שאסור לנו להקלע לדיון שעושה אבחנה בין אישי ציבור לבין אנשים פרטיים, זה בדיוק מה שמשרת את מטרתם של אלה שרוצים להעביר את החוק, מפני שהם פורטים על הנימה שכל מה שנקרא האזרח הפשוט הוא רוצה ששמו לא יתפרסם אם הוא יעשה איזה שהוא דבר קטן, ואז את אומרת את זה כאילו, זה נראה הדבר הכי נחמד בעולם. לא נכון, אנחנו ממילא לא מפרסמים את רב השמות האלה, וממילא מוכנים לקחת על עצמנו כל מיני מגבלות, וכן הלאה, אבל זה לא משנה, לא זו מהות החוק, לא זו סיבת החוק, והעובדה שהסניגוריה הציבורית, וגם גב' יעל שמעתי דברים דומים מפיה מצטרפת בעד החוק, הרי זה בדיוק נופל על ההגדרה של בואי תמימות קדושה. באמת את חושבת שחברי הכנסת האלה רוצים להגן על האזרח הקטן ששמו לא יתפרסם ושלא יקרה לו דבר מה? ברצינות? בואו נסתכל על הבעיה, זו הבעיה. זה מקור הבעיה. קרי הרצון של המושחתים למיניהם בעמדות כוח להגן על עצמם. אסור לנו לתת לזה יד לא מהתחלה ולא באמצע ולא להכנס לשום משא ומתן אלא להלחם בזה בכל הכוח, כל הזמן שיש לנו כוח, בכל הכוח. כב’ השופטת דורנר: יצחק? מר יצחק טוניק: אני רוצה להגיד כמה דברים בקצרה, כי אנחנו יכולים לעשות כאן דיון ולהסכים כל הזמן אחד לדברי רעהו, ואין שום ספק שהצעת החוק לא טובה, אבל, כב’ השופטת דורנר: לא, הרעיון הוא שמועצת העיתונות תקבל על זה, איך אומרים, מר יצחק טוניק: אני מבין, כב’ השופטת דורנר: היא תגמור את זה החוצה, מר יצחק טוניק: אני מסכים, כב’ השופטת דורנר: אנחנו, מר יצחק טוניק: אני מנסה להביא את הדברים, כב’ השופטת דורנר: אני רוצה פשוט את האוירה אני לא עושה הצבעה פה, מר יצחק טוניק: כן. כב’ השופטת דורנר: אבל את האמירה הכללית של הציבור. מר יצחק טוניק: יש כאן, כלומר לשבת ולדון ולהגיד כמה החוק רע ועמוס בכלל מתנסח באופן מאוד מאוד, ואני לעומת זאת גם נורא יכול להבין את הדברים שיעל אומרת, ולדעתי יו"ר ועדת חוקה עם טיפונת אמביציה מעביר את החוק הזה, מכיוון שיש איזה שהיא אוירה היום בכנסת, ולא חשוב אם המניעים של חברי הכנסת, חשוב מאוד, אבל לצורך העניין, כב’ השופטת דורנר: אני אגלה לך סוד, אבל זה לא להקלטה, לתגובות פנים זה לא יהיה כל כך פשוט, הגיעו אלי, מר יצחק טוניק: הם מכירים, כב’ השופטת דורנר: מה אני לא עושה לטובה, מר יצחק טוניק: יש אוירה נפלאה היום בכנסת להעביר חוק כזה, כב’ השופטת דורנר: אני יודעת, הכל. מר יצחק טוניק: ומספיק שיו"ר ועדת חוקה שם את הצעת החוק הזאת, כב’ השופטת דורנר: כמה שהוא רוצה, מר יצחק טוניק: זה יעבור בקלות. כב’ השופטת דורנר: כן, אבל הוא עושה מה, מר יצחק טוניק: והקריאה שלנו מכאן שזה חוק רע חופש העיתונות וכו', אני לא בטוח שזה פרקטי, שזה זה, אני אגב מצטרף לשורה התחתונה לדברים שאמר דורון, אם רוצים להלחם בחוק הזה צריכים להלחם בו בדרך שהכנסת מכירה, לא לצאת מפה עם איזה שהיא הכרזה שאומרת חופש העיתונות וכו' וכו', מכיוון שזה לא יעזור לאף אחד, מצפים, שני דברים אגב חשובים ששמעתי, מר עמוס רגב: העיתון המופלא שלך קלטה את הידיעה הזאת לעמוד 21 למטה בכזה דבר, בעוד שעיתונינו שם לזה כותרת ראשית עם פרשנויות. כב’ השופטת דורנר: מה אתה רוצה ממנו, הוא ראיין אותי אבל הם לא רוצים לפרסם. מר גל-עזר: כשדיברת כל הזמן שאלתי את עצמי למה הדברים המשכנעים שאתה אומר לא מתפרסמים למה אתה לא כותב אותם? כב’ השופטת דורנר: הוא ראיין אותי בסוף הוא אומר שזה סתם. אם היית אומר לי שלא יפרסמו לא הייתי יושבת איתך. מר יצחק טוניק: אם הייתי יודע שלא יפרסמו, כן. כב’ השופטת דורנר: זה לא יאומן. הוא אומר שהוא קיבל רשות. (מדברים יחד) כב’ השופטת דורנר: טוב בסדר. יצחק. כן. מר יצחק טוניק: אגב, יש אוירה והאוירה היא לא רק בעניין הזה של לפרסם שמות וזה, מספיק שתוקפים אותנו בצדק לעיתים קרובות על זה שאנחנו אפילו לא יודעים כמו שצריך להודות בטעויות. כלומר גם אם פרסמנו ואחר כך לא ידענו עשינו כותרות וזה כבר משרת את אלה שידחפו את החוק הזה, ואם נודה על האמת כולנו כאן, מר ימיני בן דרור: יצחק זוית באמת נכונה וצריך לקבל אותה. מר יצחק טוניק: אבל אם רוצים באמת, אז אני לא יודע אם צריך לבוא עם משהו, אני לא יודע אם פשרה שווה לא טובה, אבל צריך להכין גם איזה שהוא רקע, צריך מישהו שיודע לטפל בדברים האלה בתוך הכנסת, ואין לי שום ספק שמה שדורון כאן הציע, סמכות למועצת העיתונות, מבחינתנו זה כלי אלטרנטיבי שאפשר להשתמש בו. אבל זה בעיני הכי חשוב. כב’ השופטת דורנר: רגע, יש אנשים שעוד לא דיברו. מר בר-מוחא: הערה. כב’ השופטת דורנר: כן? מר בר-מוחא: קודם כל אני מסכים עם, אני אתן רק דוגמא כתבה, לגבי ערוץ 10 שומר מסך הם הגיעו, לכן כשהוא מדבר דורון על שיניים, הוא צודק לחלוטין ועובדה היא שערוץ 10 הגיעו לבית הדין לערעורים, והם באו כי אין סמכות למועצת העיתונות, כב’ השופטת דורנר: טוב, תודה רבה. מר בר-מוחא: והם ערערו, כב’ השופטת דורנר: פה אני רוצה, אני לא אספיק, אנשים לא יכולים, אבירם בבקשה. מר אבירם זינו: כן, קודם כל מעבר לזה שאנחנו ב- YNET כמובן מתנגדים בכל תוקף להצעת החוק הזאת, אני רוצה להעיר כמה הערות, כב’ השופטת דורנר: אני חושבת שכן, מר אבירם זינו: אני רוצה להעיר כמה דברים, אני בכל זאת רוצה להעיר כמה דברים לגבי מה ששמעתי, נתחיל עם מה שיעל אמרה, יעל הגדירה איש ציבור או מי שקידם את עצמו למרכז הבמה כדי להיות איש ציבור. אני חושב שבתוך זה נבחרים לא רק נבחרי ציבור אלא גם אנשי עסקים שבחרו לשים את עצמם במרכז המשק הישראלי, הם משפיעים, הם בעלי השפעה, לא רק אנשי עסקים, בכלל כל בן אדם גם אני כעיתונאי בזה שחברתי לעצמי את המקצוע הזה, ברור לי שכשאני אמעד אז יהיה עניין ציבורי גדול יותר בלפרסם את שמי, ואני מקבל את זה. אני לא מקבל את זה שאלפרון למשל שבחר את העיסוק שלו, ואיננו בטוחים מה העיסוק שלו, הוא לא איש ציבור מהבחינה הזו, לכן אני מאוד לא מקבל את ההגדרה שלך היא הגדרה מאוד בעייתית והיא פותחת את הפתח להרבה אנשים אחרים לחמוק מהפרסום, וכולנו יודעים שכתב אישום זה לא השורה האחרונה. כלומר אני מסכים עם הדברים שדורון אמר, אדם עובר כברת דרך מסויימת בין להיות אדם נקי שלא יחשדו בו לבין להיות חשוד, בוודאי לבין להיות חשוד מיידי כמו שאנחנו יודעים על הרבה אנשים גם בתחום הפלילי וגם בתחום הפוליטי שהם כאלה. החשש שלנו הוא מעבר לאנשי ציבור, הוא גם לגבי פדופיל בגן, גם לגבי אנס בשכונה, שודד קשישות. מה לגביהם, לא ידעו שיש אנס שמסתובב ברחוב ואם אפשר לפרסם את שמו אז למה לא? עו”ד יעל גרוסמן: אז אפשר לבקש להתיר את הפרסום. מר אבירם זינו: אבל זה בדיוק פוגע בעיקרון החוקתי כמו שפירטה פה השופטת דורנר בתחילת הדיון, אני כן מסכים עם הדברים של יעל שיש בעיתיות בתחקירים כמו התחקיר של ערוץ 10, התחקיר של ערוץ 10 שהיה מעבר לעובדה שהוא פגע בזכויות של הנאשמים, הוא פגע בהליך המשפטי. כלומר, טענת הגנה מן הצד ועם טענות אחרות שיאפשרו להם לחמוק מן הדין, כב’ השופטת דורנר: טוב, אני לא רוצה לדבר על זה, זה לא תואם דווקא הלכו לפי התקנון, מר אבירם זינו: רק, כב’ השופטת דורנר: רק רגע, יש עוד, מר אבירם זינו: רק עוד, כב’ השופטת דורנר: אני רוצה לתת לעוד אנשים לדבר. מר אבירם זינו: רק לגבי הטוקבקים, כב’ השופטת דורנר: כן? מר אבירם זינו: אנחנו פרסמנו באחרונה הרבה מאמרים בנושא הזה, ובטוקבקים די תומכים בהצעת החוק, ואנחנו ניתחנו את זה קצת, וזה כנראה מתוך חוסר הבנה או הסברה של הצעת החוק. כב’ השופטת דורנר: בבקשה. פרופ’ יחיאל לימור: אין ויכוח שהחוק הזה הוא חוק רע ומסוכן, כמו שניסיונות החקיקה מתחילים בעוד 30 שנה, הם מתחילם הרבה אחורה. מי שקצת חקר את הנושא יש לי הצעות חוק משנות ה – 50 ומשנות ה – 60, והביטוי שבו משתמשים היום חוקרים אמריקאים זה תסמונת החקיקה ואצבעם של מחוקקים בכל העולם המערבי כלל את החקיקה, כשניתנת להם ההזדמנות הם מנסים לחוקק חוקים גם נגד העיתונות. יצחק לא קרה שום דבר חדש, הטענות האלה נגד העיתונות אתה שומע אותם בכל השנים. הסיבה היא פשוטה, חפשו מי, סליחה, אמר עמוס, חפשו מי עומד מאחורי החקיקה, תמיד יש רקע פוליטי לעניין. מר יצחק טוניק: אבל מה זה חשוב? חוק זה חוק. פרופ’ יחיאל לימור: מה שמטריד אותי בנושא הגדרת יחסי הציבור היא הדבר הבא, כשאני קורא את מדורי הרכילות בעיתונים למי שלא יודע וכל מי שעורך יודע שרב החומר במדורי הרכילות נמסר על ידי האנשים שעליהם כותבים, והם מעסיקים יחצנים כדי שיכתבו עליהם. כל בעל מספרה הוא היום ספר צמרת, הוא מעצב שיער צמרת, סליחה, הוא מעסיק יצח"ן, האם הוא איש ציבור? יש לו שלטים ענקיים ברחוב, ניאון, הוא איש יחסי ציבור. הוא דמות ציבורית. איפה הגבולות? מי יקבע את הגבולות? אי אפשר, נדמה לי שהניסיון כפי שעמוס הדגיש נועד קודם כל להסתיר אנשים מסויימים מהפרסומת, כי מה שאנחנו רואים את זה לאורך השנים כפרטנר קבוע זה לא תופעה חד פעמית. דורון אני מוכרח להודות שההצעה שלך לחקיקה מרתקת אבל מפחידה אותי. יש מדינה אחת בעולם שבה האתיקה העיתונאית מהוגנת בחוק, זאת דנמרק, ועדת צדוק ניסתה ללכת קצת בכיוון הזה, קצת בכיוון הזה, אם אנחנו נציע חקיקה אוי לעיתונות משום שהמחוקקים יקפצו על העניין ויציעו לך חוקים, מר גל-עזר: אני מציע רגולציה. רגולציה וולנטרית. פרופ’ יחיאל לימור: רגע, תן לי להציע לך, מר גל-עזר: זה לא אותו דבר. פרופ’ יחיאל לימור: תן לי להציע לך, תרשה לי רגע. מר גל-עזר: אני מדבר על רגולציה. כב’ השופטת דורנר: רגע אחד, תנו לו לדבר. פרופ’ יחיאל לימור: אני שמח שיושב לידך מאיר גלס, כי מאיר גלס היה בין אלו שנאבקו נגד מהלך שאני ניסיתי לעשות בנושא של רגולציה. הוא ועמוס שוקן, ועל מה אני מדבר? לפני כ- 5 שנים יזמתי עם כמה סטודנטים מתנדבים הקמת גוף שנקרא סל"ת, ראשי תיבות של סטודנטים למען אתיקה עיתונאית. מה שעשו החבר'ה האלה, הם עקבו אחרי העיתונות ושלחו למועצת העיתונות תלונה, תלונה אחרי תלונה, כתוצאה אגב מזה לפחות שני סעיפים, אם אני זוכר נכון כרגע, תקנון האתיקה תוקנו, אחד מהם סעיף שנועד להבטיח שעברה המיני של קורבן עבירות מין לא יוזכר בעיתונים. אתה מכיר את התיק הזה מאיר, נכון? מעריב זוכה בו כי לא היה סעיף להאשים אותו. ובעקבות זה תוקן התקנון. אבל כשהגוף הזה התחיל לשלוח תלונות, אמר עמוס שוקן אין להם סטנדינג בכלל, רק הקורבנות צריכים להתלונן. אמר מאיר גלס, בצדק, אני מצדיק אותו, הוא אמר מה פתאום לסטודנטים יש סטנדינג להגיש תלונות? הם לא נפגעו, הם רק מייצגים איזה שהוא צדק. אני מאוד שמח לשמוע שמעריב משנה את עמדתו ומעריב היום הוא חי להיות, כב’ השופטת דורנר: קורבן, פרופ’ יחיאל לימור: לא, גורם, (מדברים יחד) פרופ’ יחיאל לימור: אני מאוד שמח, אני מאוד אשמח אם מועצת העיתונות תפעיל גוף, גוף מעקב שניסו להקים אתו בשנות ה – 60, כב’ השופטת דורנר: זה הרעיון שלי, אני רוצה פה רק להכנס לדבריך, כי אנחנו לא דנים על זה, אני לא צריכה עוד שיניים ועוד רגולציה, הבעיה שלי היא שיש לנו רק 50-60 תיקים שמתגלגלים, פרופ’ יחיאל לימור: אכן, כב’ השופטת דורנר: בעוד שצריכים להיות כמה מאות תיקים. כלומר זה כמו בג"ץ, כי אני מנסה להעביר, מה בג"ץ ? הבג"ץ כוחו לא באחוז או שניים של צווים שהוא מוציא, אבל הוא קיים, הוא גוף מרתיע, אתה פונה אליו ויש תגובה ואני חושבת שזה מאוד מאוד מאוד משפיע על העיתונות שהתלונות והתחייבו לחובה וכו' יותר מאשר תיתן לו התראה נזיפה או 500 שקל קנס. פרופ’ יחיאל לימור: ואם תרשי, כב’ השופטת דורנר: אבל נדבר על זה, אני מוכנה לפתוח דיון ולכן אני לא רוצה אולי לחכות באמת שתהיה, כי צריך איזה שהיא תגובה אחרת, פרופ’ יחיאל לימור: רק משפט אחרון לסיים. דורון, מהניסיון שלי אני מוכרח להודות שהמצב הקיים הוא מספיק טוב במשמעות הזאת העיתונים הגדולים חוששים מהפסיקה של מועצת העיתונות, כב’ השופטת דורנר: מאוד. פרופ’ יחיאל לימור: היום יותר מאי פעם, היום יותר, כי כאשר פסק הדין מתפרסם באתרי האינטרנט, כב’ השופטת דורנר: אל תגיד לי שאתה לא מפחד, אתה תראה, פרופ’ יחיאל לימור: אנחנו רואים את כמות הערעורים שמנסים, משום בעולם, והדבר נעשה לא מתוך הגנה על האתיקה, אלא נעשה מתוך שיקול מסחרי, כאשר פסק דין מתפרסם אצל היריבים שלך, הוא בעצם פוגע באמינות שלך. האמינות שלך היום היא מקדם מסחרי, ולכן המאבק לשמירת האתיקה הוא לא לשמור, לצערי, אלא הוא לשם הכסף. וזה מצב, מר גל-עזר: אני רוצה להגיד משהו. כב’ השופטת דורנר: כן דורון. מר גל-עזר: אני עבדתי בחמש השנים האחרונות בטלוויזיה בערוץ 2, וערוץ 2 כפוף לרשות השניה, והרשות השניה יש אומבוצמן שקוראים לו גיורא רוזן ולאומבוצמן הזה יש סמכויות שאין למועצת העיתונות הזאת, כולל סמכות של ועדת, שמקבילות למעין סמכות של ועדת חקירה, הוא יכול לזמן עדים, ויש לו אלף ואחד סמכויות, 5 שנים מאוד נהניתי לעבוד מולו, אני טעיתי כמה פעמים והוא שלח לי הערות ואני הסכמתי אתו, היה נושא אחד שהיה ויכוח הוא עשה בירור נוקב, והגיע בסופו של דבר למסקנה שאני צודק, ובסיפור אולי החשוב ביותר שנתקלתי בו, שזה שה הרש מתוך הפאניקה הציבורית ובתוך האלהום הצהלי, הוא מצא לנכון להתייצב לצדנו, והיה לזה גם יתרון. כלומר אני חושב שרגולציה איננה דבר נורא פסול כדי לתקן את עצמנו. אני לא דיברתי על חקיקה, אני דיברתי, כב’ השופטת דורנר: אפשר לדבר על זה. מר גל-עזר: האפשרות שמועצת העיתונות תהיה דמות מעין רגולטורית, אני לא יודע איך עושים את זה. דמות מעין רגולטורית שיש סמכויות גם לתת תמיכה לעיתונים מסויימים או לעניין ציבורי, וגם לנסות להגיד להם נו נו נו ולנזוף בהם כשזה קורה. כב’ השופטת דורנר: טוב, אנחנו על זה נקדיש ישיבה, זה נושא קשה ואי אפשר לגמור את זה היום בבקשה הרב. הרב יצחק טננבוים: יש כלל בציבור בחיי ציבור שהם חזית מה אמר דבר, צא וראה מה אומר העם. אני הייתי בטוח שברגע שבכנסת עלה דיון כזה של לרדת, לצמצם את העיתונות את חופש העיתונות בשעה שזה נוגע לטובת הציבור, אני חושב שהוא הגדיר את זה נכון, מר עמוס, אני הייתי בטוח שהעם יתחיל לצעוק רגע מה הכנסת עושה פה, ללכת להגן על המושחתים של עצמם באמצעות חוק נגד העיתונות? והעם שותק. והשאלה מדוע הוא שותק, מדוע העם שותק? ייתכן מאוד, ייתכן מאוד מועצת העיתונות עד כמה שאני מסתובב בקרב העם לא נשמעת כגוף שיטיל אימה על הכנסת, בשעה שכן היה צריך להיות. כב’ השופטת דורנר: על הכנסת? הרב יצחק טננבוים: על הכנסת. כב’ השופטת דורנר: אני לא רוצה להטיל אימה. הרב יצחק טננבוים: אני לא מדבר, אנחנו לא מדברים ברמה של אימה משפטית, אבל ברמה של אימה תקשורתית במובן החיובי של הדבר, כב’ השופטת דורנר: אוקי, הרב יצחק טננבוים: מועצת העיתונות, גוף נכבד, פרופ' נכבדים, מדוע אנחנו לא נקלטים ככה בעיני הציבור? כב’ השופטת דורנר: נתפס, בשביל זה אנחנו יושבים פה. הרב יצחק טננבוים: אז מישהו ציין פה לוגיסט, לוגיסט זה מילה לא נכונה, זה מתקבל לא טוב, אבל בהחלט יש משרדים, יש אנשים שמתמחים להציג אותנו באמת כפי שאנחנו. כב’ השופטת דורנר: אנחנו, הרב יצחק טננבוים: וחייבים לעשות את זה. כב’ השופטת דורנר: זה יפה מאוד. הרב יצחק טננבוים: עוד משפט אחד. כב’ השופטת דורנר: כן? הרב יצחק טננבוים: מה שגב' יעל אמרה פה, והצד השני של הדבר. אם מישהו מפה היה לו קרוב, ייתכן שישנם, קרוב או קרוב בהשקפה, בדיעה, בקהילה שנפגע מהתקשורת שהיא מרשה לעצמה להיות גם החוקרת, גם השופטת, ייתכן שהוא היה חושב פעמיים. אנשים שקרובים לכל אחד מאיתנו שיעברו עליו רצח וחשבו ביום שיתפרסם עליו שהוא בטח 15 שנה יישב בבית הסוהר, בסוף אורבה פרך, ואותו עיתון ואותה תחנת תקשורת אפילו לא טרחה לשלוח לו, כב’ השופטת דורנר: זה עבירה לפי החוק בכלל. הרב יצחק טננבוים: כן, אבל, כב’ השופטת דורנר: אז אם לא מקיימים את החוק אז מה אתה רוצה, זה לא שייך לנו. הרב יצחק טננבוים: זה שייך שאנחנו בעצמנו נוכיח לציבור, בהמשך למה שאמרתי מקודם, כב’ השופטת דורנר: כן, כן, וודאי. הרב יצחק טננבוים: שאנחנו הגונים גם כלפי עצמנו. כב’ השופטת דורנר: אכן. תודה רבה. מר גונן גינת: אני רוצה הערה אחד. כב’ השופטת דורנר: כן. בבקשה. מר גונן גינת: אני חושב שעושים טעות מאוד גדולה, טעות מאוד גדולה לשדך את הנושא של רגולציה פנימית עם הנושא הזה. כב’ השופטת דורנר: כן, גם אני, מר גונן גינת: כי המשמעות היא החלשה של העמדה שלנו. כב’ השופטת דורנר: נכון. מר גונן גינת: אם חושבים שהחוק הזה רע, אז צריך להגיד החוק רע, כב’ השופטת דורנר: אנחנו נגיד את זה. מר גונן גינת: המחוקק לא צריך להתערב ונקודה. כב’ השופטת דורנר: את הרגולציה נעשה, מר גונן גינת: לא להציע, ברגע שאת מציעה רגולציה, כב’ השופטת דורנר: לא, לא, מר גונן גינת: יחד עם זה את אומרת כלפי הציבור אני יודע שאני אשם. קודם כל, כב’ השופטת דורנר: אנחנו בינינו דיברנו, אבי. מר אבי וינברג: טוב, אני רציתי בכל זאת יש לי בעיה עם הדיון פה, כי אני חושב שקצת הדיון סטה, כב’ השופטת דורנר: אנחנו סטינו קצת, מר אבי וינברג: בכך שהתחילו לדבר על פרסום או לא פרסום, אני לא חושב שמדובר פה על פרסום או לא פרסום, השאלה היא איזה עניין ציבורי יש לפרסם ומתי יש עניין ציבורי לפרסם לפני שאדם מובא לפני שופט. אנחנו בכלל לא מתייחסים לעניין החוקי. כיום יש לנו בתקנות האתיקה את התקנות הברורות שאומרות שהכלל הוא שלא מפרסמים לפני שמביאים לפני שופט, והעניין הציבורי היחיד שאני מכיר שגורם לאנשים לפרסם את שמו של אדם שוב, או לפרסם דברים דומים, זה החשש מתחרות, זה החשש שהם יפרסמו. וזה אני אומר. מר בר-מוחא: אבל מה עושה מועצת העיתונות? מר אבי וינברג: זהו, לכן הבעיה היא שלנו, של מועצת העיתונות או של הסכמה בין כולם. אני חושב שאילו היו בכל המקרים האלה נשמעים לתקנות וייתכן שהחוק הזה לא היה מגיע בכלל, מכיוון שהמקרים שבהם שגרמו אולי להביא את החוק האלה, זה לא היה עבירות על החוק זה היה עבירות על תקנון האתיקה, ויכול להיות שצריך להגיע באיזה שהיא צורה, יכול להיות שהצעד הראשוני שצריך לעשות כאן, זה להפיץ בצורה הכי ברורה את תוכנם של התקנות, לשוחח, לגרום לאיזה שהיא שיחה בין העורכים עצמם, עורכי העיתונים, להביא לידי כך תוך כדי הודעה פומבית בכך, שהחלטנו כולנו לקיים היטב את התקנות האלה, כי שלב ראשון במאבק נגד החוק הזה, שאין בינו לבין העבירות האלה שום דבר, שהחוק ההוא הוא דרקוני. כב’ השופטת דורנר: רבותיי, הגיע הזמן לסכם. יש, עלו פה הרבה מאוד בעיות מעניינות ואני חושבת שפעם נעשה איזה שהוא דיון אבי לצורך האכיפה והרעיון שלי שאני בכל זאת רוצה לקבל את אישור הנשיאות להגביר את הפניות אלינו. כי אני חושבת, לאו דוקא עם סעיף 12, יש עוד נושאים, אני חושבת שהרלולונטיות של מועצת העיתונות אני חושבת שעשיתי מאמץ לא מבוטל שתהיה היום הרבה יותר רלוונטית מאשר הייתה שנכנסתי לתפקידי, תהיה בפניה אלינו. העובדה שבסך הכל יש 50 פניות וכל אחד אומר פה, מר בר-מוחא: לשנה כן? כב’ השופטת דורנר: לכמה, לשנה. 50 פניות לשנה, החל, מר בר-מוחא: 50 פניות או 50 תיקים? כב’ השופטת דורנר: אני לא יודעת. זה אותו דבר. מר בר-מוחא: לא, זה לא אותו דבר. כב’ השופטת דורנר: 50 פניות. כאשר עם כל מי שאתה מדבר החל מהסניגוריה הציבורית חושבת שיש איזה הפרה המונית, ואני לא יודעת, אתה בדקת ולא כצעקתה, אני הייתי הרבה שנים סניגורית, אני כשופטת מאוד הייתי אוריינטית להגן על זכויות נאשם, ואותי הרבה יותר מטריד נאשם שנעצר מאשר אלפרון שפורסם שמו, אני לא כל כך מתרגשת מזה, אבל הדברים האלה יש לי סולם, וצריך איזונים. דבר אחד ברור פה, החוק הזה כפי שהוא, גבירותיי ורבותיי הוא יגן רק על אנשים שאף אחד פה לא רוצה להגן עליהם. מר בר-מוחא: נכון. כב’ השופטת דורנר: זה ברור לגמרי, זה כולנו מסכימים. אנחנו מדברים על החוק הזה, לא חוק אחר. לא חוק שהיא רוצה, לא חוק שאתה רוצה, לא חוק שהוא רוצה, החוק הזה, החוק הזה שסותם פיות הוא רע ואנחנו יכולים לומר זאת. עכשיו אני אמר את זה גם בן ששון שברור שהעניין הזה צריך להיות עד לבית המשפט בטיפול של תקנון האתיקה, ויש תקנה כזאת. מה שהם דרשו ממני ולא הסכמתי, להרחיב את זה גם כאשר האיש מובא לבית משפט. אמרתי לא, ברגע שאדם מגיע לבית משפט עניין בית המשפט לאסור או להתיר. ולא יעלה על הדעת שבית משפט לא יאסור ואנחנו באתיקה נאסור על העיתונאי. זה לא מתקבל על הדעת. כאשר יש הוראה מפורשת שזה תפקיד של בית משפט. ואם אנשים לא יודעים שיגידו להם. אנחנו לא יכולים, אני רוצה לאכוף את התקנון במובן זה שיפנו אלי, אבל תפסת מרובה לא תפסת, לא רק שאני לא מסכימה לזה, הכל כפי שאמרתי, הכל מותר עד שלא אוסרים אותו, אלא שאני לא חושבת שכאשר האיש מובא לבית משפט והמשפט מתנהל פומבי ובית המשפט לא סוגר אותו שיעלה על הדעת שתקנון האתיקה תאסור. לא רק שלא יקיימו את זה, ואגב, בסוגריים באם יהיה חוק כזה, הוא יגן על הקליינט שלך, מישהו יעמיד מישהו לדין שהוא פרסם? יעמידו לדין אם הפרסום יהיה על אדם חשוב, זה פשוט אני יודעת איך החיים עוברים, אני יודעת איך החיים הולכים, החוק הזה בנוסחו הוא רע מאוד, ובכך אני חושבת שיש הסכמה כללית, ושצריך שיש לנו תקנון אתיקה שמכסה לפי דעתי את החלל בין החשד עד להבאה לדין הוא גם ראוי, ועניין של אכיפה אז פה אנחנו נצטרך לעשות דיון מיוחד האם אנחנו צריכים לחכות לפניה שלא באה, כי יש 50 פניות לשנה, ואני כבר עושה צעדים להגדיל את זה, אבל אחד הצעדים שחשבתי עליהם מתי גולן אגב פנה אלי בעניין, דורון אנחנו עוד נדבר על זה, ואתה העלית רעיון. עכשיו אני מבינה שהעין השביעית תהפוך לאיזה עיתון אינטרנטי שיצא כל יום. יכול להיות שגם שם זה יכול להיות מקור שאיבה. אינני יודעת אם זה בסדר או לא, נצטרך לחשוב אם זה מתאים שאותו גוף שמטפל בהעמדה לדין יהיה גם גוף, או מי מתוכו זה יגיש תלונה, הדברים האלה מורכבים בעיני. אני מציעה לכולם, לכל החברים לחשוב על העניין הזה. זה לא שייך לדיון שלנו היום. הדיון שלנו היום נדמה לי שיש הסכמה כללית ואפילו התומכת העיקרית יעל גרוסמן מבינה, מר חיים שיבי: אני חושב שאני בדעת מיעוט ואני חושב שההבאה לועדת חוקה של אמירה פוזיטיבית שלנו שבה אנחנו כן נחדד את הפרופיל הרגולטורי הפנטימי שלנו תסייע מאוד. כב’ השופטת דורנר: העניין הוא עוד לא מגיע שם, אנחנו צריכים קודם כל, סליחה, חיים, מר חיים שיבי: זו דעתי. כב’ השופטת דורנר: יש ערעור בפני הממשלה, הממשלה הבעיה היא לא החוק שהגיע לוועדת חוקה, הוא לא מדאיג אותי, הוא מתגלגל מחודש פברואר, מר חיים שיבי: איך אתם מתמודדים נגד החוק הזה? כב’ השופטת דורנר: אני הוזמנתי לשם בחודש ספטמבר, אני אומרת לכם, אני הגעתי והיו עוד חוקים לא רק זה, היו כמה חוקים ואמרתי יש לכם בניירות שקיבלתם גם את התגובות, ובסך הכל גם את התגובה המתונה אתה יודע מה, מנחם בן ששון בהחלט שוכנע, אני דיברתי אתו והוא אמר יש אומנם מציעי החוק שרוצים יותר, אבל אני אטפל בזה, ונפרדנו חברים ולא שמעתי מזה, עד שפתאום זה קם ועבר בוועדה החקיקה של הממשלה. אנחנו עוד לא בכנסת. אנחנו בוועדת החקיקה, יש היום ערר של עמי איילון ואדרי ופנו אלי, היום אנחנו שם ושר המשפטים מתנגד לזה, אז אנחנו לא צריכים לאט לאט, איך אומרים צריך גם קצת פוליטיקה בעניין הזה. מר משה רונן: אבל אנחנו לא מחוקקים. כב’ השופטת דורנר: מה? מר משה רונן: הכנסת יכולה לחוקק, כב’ השופטת דורנר: לא, זה קואליציה. זה לא פועל ככה. על כל פנים, אם זה יגיע פעם שניה לוועדה וזה ונצטרך לבוא, אז אני כמובן אתייעץ יחד איזה עמדה לנקוט. אז איך אומרים? תפסת מרובה לא תפסת. מר מאיר בלאייך: זה לא מונע מלחמת הסברה שלנו על הפגעים של החוק באופן ציבורי, שהציבור לפחות יתמוך. כב’ השופטת דורנר: אז אני מזמינה, תראה אני עשיתי את שלי, דיברתי תחת כל עץ רענן, ואפילו חשבתי שאני מדברת לקוראי ידיעות אחרונות ככה הבטיח לי משה רונן, ואפילו הצטלמתי, והוא אומר לי שהם לא רוצים. אבל הוא טלפן לי אתמול בלילה, במוצאי שבת. שכה יהיה לי טוב. ואמרתי לו עוד הערתי לו איזה הערה, מה העיתון שלך רוצה, אמר כן, דיברתי עם המול והוא אמר בסדר. אמרתי טוב, נכון? אמת. אני מדברת רק אמת. אגב יעל, זה לא, בהחלט אני לוקחת בחשבון אי נעימות, אני יודעת שפרסמו שם בעלים של שופטים, עמיתים שלי, אני לא רוצה להזכיר שמות עוד פעם, ולפי דעתי זה היה בסדר גמור, אומנם זה היה מאוד לא נעים, אבל עצם היות פלוני בעל של השופט, זה ככה זה, זה החיים, אני רוצה שידברו על זה, הם יכתבו, בסופו של דבר כאשר סוגרים את התיק יכתבו שסגרו את התיק. מר אבירם זינו: אף כי התיק נסגר, ואף אחד לא כתב על זה כמעט שום דבר. כב’ השופטת דורנר: לא, לא. עו"ד גרוסמן: הופיע בכל העיתונים. כב’ השופטת דורנר: כתבו בגודל כזה, בגודל אחר, אבל מה שאני מנסה לומר צריך לכתוב שנסגר. ואי כתיבה זו עבירה לפי חוק לשון הרע, ולא רק עבירה אתית, וזה בסדר גמור, אבל אי אפשר למנוע כתיבה למרות שזה מצב לא נעים. אני מדמיינת, אין לי שום בעיה לדמיין, זה בסדר גמור, אני מדמיינת ואני עדיין חושבת שאני רוצה לחיות במדינה שיש חופש ביטוי וחופש עיתונות, ובעיקר שהאנשים החשובים לא מגינים על עצמם בחוקים שהם מדברים ללב הציבור, אומרים שמשה מהמכולת לא יפרסמו את שמו. לא איכפת להם אם משה מהמכולת שום דבר. תודה רבה. סליחה יש עניין, אולי תציג אותו. מר אבי וינברג: אוקי אני אציג בקצרה. אנחנו מבקשים להקים וועדה עד הוק לענייני אתיקה, הסיפור הוא כזה, ישנה פניה של הטלוויזיה החינוכית לקבל חוות דעת לפי סעיף 17, ישנו סעיף 17, כב’ השופטת דורנר: אתה רואה, אדוני הרב, אנחנו בכל זאת פה. מר אבי וינברג: לגבי ניגוד אינטרסים של חיים זיסוביץ כמגיש תיק תקשורת, עם היותו בעל משרד יחסי ציבור שמייעץ לראשי רשויות בדרום. הם ביקשו חוות דעת לפי הסעיף, חוות הדעת צריכה להינתן על ידי וועדה, יעל תכין איזה שהיא טיוטה לבקשתנו, ונעביר אותה לועדה במהירות כשיש לנו הצעה שחברי הועדה יהיו אנשים שלא קשורים לעניין כמו פרופ' יהודה פרידלנדר שדיברתי אתו בטלפון, הוא לא כאן, ושני חברים ותיקים בבית הדין, גידי יושר וחיים נוי, כך שיש לנו נציג של כל אחד מהגופים. כב’ השופטת דורנר: ואם אתם מאשרים את זה, כך נעשה. ורק אני רוצה לומר לכם שאני שמחה, מר בר-מוחא: גידי אושר? מר אבי וינברג: גידי אושר וחיים נוי שהם חברי, כב’ השופטת דורנר: חברי בתי דין למשמעת, אין להם קשר. מר אבי וינברג: אין להם שום קשר, גם היא קבעה שאין קשר, אתה בדקת? בסדר? מר בר-מוחא: צריך לבדוק. מר אבי וינברג: שלא תהיה בעיה. מר בר-מוחא: אני אומר צריך לבדוק את זה. כב’ השופטת דורנר: שלא יהיה להם משרד פרסום. מר בר-מוחא: בדיוק. כב’ השופטת דורנר: רק אני רוצה לומר לכולם, שזה רק מראה שאנחנו על המפה, שהרשות שהטלוויזיה החינוכית פנתה אלינו, ביקשה חוות דעת, עוד לא חיכתה לתלונה, וזה יפה. אז אני מוכנה, אנחנו מוכנים לתת להם את השירות הזה בחינם. תודה רבה.