יום א', טז’ באדר תשפ”א
הרשת החברתית, עיתונות והמחוקק: תמונת מצב בינלאומית
EJN - ETHICAL JOURNALISM NETWORK -צפו כאן בדיון המנסה למצוא את האיזון בין הרשת הפרוצה, העיתונות הנאמנה לאתיקה - וסוגיית מגבלות על חופש הדיבור * ועוד: עיתונות אתית - קואליציה של עיתונאים, עורכים ואקדמיה - בדיון על התרבות בחדר המערכת והשפעתה על התוצר
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 9
 
 
נשיאות מועצת העיתונות שבה ואישרה את צירוף אגודת העיתונאים בתל אביב לשורותיה * צוות מוסכם יביא מסקנות באשר להיקף הייצוג
בקרוב: בחירת ההנהגה הבאה של המועצה לאחר ההודעה על פרישת הנשיאה והמנכ"ל * בצילום מס. 1 למעלה מימין באלבום הצילומים הנעים: רגעים בישיבת "זום" בפברואר אותה ניהלה מ"מ הנשיאה ארנה לין
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 7
 
 
תקשורת בימי הקורונה: המאבק בנגיף פוגע גם בסיקור העיתונאי
מהחרמת ציוד, ניתוב תקציבים לערוצים ששואלים פחות ועד מאסר עיתונאים באשמת "זריעת בהלה" * דיווח על עיתונות אירופית בימי הקורונה בדיון זום של מכון העיתונות הבינלאומי בוינה * צילום של המכון * ראו כאן גם את הדיווח המלא של ממצאיו בשטח
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 51
 
 
 
 
 
 
מדברים על פייסבוק ב- פייסבוק
מה עושות הרשתות החברתיות לדמוקרטיה ולתקשורת בישראל? רב שיח ביוזמת הקרן החדשה לישראל ועמותת פרטיות ישראל - עם גיא רולניק, תהילה שוורץ אלטשולר, טל שניידר, נעמה מטרסו * צפו כאן
10:31 (12/11/20) מועצת העיתונות
תגובות: 0   צפיות: 0
 
 
מסר למועצת העיתונות במהלך מפגש בדלית אל כרמל: "מרגישים תחושה קשה של נבגדות"
חברי מועצת העיתונות ובראשם הנשיאה, השופטת בדימוס דליה דורנר ומנכ"ל המועצה מוטי רוזנבלום, שמעו דברים אלה וכאובים אף יותר, במפגש עם חברי מועצת דלית אל כרמל, בראשות רפיק חלבי * שיח הזדהות בעקבות חוק הלאום * השופטת דורנר: "המועצה אינה גוף פוליטי – זהו ביקור של סולידריות"
תגובות: 0   צפיות: 81
 
עוד סאטירה כזאת – ואבדנו
מועצת העיתונות והתקשורת מביעה זעזוע ומחאה בעקבות הדימוי שבו בחר להשתמש העיתונאי ינון מגל, בעת שיחה עם בן כספית, בתכניתם בתחנת הרדיו 103fm, כאשר עסק בתגובה אפשרית למבקריו של ראש הממשלה בתקשורת. לא נחזור על הניסוח המלא, כולל חיקוי קול צרורות תת-מקלע, רימונים ואף פיצוץ - שנבחרו להמחשת דרך נוספת להשתקת הביקורת על בנימין נתניהו. נסתפק בהבעת תקווה כי במציאות של משבר ממשלי, כלכלי ובריאותי חסר תקדים ובצומת מסוכן של מתחים גוברים ושסע חברתי, שבו די בניצוץ כדי להצית תבערה ואפילו קטלנית – לא תהיה חזרה על דימויים כאלה – גם לא כ"סאטירה -"כפי שהבהיר אחר כך מגל בסוג של התנצלות.
תגובות: 0   צפיות: 39
 
לא זרוע תעמולה * לא "שמאל אנרכיסטי" - רק תקשורת שמעזה לבקר וזה (עדיין) מותר
מועצת העיתונות והתקשורת בישראל מוחה בחריפות על מתקפה נוספת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נגד התקשורת העצמאית בישראל כאשר הוא – או מי מטעמו-מדמה בפוסט בערוץ ראש הממשלה בפייסבוק את ערוץ 12 "לזרוע תעמולה חסרת בושה של השמאל האנרכיסטי" שמטרתו "להפיל את ממשלת הימין והעומד בראשה".
תגובות: 0   צפיות: 20
 
 
בעקבות שידור כתבת תחקיר בנושא תעודת כשרות בעסקים, במסעדות ובמשחטות במסגרת התכנית "שטח הפקר"
 
 
מועצת העיתונות בישראל: ליבוי השנאה לתקשורת מצד ראש ממשלה - מצער ומעורר חששות כבדים
מועצת העיתונות מביעה צער נוכח התקפתו החוזרת של ראש הממשלה על התקשורת וליבוי השנאה כלפיה* מצער מאד ואף מעורר חששות כבדים, להקשיב לראש ממשלה בישראל כשהוא שב ותוקף את התקשורת ומפנה אליה טינת המונים * אין דמוקרטיה של אמת ללא תקשורת חופשית. סימונה כיעד לתקיפה פעם אחר פעם, הוא תמצית הבוז לדמוקרטיה ולזכות להביע כל דעה, גם ביקורת ואפילו על העומד ליד ההגה. מועצת העיתונות מביעה את תקוותה שבחודש הסליחות שבפתחו עומד הציבור הישראלי, ימנע ראש הממשלה מסגנון זה.
תגובות: 0   צפיות: 31
 
"אלה ימים קשים לדמוקרטיה ולחופש העיתונות בישראל"
כך אמרה נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, בטכס הענקת "פרס דרור", לאתר האינטרנט "העין השביעית". בהחלטת וועדת הפרס בראשה עומדת השופטת דורנר, נאמר בין היתר: "בזכות אומץ ציבורי, רצינות עיתונאית ושיתופי פעולה, מצליחה 'העין השביעית' להביא לתזוזה חיובית מתמשכת במיצוב של הערבים בתקשורת בישראל".
תגובות: 0   צפיות: 80
 
נוכחים: השופטת דליה דורנר – נשיאה אבי וינברג עו"ד עמיהוד בן פורת עו"ד יעל גרוסמן דני רובינשטיין פרופ' זאב סגל יוסף פרנקל עו"ד נעמי וסטפריד פרופ' עמוס שפירא נפתלי גליקסברג עו"ד מיבי מזור הרב יובל שרלו אחיה גנוסר משה מצליח עו"ד משה רונן הרב מתתיהו טננבאום פרופ' יחיאל לימור סוהיל כראם עמוס שוקן ויקטוריה דולינסקי אליעזר דר

שופטת דורנר: אני פותחת את ישיבת הנשיאות, אנחנו רוצים לדון, והזמנו גם אורחים שנלמד מהם על הנושאים העומדים על הפרק, על צווי הפרסום ועל תעודות העיתונאי. באשר לצווי הפרסום, צווי איסור פרסום, תחושתי הייתה, ואני שמעתי תלונות ברגע שנכנסתי לתפקיד, מעיתונאים, שניתנים צווי פרסום ביחד רחבה ובעוד שהחוק שעדין אצלנו, הרי חופש הביטי, חופש העיתונות הוא דבר חשוב מאוד, ואם קוראים בו צריך להיות איזה שהיא נוסחה שמאפשרת פגיעה. נניח טובת החקירה יכולה להיות סיבה טובה אבל הפגיעה צריכה להיות פגיעה של ממש, וצריך להראות למה זה פה, איך זה קשור, ונראה לפי הניסוח הפנימי שיד שופטי השלום קלה, והלוא דברים דומים אמרו על הצווים שהתירו האזנות סתר, אבל כרגע אנחנו מדברים על צווי איסור פרסום שהם בענייני העבודה שלנו. אני עלה בדעתי לדון אתכם, ואני כל הזמן אומרת שאם אנחנו נמצא קייס מתאים, נצטרף, כלומר, אני פונה אליך, נאמר אם תמצא קייס מתאים ותסחוב את זה עד לבית המשפט העליון, המועצה תצטרף. אני רוצה להוסיף ולומר שהעובדה שבינתיים מתירים פרסום אינה מונעת בירור העניין בבית המשפט העליון, מפני שכאשר מדובר בנושא שעד שהוא מתבשל הוא מגיע לבית המשפט העליון הוא מוצא את פתרונו על פי הערכה המשפטית, אין בזה עילה לא לדון בו בבית המשפט העליון. אבל כל זה אמרתי לפי תחושתי ובפרשת בשארה התחזקה דעתי כי אחרי שפורסם מה שפורסם לא הבנתי למה ניתן צו פרסום. פשוט לא ראיתי, אתה אולי ראית את ההחלטות ואת ההנמקות אני כמובן לא ראיתי את ההחלטות, אולי ההחלטות משכנעות. אז הזמנתי פה חברים שעוסקים בעניין הזה, אולי נתחיל ממך עורך דין מוזר שאתה חי את זה יום יום. עו"ד מוזר: אני חושב שפרשת בשארה היא דוגמא טובה, משכו את זה שבועות ללא הנמקה ממשית, בלי שום הסבר של ממש, למה, למה בית המשפט נעתר, שופטת דורנר: בית המשפט לא כותב החלטה עם הנמקה? עו"ד מוזר: ממש לא. שופטת דורנר: אה, אולי אני נראית תמימה, אני לא יודעת איפה אני חיה. עו"ד מוזר: ובסופו של דבר מה שניסה בית המשפט לעשות זה כל פעם ניסה קצת לגלות משהו, להקל על צו איסור הפרסום, לתת קצת אינפורמציה, עד שבסופו של דבר נאלץ לתת את כל מה שבעצם מנעו מלתת, ולא היה לזה שום הנמקה. לא היה לזה שחר, כי סתם היה סיפור. שופטת דורנר: אז למה לא הגעתם לדיון? עו"ד מוזר: נתנו לו לצאת, משום שמה שקרה הוא שמשבוע לשבוע הרי לא אמרו לא, משבוע לשבוע נתנו קצת, ולמרבה הצער העיתונים היו מרוצים בקצת הזה. כל פעם קיבלו מעט אינפורמציה, כל כלי התקשורת, והתעסקו עם זה שבוע ימים, וכעבור שבוע קיבלו אינפורמציה נוספת, וככה עד שבעצם כל העסק נמשך, עד שגילו את כל מה שגילו, ולא גילו כלום. פרופ’ שפירא: מה הייתה ההנמקה של רשויות הביטחון? למה הם ביקשו? שופטת דורנר: הוא לא יודע. פרופ’ שפירא: למה הם ביקשו איסור פרסום? עו"ד מוזר: מה אתה, בטחון המדינה, אנחנו עדיין בעידן שבו אתה אומר לבית משפט שלום ביטחון המדינה, ואז הסתבר שביטחון המדינה נתנו לו לצאת, כמעט ביקשו ממנו שיצא, וזה כל הסיפור היה, שופטת דורנר: שילמו לו על הכרטיס? עו"ד מוזר: משהו כזה, כן, משהו כזה. ובכל זאת ניסו למנוע פרסום. זה היה מקרה שבאמת אם לא היה מצב שכלי התקשורת נעשו שבעי רצון מהמעט שנתנו להם, אז באמת היה מקרה טוב. שופטת דורנר: אני לא מבינה, למשל לא מתקבל על הדעת שאין הנמקה. עו"ד מוזר: אין הנמקה. שופטת דורנר: למשל הצנזורה היום, אני נפגשתי עם הצנזורית הראשית לעניין אחר, אבל הצנזורה בעת מלחמה, אבל זה הצנזורה שקיימת, והיא נורא מקפידה, כלומר יש צנזורה ביטחונית במדינה הזאת, צנזורה ביטחונית עד שהיא פוסלת, היא חושבת 1000 פעמים ושופטי שלום מוציאים צווי פרסום, צריך הרי לסחוב את זה לא יכול להיות א' ששופט לא ינמק. עו"ד מוזר: אנחנו נמצאים, הרי אנחנו נמצאים במצב שבו הצנזורה מאשרת פרסום, שופטת דורנר: נכון. עו"ד מוזר: ובית המשפט, ואז מסתבר שיש איזה שהוא צו של בית המשפט שהוא בדיוק שתי מילים "ביטחון המדינה" "שוכנעתי" קיבלתי את ההסברים של הפרקליטות, ואז לא נותנים לפרסם, שופטת דורנר: שיכתבו. עו"ד מוזר: למרות שהצנזורה אישרה פרסום. שופטת דורנר: תשמע, עו"ד מוזר: היום אנחנו יש לנו מקרה כזה שפה אולי נצליח לגלגל עד בית המשפט העליון. שופטת דורנר: בשארה זה היה תיק נהדר לפי דעתי, עו"ד מוזר: אז עכשיו יש לנו תיק אחר שבו יש לנו אישור צנזורה, הצנזורה אישרה פרסום, בית המשפט נתן איזה צו בזמנו שלא מאפשר פרסום מפני ששכנעו אותו שיש שמה איזה שהוא נימוק ביטחוני, ואם בית המשפט לא ישנה את דעתו עכשיו לאור העובדה שהבאנו אישורים מהצנזורה, אז יכול להיות שעם זה נוכל להתקדם הלאה. שופטת דורנר: אני חשבתי שצווי איסור לפרסום ניתנים לצורכי החקירה, כי זה מתקבל, זה נימוק שלא צנזוראלי, הצנזורה מרשה, אבל אז הוא צריך בהחלט להסביר לשופט לפחות בצורה חסויה, הדברים האלה צריכים להיות ברורים, והשופט צריך להסביר את זה מבלי להכנס לאיזה צרכים. אני לא מבינה. עו"ד מוזר: יש עכשיו שיפור מסויים, אני מוכרח לומר בבתי משפט שלום שהם לא נותנים, לפחות במקרים שבהם לא מדובר לא אומרים להם את מילת הקסם "ביטחון המדינה", אז הם לא נותנים את צווי איסור הפרסום במעמד צד אחד. הם עושים הנחה ואומרים אנחנו מזמינים לעוד שעתיים או לאני יודע באיזה שהיא שעה, שופטת דורנר: יש לנו עוד מקום, עו"ד מוזר: מזמינים אותנו לדיון שבהם בקלות משתכנעים שאין מקום להוציא צו איסור פרסום. שופטת דורנר: אבל לי נראה שהם הוציאו במעמד צד אחד, אתה תמיד יכול לבקש דיון במעמד שני הצדדים. עו"ד מוזר: א' אני תמיד יכול לבקש ואני מבקש, אבל לא זאת הנקודה, אני הצלחתי, אני הצלחתי, כל מי שמטפל מאיתנו בנושא הזה, הצליח לשכנע לפחות חלק משופטי בית משפט שלום לא לתת את הצו הזה, הצו הזה ההיסטרי הזה שהם נותנים אותו ולפעמים שעתיים לפני תוכנית, או שעתיים לפני סגירת עיתון, במקום להזמין את הצדדים לדיון, אפילו באמצע הלילה, ולשמוע אם יש מקום או אין מקום לתת צו, בלי שאני אצטרך לבקש את זה, כי כשאני מקבל שעתיים לפני סגירת עיתון או שעתיים לפני שצריך להקרין תוכנית טלווזיה אני מקבל צו איסור פרסום, ואז אני רק צריך להתחיל לבקש שיקבעו מועד לשמיעה בנוכחות הצדדים, אז זה גוזל הרבה זמן וזה מקשה על העניין. אז פתאום הצד השני יורד למחתרת, וקשה להשיג אותו. שופטת דורנר: מה זה, הצד השני זה המדינה. עו"ד מוזר: הצד השני, לא זה לא תמיד המדינה. שופטת דורנר: בעניינים אזרחיים. עו"ד מוזר: בוודאי, יש הרבה ניסיונות להוציא צווי פרסום. שופטת דורנר: שמה זה לא בטחון המדינה. עו"ד מוזר: לא, אז אני אומר, כשאין הנימוק קסם הזה "ביטחון המדינה", או כשאין נימוק הקסם של המשטרה שזה חקירה, לצורכי חקירה, אז שופטים כבר השתכנעו לא להזדרז במתן הצו, אלא להזמין את הצדדים. אבל המצב הוא לא טוב, עדיין ישנם מקרים שבהם יש צווים מיותרים, וצווים רבים. יכול להיות שבמקרה הזה שמתגלגל עכשיו שיש בו אישור צנזורה ומישהו שמה החליט בכל אופן למנוע פרסום, אז אולי זה, שופטת דורנר: צריך לקחת יותר ספייס, עו"ד מוזר: נכון. שופטת דורנר: אין ברירה, כך זה נראה לי. עו"ד מוזר: נכון. שופטת דורנר: ואז אנחנו בהחלט נצטרף. אבל את האז איז אתה צריך לחפש. עו"ד מוזר: אז אני אודיע לכם. שופטת דורנר: תודיע לנו. נראה מה שהחברים יגידו, זאת דעתי, אבל זאב? פרופ' זאב סגל: אני גיליתי את הבעיה של צווי הפרסום לפני, אני חושב, מספר שנים, ואני כתבתי על זה מאמר בארץ בכותרת "מצנזרים את עצמם לדעת". עכשיו, פה יש לפי דעתי בעיה מאוד עקרונית, לכאורה אם אנחנו מדברים רק על ביטחון המדינה או שמדברים גם מעבר? שופטת דורנר: על הכל, הם נותנים, אני מבינה שאתה שותה כוס מים. פרופ' זאב סגל: אם ניקח למשל, לכאורה יש לנו בעצם את אותן הלכות מפורסמות שאפשר למנוע פרסום רק אם יש ודאות קרובה לפגיעה רצינית בביטחון וכן הלאה, הלכה שגם צריך לשמור עליה כל פעם מחדש. יש לא מעט מקרים כאלה. מה שאני חושב שקורה דבר כזה, במציאות, לא בתיאוריה, שפשוט אנשי הפרקליטות ומופעלים על ידי השב"כ, הם רואים שהצנזור הוא מידי ליברלי בשנים האחרונות, ואז אם הצנזורה היא תאשר, יכול מאוד להיות כפי שנביא דוגמא שהם היו מאשרים את בשארה, את האישומים, ואז הם הולכים לבית משפט והשאלה מי גובר האם לצנזורה יש סטנד, שופטת דורנר: זו שאלה משפטית, אחת השאלות שבוודאי יתגלגלו בבית המשפט, אם לדוגמא צנזורה מאשרת, האם בית משפט מטעמים של ביטחון יכול לפסול בלי הנמקה? פרופ' זאב סגל: אז היה למשל תיק ידוע שאת ישבת ביניהם, לא זוכר, חופש הלידה, ואני מביא את זה בספר, שממש היה קטע שאת אמרת בעניין ביטחון אתם מפחדים שיפיקו את המדינה, זה לא עניין ביטחוני, שהצנזור יחליט, שהצנזור יחליט איזה תיק, יואב יצחק, אבל לא זוכר אפרופו מה זה היה, על כל פנים שהצנזור יחליט, שופטת דורנר: יואב יצחק, פרופ' זאב סגל: לא משנה, הוא היה זה שבית המשפט לא יכול בעצמו לכתוב החלטה, הוא הניע את הגלגלים, הוא בא ואת אמרת לצנזור תחליטו אתם בעניין הביטחוני הזה, אני לא מחליטה, את אמרת את זה וזה מתועד אצלי, ואז אני כתבתי, אני בשעתו הבאתי את הצנזור ואמרתי זה לקח לו 4 דקות להחליט שאפשר לשחרר את הפרשה, ואז הוא אמר לי טעית בדבר אחד, אמרתי לו מה כבר עשיתי, זה לא לקח לי 4 דקות, זה לקח לי 2 דקות. שופטת דורנר: כן, פרופ' זאב סגל: עכשיו, אבל הנקודה המרכזית החשובה בעיני שבית המשפט בעצם משך את ידו, כלומר עניין ביטחוני אתם טוענים שיש עניין ביטחוני, שהצנזורה תחליט. השאלה איך אפשר, והשאלה האם אפשר בשיטת המשפט שלנו למצוא את הנקודה שבאמת, שופטת דורנר: עמוס, אנחנו נשמע קודם את עמי, ואחר כך נעשה דיון. פרופ' זאב סגל: הנקודה היא שזאת אומרת השאלה היא אם אנחנו יכולים למצוא איזושהי קונסטרוקציה משפטית, אני לא בטוח איך בדיוק עושים את זה שבו באמת האמירה בנושא ביטחון קודם כל יהיה של הצנזורה הצבאית, מכיוון שנדמה לי, וכך אני שומע גם מאנשים בשטח, שהם באמת מוצאים איזון, אז מידי פעם העיתונות לא משתמשת בצנזורה וזה טבעי, אבל העיתונאים שממש אומרים לי תשמע זה נמשך במובן ליברלי, זה נקודה אחת. נקודה שניה, אם זה לא ניתן, אם זה לא ניתן מבחינת שיטת המשפט והצנזור לא יכול ללכת, ועדיין צריך לאשר את זה, אז צריך ללכת כמו בעניינים רגישים שלא תוגש בקשה לאיסור פרסום אלא באישור פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה, זה כבר יביא חשיבה פנימית נוספת על ידי הרשויות. נקודה שלישית, ואני אומר את הכל ככה בקצירת העומר, נקודה שלישית, והיה לי שיחה היום עם עמוס, דובר, עלתה הצעה נדמה לי של עמוס שוקן, בנקודה היא שאולי שופטים שיתמחו בנושא. עכשיו אני לוקח את זה לבעייתיות שאני הבנתי. כאשר באים לצנזורה, או כאשר באים לבית המשפט העליון שישב בתיקים סודיים מרכזיים, אז השופטים לא מתעלפים כשאומרים ביטחון המדינה, כאשר, אפילו בית המשפט המחוזי יש שופטים שישבו בתיקים סודיים שלא פורסמו, שאתה בא לבית המשפט השלום ואתה אומר את מילת הקסם המג'יק וורד הזה, ביטחון המדינה, השופטים מתעלפים מהתרגשות, והרשויות יודעות את זה. אז מה שבאמת קרה, אני חיפשתי בשעתו פסק דין, לא מצאתי פסק דין גדול של העליון, שופטת דורנר: אין, פרופ' זאב סגל: בדיוק, שופטת דורנר: מה שאני אמרתי, זאב סגל: בנושא של צווי איסור פרסום. שופטת דורנר: אין, אין. פרופ' זאב סגל: אין פסקי דין, אז יכול להיות שהליכה, השאלה אם אפשר להגיש בג"צ, שופטת דורנר: צריך ללכת, פרופ' זאב סגל: להגיע עד העליון. שופטת דורנר: עד העליון. פרופ' זאב סגל: בסדר, השאלה היא שלא ייקח שנתיים עכשיו עד שתהיה החלטה. שופטת דורנר: תשמע, זה דבר שייקח ייקח, אבל הדבר הוא עקרוני. פרופ' זאב סגל: אוקי, אז להתחיל בזה. אבל מצד שני לפי דעתי כרגע המצב הוא בעייתי, ואני חושב שהדרך שאפשר ללכת איתה, זה אולי צריך שינוי חוק כזה, שינוי סעיף, היום כשמישהו רוצה, עוברת חקיקה בחודש או בשבועיים, זאת אומרת שלא יוגשו כמו שבכל מיני מקרים של חופש הביטוי, פרסומי המרדה, הסתה לגזענות, כתוב לא יוגש כתב אישום אלא באישור או בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, מאוד יכול להיות שאפשר לבנות שלא תוגש בקשה אלא באישור שיהיה פרקליט מחוז, אבל שיהיה איזה פרקליט בכיר שהוא יותר אנסראבל, מכיוון שהיום יכול להיות קצין משטרה איזה רב פקד או משהו, שהוא בא והוא טוען ביטחון המדינה, הם תמיד יטענו. משה, אני יודע עשה עבודה חשובה בזה, בטח אתה תדבר על זה, על כל העוצמה של הבעייתיות והריכוז של הנתונים, אז בבקשה הוא אומר סמל, והוא בא, ועכשיו נכון שאומרים טובת החקירה, זה נושא נפרד, אבל לגבי ביטחון המדינה זה הפך להיות אני חושב מאוד והיום בכלל. אני לא יודע מה קורה היום, יש היום תיק מאוד רגיש שיש חושבים שבית המשפט בסוף ייתן פסק דין שלא יפורסם בכלל, יש היום מתגלגל הסיפור בעייתי מאוד. הנקודה היא שאני חושב שצריך את הדבר הזה באמת ליזום בשני מסלולים. מסלול אחד לנסות לשנות את החוק, יכול להיות שזה מחייב שינוי החוק, אני לא יודע. היה ניסיונות להסכמה בשעתו היו ניסיונות להסכמה בשעתו, ובטח ביבי מכיר את התיק, היה ניסיונות בין הצנזורה הצבאית לבין הפרקליטות וניסו להגיע לאיזה שהוא הסכם, עו"ד מוזר: ישבנו עם הצנזורית, פרופ' זאב סגל: נכון. עו"ד מוזר: הייתה ישיבה עם הצנזורית ועם פרקליטת המדינה, הייתה אז, פרופ' זאב סגל: עדנה ארבל. עו"ד מוזר: רצינו, אני לא ראיתי את מועצת העיתונות, דובר: זה היה לפני 3 שנים, עו"ד מוזר: אבל זה היה, (כולם מדברים ביחד) שופטת דורנר: טוב בסדר, כן בבקשה. אוקי, פרופ' זאב סגל: אולי לגבי השאלות האחרות אולי נפריד כי השאלות האחרות של צווי מניעה וצווי איסור פרסום הם אחרות. שופטת דורנר: זה יותר רציני עניין הפרקליטות זה ברור. עו”ד גרוסמן: פרקליט מחוז יצטרך להתפנות לכל צו איסור פרסום, זה לא ריאלי. פרופ' זאב סגל: אז הם לא יבקשו, אז הם לא יבקשו. שופטת דורנר: צריך לקחת קייס. עו”ד גרוסמן: הם לא יסכימו לקבל את זה. שופטת דורנר: צריך לקחת קייס, לדעתי, דני רובינשטיין: יש לי רק הערה קטנה אחת, לעיתונים הערבים יש צנזורה שונה, כל עיתון שיוצא במזרח ירושלים צריך להגיש את כל העיתון, שמה הם אוסרים פרסום, פשוט מוחקים, ולא נותנים לפרסם את כל העיתון, אבל כל העניין הזה נשחק מאוד מאז השינויים הטכנולוגים ומאז שגם העיתונים הערבים, חלקם מודפסים ברמאללה חלקם מודפסים בעזה, בעזה פחות, מודפסים ברמאללה, כך שזה לא כל כך מציק להם. אבל בהקשר מה שמיבי אמר, שהוסר צו הפרסום על עזמי בשארה התברר שאין כלום, שופטת דורנר: כשהסירו את זה זה פשוט אני קפצתי לתקרה. דני רובינשטיין: אני לא הבנתי על מה היה האיסור. שופטת דורנר: אני הבנתי שהוא התראיין וכל העיתונים הערבים כתבו והתווכחו ביניהם, דני רובינשטיין: בלי סוף, בלי סוף. שופטת דורנר: פה העם שלנו ישב כמו אידיוט, וזה היה קייס טוב. עו"ד מוזר: המקרה הכי בולט שאני זוכר, שהעם ישב כמו אידיוט ועיתונים אחרים כתבו, זה היה מקרה שבו הוצא צו איסור פרסום בלילה, ונשיא בית משפט מחוזי בתל אביב, ואני בדרך לבית המשפט קניתי את הפרסום והבאתי אותה לבית המשפט עם תמונה של האיש שאסרו את פרסומו וכל זה, אז כמובן כל העניין הפך לחוכא והיתולה, אבל זה לא, זה לא כל כך, אני לא מסכים להפרדה הזאת בין העניינים של ביטחון המדינה וחקירה לבין הדברים שהמדינה לא מעורבת בהם. זה אותו סיפור, שופטת דורנר: אבל אם יתנו לך את העקרונות, אז הם יהיו לכל צו איסור פרסום. עו"ד מוזר: לכן אני חושב שצריך, שופטת דורנר: אבל אם אתה מבין, אני חושבת שכדאי לקחת את התיק שתגלגל כדאי לקחת תיק של פרקליטות, כי אז יש לך את המומנט של הביטחון שהוא ספציפי, ואילו לגבי עקרונות, אני לא יודעת, אני לא עוסקת בעריכת דין, אתה יודע. עו"ד מוזר: אנחנו פועלים בשביל עקרונות אחרים, שופטת דורנר: כן. עו"ד מוזר: בעניינים הפרטיים, שמה נכנסים עניינים של פרטיות, שופטת דורנר: של פרטיות, עקרונות הפרט, זה גם איזונים. עו"ד מוזר: נכון. שופטת דורנר: אבל עדיין צריך את אותם האיזונים. עו"ד מוזר: אבל, בסדר, אני שמח, אשמח מאוד שמועצת העיתונות תצטרף לכך. שופטת דורנר: אז בוא נשמע. עו"ד משה רונן: שמי משה רונן, אני מעורב בעניינים האלה של איסורי פרסום משנת 79. כשביקשו אותי פעם ראשונה לייצג כל מיני גופים של העיתונאות, לפעמים היה האיגוד הארצי של העיתונאים, לפעמים זה היה ידיעות אחרונות, לפעמים זה היה בתקופה של מועצת העיתונות, אבל באתי לוועדת החוקה של הכנסת ותמיד היו הצעות חוק לאסור פרסום שמות חשודים מטעמי צנעתם. שופטת דורנר: כן. עו"ד משה רונן: עד שבשנת 2001, זאת אומרת ההצעות האלה מטעמי הצנעה היו בשנת 65, בהרבה מאוד גרסאות. בשנת 2001, בדצמבר 2001 היה דיון שהיו בו פרופ' סגל, בני מוזר ואני, ושם המדינה עשתה מחטף, באותו בוקר הנוסח הזה עדיין לא היה קיים, הם במהלך הישיבה הציעו נוסח שבו הם שינו שתי מילים בחוק, שתי מילים שבמקום היה כתוב "כל פרט אחר שיש בו כדי לזהותו" מדובר על החשוד או הנאשם, הם שינו ל "כל פרט אחר מפרטי החקירה". זה כל השינוי. ואנחנו טענו בוועדת החוקה של הכנסת ששופט שלום אשר יראה כל פרט אחר מפרטי החקירה, זה יהיה נוסח הצו. אמר אז יושב ראש הוועדה אופיר פינס, אמר בואו ננסה נראה כמה זמן, ונראה אחר כך איך זה עובד. חלפו 5 שנים כמעט, או 4 וחצי שנים ומאז כמעט בכל חקירה יסודית של המשטרה, רצח, מרמה, כל חקירה שאיננה חניה או משהו מאוד פשוט, פונה המשטרה לבית המשפט, ויש עשרות פניות כאלה ומבקש צו איסור על כל פרט מפרטי החקירה. שופטת דורנר: למה? עו"ד משה רונן: מבקשת כדי לא לפגוע בחקירה. שופטת דורנר: איך זה יפגע? עו"ד משה רונן: זאת השגרה. זו השגרה, השופטים והחוקרים כבר לא שואלים את עצמם, יש חקירה, דבר ראשון אולי משהו יכול להזיק. כאשר באותו דיון כשהעלינו את השאלה אמרו נציגי המדינה שופמן שייצג את המדינה אמר כל פרט מפרטי החקירה הכוונה לא לפגוע במסדר זיהוי או משהו כזה. זה היה סביר, אבל הניסוח הזה , כל פרט מפרטי חקירה הוא הניסוח של הצווים, נכון? ואז אתה, שופטת דורנר: זה צו איסור פרסום סטנדרטי. עו"ד משה רונן: כן, כל פרט מפרטי חקירה, התחילה חקירה עוד לפני שיש עצור, היה רצח, שואלים חוקר, שופטת דורנר: רק מפני שיש חקירה. עו"ד משה רונן: זה פותח את החקירה, זה הצעד הראשון בחקירה, שולחים את הסמל לשופט שלום תורן, מבקשים ממנו לאסור את הפרסום והנה היה רצח לפני שעה וכבר יש צו איסור פרסום, וזו השגרה בחקירות גדולות, וזו הבעיה, הביטחון הוא מבחינה מסחרית במקרים מעטים יחסית גם, פחות מקרים מבחינה מספרית, אבל, עו"ד מוזר: לכן אני אומר לא צריך לייחד את זה רק לעניין הזה. שופטת דורנר: פרטי חקירה. עו"ד משה רונן: הנוסח של כל פרט מפרטי חקירה. שופטת דורנר: משה, אבל זה עדיין אתה מדבר על התחום הפלילי, ואני מבינה ממך שאתה מדבר גם על התחום האזרחי. עו"ד מוזר: נכון. שופטת דורנר: הוא מדבר, הסעיף הזה הוא בחוק הפלילי. טוב. מישהו עוד רוצה לדבר? עו”ד גרוסמן: אני נתקלתי בזה בדיוק בסיטואציה ההפוכה שאני מייצגת חשודים שהחשוד הוא זה שמבקש למנוע את הפרסום, אז חלים כל העקרונות של זכות הציבור לדעת, שופטת דורנר: של חופש הביטוי. עו”ד גרוסמן: של חופש הביטוי, וכו', וברב המקרים יש סירוב. שופטת דורנר: אוי ואבוי. יוסף פרנקל: היו מקרים שהצנזורה על פי החוק התירה פרסום והכנסת, אני לא יודע אם זאת הייתה וועדת החוקה או שיש איזה וועדה, וועדה לביטחון המדינה משהו כזה, שופטת דורנר: יש בתוך וועדת חוץ וביטחון איזה וועדת משנה, יוסף פרנקל: כן, שחבר הכנסת מיכאל איתן התוודה בפני שהיא מיותרת, ויש מקרה של אלוף משנה בחיל הים שהוציא ספר, שופטת דורנר: אוי, יובל היה אצלי פעמיים. יוסף פרנקל: עד היום יש צו איסור פרסום שאסור אפילו להגיד מה זה. למרות שהצנזורה הסכימה. דובר: הספר יצא. יוסף פרנקל: למרות שהצנזורה הודיעה שהיא מתירה ואין לה שום התנגדות. שופטת דורנר: לא, אבל אסור לו לכתוב מה אומרים, מה שהם הורידו בכלל. יוסף פרנקל: כן, על מה שהורידו. שופטת דורנר: לא, שהורידו, מה שהורידו בוודאי אסור. דובר: צו איסור הפרסום הזה הוצא על ידי מבקרי ספרים בכלל. שופטת דורנר: כן. כן בבקשה. הרב טננבאום: אני חושב שזה יהיה מן החוכמה להפריד בין איסור פרסום בנושאים פליליים וכלליים, ואני אהיה קצת אפיקורס לגבי ביטחון המדינה. אני מציע שאולי המועצה תיזום שהחברים פה יבקרו פעם באיזה יחידה, אני יכול למסור את הפרטים, שם דיברו מה האוייב יכול ללמוד מעיתונות. זה מדהים, מאלף, פרט ועוד פרט ויוצרים פסיפס שלם של מידע על חטיבות, על חילות, על מדע מסוים. אם אנחנו נלך על כל הקופה, גם על בטחון המדינה וגם על איסור הפרסום בנושאים פליליים אנחנו לא בטוח שנצליח כל כך מאשר נתרכז לפחות בשלב ראשון בנושאים פליליים ששם באמת אין שום סיבה לבוא ואין שום סיבה לאסור את הפרסום. אבל לגבי ביטחון המדינה, סוף סוף אנחנו מוקפים אויבים, ויש לנו מי שמחפש את המידע שאנחנו יכולים לתרום את זה בקלי קלות דרך דפי העיתון. שופטת דורנר: כן, מישהו עוד רוצה להתבטא? עמוס שוקן: אני חושב שבהרבה מקרים צווי איסור פרסום מהווים מניפולציה של התקשורת, זאת אומרת צו איסור פרסום עד חדשות 8, ואז המשטרה מודיעה שיש לה חשוד ברצח בקצרין, שופטת דורנר: אלה מופיעים שלושה עיתונאים, עמוס שוקן: זה, וועדת וינוגרד בעצם הלכה באותה דרך, בסירוב שלה לפרסם את הפרוטוקולים, החליטו שהיא תנהל את המהלך התקשורתי, לא תיתן שום דבר, זה היה מהלך לגמרי מיותר. לא שזה נורא משנה, אבל במקרה של עזמי בשארה זה נראה דרך להעצים, שופטת דורנר: שיהיה שמח. עמוס שוקן: כן, כן, שופטת דורנר: טוב, אבל התקשורת לא צריכה לתת יד לזה. עמוס שוקן: הבעיה שאני חושב במקרים הביטחוניים זה מאוד התגבר אחרי פסק דין בעניין הצנזורה שצמצם את האפשרות של הצנזורה לפעול. שופטת דורנר: נכון. עמוס שוקן: ואז רצו לגבי המשפט ששם שופטים שמו את עצמם כצנזור, שופטת דורנר: זה דבר הרי לא מתקבל על הדעת. עמוס שוקן: נכון. שופטת דורנר: ההפך צריך להיות. עמוס שוקן: ואז זה בעצם יוצר הליך שאתה צריך לערער. עו"ד מוזר: לכן מה שנאמר כאן על זה שאפשר לאסוף אינפורמציה מכל מיני דברים שמתפרסמים, שופטת דורנר: זה המראה של הצנזורה, בשביל זה קיימת צנזורה. עמוס שוקן: זה בדיוק העבודה של הצנזורה. שופטת דורנר: מנגד, תראה, אני הייתי 20 שנה בצבא, ושאומרים לי ביטחון המדינה אני לא מיד שרה את התקווה. אני שואלת מה יש פה. כי לקונסטיטוציה צריך שכל. צריך לשאול מה קורה פה, אמר ביטחון המדינה אז אני חותמת לו כמבוקש? בשביל זה השופט מקבל משכורת, שיחשוב. יכול להיות שהוא צודק, בבקשה. פרופ' זאב סגל: אני רוצה להדגיש כאן דבר שהוא באמת בהקש, דבר דומה, ושוב בעייתי, ואני חושב שכאן התיאוריות לא יעזרו, יש פה פסיקה לחוד , ובתי משפט שלום בניגוד לפסיקה של העליון מכיוון שגם אפילו אם העליון לא פסק ישירות על זה שזה צווי איסור פרסום, לו השופטים היו מפנימים את הפסיקה באזורי פריפריה, הם היו מרוויחים. אני אתן דוגמא וזה בדיוק הבעיה, אני לא יודע, אני נורא מאוד בעד למצוא דרך לשינוי החוק, כאשר יש האזנת סתר אז בכל זאת, זה נשיא או סגן נשיא של בית משפט וגם זה בעייתי וגם שם ניתנים צווים, דובר: רק ב- 98.9 אחוז מן הבקשות. פרופ' זאב סגל: כן, אני יודע אוקי, דובר: יש להם שיקול דעת. פרופ' זאב סגל: כן. לפי החוק של וולטר שאמר שהחיים קשים, הוא כותב, אז אני לא יודע, דובר: מאה אחוז. (כולם מדברים ביחד) פרופ' זאב סגל: אבל מה אני מבקש לומר? לפחות עם כל הבעייתיות אני, הרי לקחו איזה דרג בכיר מה קורה אצל שופטי השלום? היו כל מיני צווים שביקשו לקבל את התמלילים של מספרי הטלפון שאיתם שוחח עיתונאי, עכשיו אני ביררתי את זה גם אישית באחד המקרים כדי להבין, אי אפשר לראות בשמים, ואז השופטים לא מפנימים ולא מעכלים את זה שבעצם הם פוגעים בחסיון המקורות בצורה הכי, הם מתייחסים לזה אפילו אם זה בקשה לתפיסת חפץ, לא יודע מה, הם מתייחסים לזה לפי איזה סעיף, הם נותנים הוראה למי שצריך לתת את תמלילי שיחות. תמלילי שיחות של עיתונאי עם מספר השיחות, אני מדבר על המספרים שאיתם הוא דיבר, המספרים שאיתם הוא דיבר, רשימה. זה סופר פגיעה בחיסיון ואין הפנמה ואין שום דבר. לכן אני חושב שגם הדוגמא הזאת היא מאוד קשורה, צריך ללכת באיזה שהוא מקום כנראה לרפורמה אמיתית, אני לא יודע אם זה יילך באיזה שהם מגעים, הסכמות, אני לא בטוח. שופטת דורנר: אני עוד מאמינה בטס-קייס, שזה יהיה טס-קייס, דובר: אני מציע שלא תלך לחקיקה, מפני שבחקיקה אתה תצא בתוצאה יותר גרועה. שופטת דורנר: בטח. דובר: הדוגמא של משה היא דוגמא, שופטת דורנר: לא, אני הייתי הולכת, דובר: מה הוא החוק הרלוונטי, חוק בתי המשפט, נכון? שופטת דורנר: זה בחוק בתי המשפט. כן. (מדברים ביחד) שופטת דורנר: זה כבר עבירה, חוק בתי המשפט קובע לך סמכות. אחיה גנוסר: אני חושב שבעצם הבעיה היא כאן בתי המשפט, כל הסיפור פה סובב סביב בתי המשפט, סביב הקלות, שופטת דורנר: כן. אחיה גנוסר: שכפי שאת יודעת, בהערת ביניים, כפי שנאמר פה גם על צווי האזנה, רק 98 אחוז מקבלים, שופטת דורנר: כן. אחיה גנוסר: 98.5, זה האצבע הקלה על ההדק של בתי המשפט, זה לא חקיקה, זה לא הבנה, זה לא שינוי של מילה פה ושם, זה עניין של בתי המשפט, וזה באמת רק, זה חלק שנוגע לנו, אנחנו מדברים על צווי איסור פרסום, אבל זה גם בכל, כמעט בכל תחום אחר שכשזה המדינה הריבון מבקש הוא מקבל בקלות רבה את מבוקשו בבתי המשפט, אני חושב שזו בעיה הרבה יותר כללית מאשר הדבר הזה. פרופ' זאב סגל: אני ביקשתי לברר היום בהארץ, שופטת דורנר: כן. פרופ' זאב סגל: ואמרו לי יש היום 4 צווי איסור פרסום על משפטים מתנהלים, ויש צו איסור פרסום מוחלט, מי שיודע יודע, על פרשה מאוד מאוד מאוד בעייתית, הואיל והפרשה הזאת נחקרת, והיא בטחונית, והיא נחקרת כבר בערך שנה, והמשפט מתנהל, זאת אומרת שהמחשבה שתהיה כאן איזה שהיא פגיעה במה שיכול להיות בביטחון המדינה, היא מחשבה בוודאי לא ברמה הסתברות גבוה מאוד, ובינתיים התכנון הוא גם לתת פסק דין בלי לפרסם את המציאות. את יכולה, אני מניח, אם תבקשי, שופטת דורנר: לא, פרופ' זאב סגל: הם יידעו אותך, שופטת דורנר: לא, אני לא, זה לא המקרה הספציפי הוא לא כל כך מעניין אותי אלא כמו העיקרון, מה עושים כנגד זה. כלומר נראה לי שיש בעיה, לא כן? פרופ' זאב סגל: כן. שופטת דורנר: זו הדעה הכללית. שיש בעיה של קלות הוצאת צווי פרסום. השאלה מה עושים. עו"ד מוזר: הדוגמא, אחת הדוגמאות הבולטות ביותר זה היה הסיפור של בית המשפט שנקט צעד איסור פרסום אחרי שבית משפט השלום ביטל צו איסור פרסום. שופטת דורנר: אז הלכו ערערו? עו"ד מוזר: ערערו, והנשיא של בית המשפט המחוזי בבאר שבע הוא פשוט מצא דרך נפלאה לטפל בזה, הוא אמר שעד שהוא לא יחליט יש צו, ואז הוא במשך שנה לא רצה להחליט, וזה לא עזר שבינתיים האיש שבגללו הוצא הצו אמרו שבאים להגן על חייו, כבר נרצח, מת, זה גם לא עזר, זה קשור בפרשת האחים פריניאן הדבר הזה. שם בית המשפט פשוט עזר לטאטא את העניין מתחת לשטיח, וזה היה סיפור שבו כן הלכנו אתו, הלכנו עד איפה שאפשר היה ללכת, בסופו של דבר הנשיא של בית המשפט המחוזי וגם הפרקליטות, נכנעו, ואז כבר לא היה טעם להמשיך בזה. אבל הבאנו את זה לוועדה את הסיפור הזה, איך בית המשפט עזר למעשה לטאטא את עצמו מתחת לשטיח. שופטת דורנר: כן, מישהו, כן בבקשה. הרב יובל שרלו: אם אני מבין נכון עמדו פה 3 אופציות, אחת טסט-קייס, לנסות לגלגל את זה. שופטת דורנר: כן. הרב יובל שרלו: השניה חקיקה שאני גם שותף לכך, שופטת דורנר: אתה לא יודע, זה, אתה לא יודע מה, הרב יובל שרלו: נרמזה פה כל מיני מזכרים, השתלמויות מגעים עם אנשים שעוסקים עם זה. אם זה גם נפל אז יש רק אופציה אחת, וזה לנסות לגלגל את הנושא, שופטת דורנר: אני מבינה שהמגעים האלה היו, אני פה מאוגוסט. הרב יובל שרלו: כן, גם אנחנו. שופטת דורנר: אנחנו שנינו חדשים פה. הנה עמוס, הרב יובל שרלו: אולי מישהו פה, פרופ’ שפירא: אני חושב שהאירוע שמשה מדבר עליו, מועצת העיתונות הייתה מעורבת בו, אני זוכר את הפגישה הזאת בכנסת איך שהוא בוועדת הכנסת. שופטת דורנר: עמי אולי זוכר. עו”ד בן פורת: בזמנה של ניצה זה הוצע. (כולם מדברים ביחד) עו”ד בן פורת: הכוונה הייתה שאיסור הפרסום לא יהיה בידיו של כל שופט, אלא בידי הנשיא. אחרי כן דיברו על אפשרות שגם את הבקשה לא כל פרקליט יגיש, אלא רק פרקליט המחוז וכן הלאה וכן הלאה, אבל מכל זה יצא, פרופ’ שפירא: לכן אני מציע שנשקול אולי ניסיון לקיים פגישת עבודה עם הנוגעים בדבר בצד השני. דובר: זה בדיוק מה שעשו אז. פרופ’ שפירא: בסדר, אז זה היה אז, דובר: עמוס, מי זה הנוגעים בדבר? מי זה הצד השני? (כולם מדברים ביחד) דובר: אז זה היה הפרקליטות והצנזורה, פרופ’ שפירא: לי יש איזה שהוא זיכרון עמוק אבל יכול להיות שאני טועה, שאפילו קיבלנו מכתב מפרקליטת המדינה דאז, דובר: והוא העתק של הנחיות לפרקליטים, זה שכב אצלנו בתיק, זה שוכב בתיק. דובר: אתה חושב שפרקליטת המדינה אני חושב שהייתה עדנה ארבל, אם אני זוכר נכון, קיבלנו איזה מכתב מפורט, לא יודע למי, לפרקליטים, כדאי שהחומר הזה יהיה. הייתי עושה מאמץ אולי ניסיון נוסף לבוא, יש פה אנשים חדשים משני הצדדים, שופטת דורנר: אנחנו מחפשים עוד פרקליט מדינה, דובר: לנסות לעשות איזה שהיא התדברות. שופטת דורנר: תשמע, אני מוכנה, אם זאת תהיה ההחלטה ללכת לכיוון זה, אני לא מאמינה. (כולם מדברים ביחד) דובר: שופטי בית משפט שלום, שם לנסות להעלות את הנושא הזה, כי זה יותר חשוב, שופטת דורנר: אני צריכה, זה תלוי במערכת בתי המשפט, אני לא נעים לי, זה פה אני אערבב קשרים אישיים, ועוד מעט יכתבו עלי מאמר עם תמונה כזאת. דובר: לא, אנחנו נוציא צו איסור פרסום. שופטת דורנר: יעשו לי תוכנית, זה קצת להכנס למכון להשתלמות שופטים, אבל אנחנו יכולים להציע זאת בצורה עקרונית לדון, אבל עוד פעם אני אומרת, אם יהיה לי טסט-קייס, יהיה לי פסק דין ביד טוב, אז אני אעשה לשופטים השתלמות, כזה ראה וקדש, אחרת זה בלה בלה בלה, אני מכירה את העם שלי, הוא מקבל, הרי מה אתה מכיר את החיים, מקבל ערימה, יש לו 30 תיקים, אין לו כוח, הוא אומר כמבוקש, והביתה. אתה יודע כמה קלות היו בבתי המשפט בשביל המילה הקטנה כמבוקש, שופט היה מסתכל, אני אומרת לך את זה כערכאת ערעור, בשורה האחרונה. ההוא כותב וזה וזה וזה הוא כותב, טוב זה שום דבר, זה כמבוקש, מתברר שהוא נתן אישור לדברים נוראיים. אני מאמינה שיש חסר בפסיקה שלנו, חסר עקרוני בפסיקה שלנו על חופש הביטוי וחופש העיתונות לצווי פרסום. אני חושבת שבית המשפט היום חייב להתעסק בזה, זה לא מפריע במקביל לנסות קשר לדבר עם השופטים על נושא זה ולפתוח דיון על נושא זה, בנושאים האדמניסטרטיבים. עמוס שוקן: היה פסק דין בעניין הצנזורה אז בוא לא נקלקל את הפסק דין הזה. עו"ד מוזר: פסק הדין הזה הוא באמת, איימו עלינו, עמוס שוקן: כן. עו"ד מוזר: אני הייתי בבית משפט העליון, עמוס שוקן: תיק אחר. עו"ד מוזר: השופט חשין מסביר לי שהוא לא מבין מה זה הטעות קרובה לוודאי, או שזה וודאות או שזה, שופטת דורנר: איזה עברית הוא שיבש, עו"ד מוזר: ויכול להיות שיש, שופטת דורנר: בחוק כתוב קרוב לוודאי, עו"ד מוזר: צריך לתת לו הזדמנות לשנות את זה, אז לא רצינו לתת לו הזדמנות לשנות את זה באותו מקרה, שופטת דורנר: לא, אני לא הייתי דואגת. לא ישנו את זה, זה מבסיס המשטר שלנו, לא ישנו את זה. פרופ’ שפירא: אגב, קריוז, לפני שבאתי לפה, קראתי, אני לא יודע אם קראת את זה את הביקורת שכתב ריצ'רד פוזנר. שופטת דורנר: כן, קראתי. ואז הוא התנפל על ברק המסכן, פרופ’ שפירא: אבל הוא מסגיר, שופטת דורנר: לא, הוא אמר מה זה, כתוב פה שזה אסור לפרסם את זה, אז הוא אומר זה לא ברק זה אגרנט, וזה לא עכשיו זה ב – 1980, פרופ’ שפירא: הוא נטפל לדוגמא הזאת כדוגמא שלילית, שופטת דורנר: זה דווקא, פרופ’ שפירא: אגרנט לקח קליינט, שופטת דורנר: זה מפסיקה אמריקאית בכלל. טוב. עו"ד מוזר: בנושא הזה של כמבוקש היה לפחות שופט אחד בבית המשפט השלום בירושלים, הנשיא שנתן אישור לפלט, אותו פלט מפורסם, והוא הודה, אנחנו ביקשנו ממנו שיראה לנו שייתן צ ו כי זה היה איסור בפרסום, מי נתן את הצו ומה נאמר בצו ומה ביקשו ומה נתנו. אז הוא הודה אז בדיון שהוא שלא היה פרוטוקול, שכל מה שהיה שם זה טופס כזה שהקריאו בפניו, ושנכתב עליו כמבוקש, אז שמה לפחות הייתה, שופטת דורנר: הודאה. עו"ד מוזר: הודאת בעל דין לעניין הזה, זה הנשיא כהן. שופטת דורנר: טוב, האם אנחנו יכולים, אם מישהו רוצה להתבטא בנושא הזה עוד? משה: אני לא הייתי בונה כל כך, עכשיו נזכרתי, פעם לפני הרבה מאוד שנים עשיתי ניסיון להגיע עם איזה צו איסור פרסום, אני כבר לא זוכר מה זה היה, נדמה לי שזה היה איזה פרשה של אונס קבוצתי, עד לבית המשפט העליון, מבית משפט השלום, והגעתי עד השופט שמגר, שנדמה לי שאז היה הנשיא, שופטת דורנר: כן. משה: במגרש הרוסים, ולא יצאתי איתה, כלומר הוא דחה את בקשתי אבל התיר לי לפרסם את שמות החשודים. כלומר טכנית נתן לי לפרסם את השמות שלא היו צריכים לפרסם, אבל החלטה, שופטת דורנר: תשמע, אני לא, משה: אין שם החלטה. שופטת דורנר: אני לא יכולה להבטיח שתקבל או מה יהיה, אבל לי כמשפטנית אני חושבת שזה פשוט חסר בתקדימים שלנו שבית משפט עליון שאני סומכת עליו יראה לנכון לטפל בזה. עכשיו, לפי ההלכה הפסוקה גם אם איסור הפרסום הוא הוסר ושאף פעם לא תצליח להגיע, אלא עם אותו תיק שהוא שנה אבל זה תיק מורכב, וזה לא מתאים לזה, כי אתה צריך לקחת מן עזמי בשארה כזה, אז לפי ההלכה כאשר אי אפשר לטפל בנושא כשהוא עוד חם, מטפל בית המשפט ברמה העקרונית, זה פסק דין צמח על מעצר, אורך מעצר חייל, כן, ברגע שהם היו פונים לבית המשפט העליון היו משחררים את הבחור, ואף פעם לא הגעת לזה שאתה יכול לטפל בנושא. אז יום אחד אמרנו שחררו שחררו, אנחנו נטפל בנושא. פרופ' זאב סגל: גם בכהנא ב- 85 אמרו אותו דבר. שופטת דורנר: אז זהו, אז יש על זה, פרופ' זאב סגל: מעט מאוד מקרים, מעט מאוד מקרים כאלה, עו”ד גרוסמן: אבל אם מועצת העיתונות מצטרפת אז בכל זאת ניתן לזה, נופח עקרוני. פרופ' זאב סגל: שניה,א ני רק אומר אולי צריך להגיש בג"ץ על ההחלטה של בית המשפט השלום. שופטת דורנר: לא, לא יפתחו את זה כך, וגם זה לא יהיה סביר, מפני שזה יש הליך מסודר איך לקבוע. בית משפט שלום, פרופ’ שפירא: יש החלטה של בית המשפט העליון שיש זכות לערער. שופטת דורנר: יש זכות ערעור. אני חושבת שיש זכות ערעור, כי זה פסק דין אפשר ללכת בצורה הכי רגילה ואני חושבת, כן, בבקשה עמוס, פרופ’ שפירא: אני חושב שמבלי לפסול את האפשרות הזאת, צריך לחכות לקייס מתאים. שופטת דורנר: יש לו כבר, פרופ’ שפירא: ולהתחיל לטפל בו, אינני יודע כמה זמן זה ייקח ולאן זה יגיע בסופו של דבר, לא פוסל את זה, הדרך נכונה. ולא מייתר לעשות במקביל לפעול במסלול מקביל. שופטת דורנר: לא, לא, אמרתי שזה לא מייתר. פרופ’ שפירא: דהיינו לנסות להתדבר עם הנוגעים בדבר מהצד השני, לראות אם הם יכולים לשנות מדיניות. שופטת דורנר: כן, טוב. יש לנו עוד הערה. פרופ’ שפירא: אני בעולם אידיאלי ישראלי שלא קיים כמובן, הייתי רוצה, אני חושב שבמדינות מתוקנות באירופה בוודאי, נושאים כאלה בהחלט מוסדרים בחקיקה מפורטת. שופטת דורנר: יש חקיקה. פרופ’ שפירא: אחת הבעיות, שופטת דורנר: זה חקיקה מפורטת, פרופ’ שפירא: הגדולות שלנו, שאנחנו אין לנו חקיקות מפורטות. שופטת דורנר: לא, דווקא פה יש חקיקה. פרופ’ שפירא: בהרבה תחומים אנחנו, שופטת דורנר: לא, לא, פה פה כתוב עמוס, דווקא יש לך פה, מה אתה רוצה, זה לא נותן לפי הלכה פסוקה, זה לפי חוק מפורט. כך שאתה לא אוהב את החוק. פרופ’ שפירא: לא, כיוון שאומרים חוק למשל כתב אישום עד לפרסום לא יוגש אלא בהסכמת היועץ המשפטי. שופטת דורנר: בסדר, יכול להיות שאפשר להגביל, אבל אתה זה כמו מגיש את ההצעה ואתה לא יודע מה יוצא. פרופ’ שפירא: אחר כך באים בטענה שבית המשפט עמוס. שופטת דורנר: האם אנחנו יכולים לסכם, על דעת כולנו, שמועצת העיתונות סבורה שהשימוש שנעשה בצווי הפרסום הוא רחב מידי ולא בדוק, ושאנחנו מבקשים להביא את הנושא הזה להצטרף בערעור כשיגיע לבית המשפט העליון עם קייס מתאים, ולכן עם תמצא דרך לדיון אם הרשויות המבקשות את הצו, אז נחפש גם דרך כזאת. פרופ' זאב סגל: אולי המפכ"ל החדש. שופטת דורנר: זה לא, אני מתחילים מהיועץ המשפטי לממשלה, לא, אין לי עסק עם המפכ"ל. אני אדבר עם בני מזוז, ארים לו טלפון ונראה. פרופ' זאב סגל: היות שאנחנו יודעים שהחלטות לא מנומקות וכתוב כמבוקש, אפשר גם את זה בסיכום לכתוב שהחלטות רובן ככולן אינן מנומקות. שופטת דורנר: כן. אפשר לפתור את זה, אחר כך אני אנסח את זה. החלטות רחבות מידי ולא מנומקות. פפרופ' זאב סגל: לא מנומקות. שופטת דורנר: במעמד צד אחד ולא מנומקות. זהו. אז זה נושא אחד. בסדר. הנושא השני, אנחנו כשהיא עוזבת אנחנו נטיל עליה, כל מה שצריך. הנושא השני זה תעודות עיתונאי להנפקת תעודות עיתונאי על ידי לשכת העיתונות הממשלתית, בזמנו טיפלנו בנושא הזה, ודווקא יעל כתבה איזה חוות דעת ויש תלונות לגבי לשכת העיתונות הממשלתית, גם הוציאו איזה כללים ואחר כך חזרו בהם, קראתי את ההיסטוריה, מה פתאום גוף ממשלתי מוציא תעודת עיתונאי, זה לא מתקבל על הדעת. עכשיו לפי החוק, לפי התפקיד של לשכת העיתונות הממשלתית היא בכלל לטפל בקשרים עם העיתונות הזרה, והם ככה באין אדם אחר תפסו את הג'וב. אז ברוך התלונן, כי בזמנו היו אגודות מוציאות תעודות עיתונאי ומקבלות אישורים של שירות הביטחון בדרך זו או אחרת לגבי אירועים מאובטחים. לא שהם היו צריכים לפנות באופן אישי, אלא הייתה איזה דרך, שמעתי מעמי שבכלל רוצים, התוכנית היא לבטל את כל ה"לעם", ולא ברור מה יהיה מעמד התעודות שלהם, ואולי נצטרך להגיש נייר ולכן חשבתי שאנחנו צריכים לדבר על זה, אולי אתה תציג את מה שאתה שמעת, בפני החברים. אבי ויינברג: מה שנאמר לי באופן לא פורמלי שבלשכת ראש הממשלה הכינו איזה שהיא תוכנית שלפיה בעצם "לעם" תאבד את, שופטת דורנר: כתגובה לדוח מבקר המדינה. אבי ויינברג: כן, כנראה שכבר נכתב, ובעקבותיו הם נאלצו לפעול ולהגיב, שיש תוכנית שמקובלת על ראש הממשלה הנוכחי, שלפיה הטיפול בכתבים זרים יעבור בעיקרון למשרד החוץ, שאשרות העבודה שלהם יהווה כמקובל עובדים זרים על ידי משרד הפנים. זו המסגרת הכללית אם הבנתי נכון, שופטת דורנר: מה הם יעשו מהכתב הזר עובד זר? אבי ויינברג: לא, שופטת דורנר: יעצרו אותו, אבי ויינברג: אישור העבודה שלו יעבור דרך משרד הביטחון. משרד החוץ יעשה בעצם מה שלשכת העיתונאות עושה היום. שופטת דורנר: תרכז את זה. אבי ויינברג: על כל פנים כנראה התוכנית הזאת היא לא לחלוטין מגובשת, היא אחת הבקשות הייתה, כשאני אמרתי שאנחנו הולכים לדון בזה, הייתה שאנחנו נגיש הצעות משלנו שעשויות להתקבל על ידם. הדבר האחר שהבנתי באופן ברור זה שהנקודה העיקרית שמפריעה להם זה העניין הבטחוני, זה חוזר כל הזמן.כלומר כיום כידוע תעודות העיתונאי שניתנות על ידי לשכת העיתונאות הממשלתית הם עוברות איזה שהוא הליך של אישור השב"כ, כדי לאפשר גישה נוחה יותר לעיתונאים. הם מרגישים שזה בנפשם. ביטחון המדינה ועיתונאות אצלם, שופטת דורנר: לא, זה כאילו הם מקומות מאובטחים, שאתה מכניס אותם לראש הממשלה, אבי ויינברג: אבל כמובן לאירועים שהם לכל אירוע רשמי ממשלתי תעודת העיתונאי עוזרת, אחיה גנוסר: אני לא מסכים עם זה, אבי ויינברג: בפועל כאן יספרו לכם שזה לא מדוייק. אחיה גנוסר: זה לא מדוייק, זה פשוט לא נכון, חד וחלק, זה לא נכון. נכון שהשב"כ מדביק מדבקה על תעודת העיתונאי של לעם, אבל הבדיקה שנערכת לעיתונאים שמגיעים למקומות המאובטחים כמו אצל ראש ממשלה, או בכל מקום שראש ממשלה נמצא בו, שמי אחיעם גנוסר, אני יושב ראש אגודת העיתונאים בירושלים. הבדיקה שאנחנו עוברים כשאנחנו נכנסים למקומות האלה היא בדיקה מכף רגל ועד ראש, זה כולל הורדת נעליים במקרה הצורך, זה בדיקה מדוקדקת. דובר: חגורות גם. אחיה גנוסר: חגורות כל דבר, זאת אומרת זאת בדיקה מדוקדקת ומוקפדת. זאת אומרת אין שום הנחה בזה שהשב"כ שם תווית על תעודת העיתונאי שלי, שום הנחה. שופטת דורנר: אבל אולי בלי התעודה, בלי זה בכלל לא היו נותנים לך, אחיה גנוסר: נכון, שופטת דורנר: לא היו בודקים אותך. דובר: לא היו נותנים לי להתפשט. אחיה גנוסר: יכול להיות, יכול להיות. שופטת דורנר: את הזכות להבדק אתה קונה עם המדבקה. אחיה גנוסר: אז זהו, קניתי את הזכות להבדק ולכן זה לדעתי דבר שהוא מופרך מיסודו, אפשר לתת את התעודות האלה ולא צריך שהשב"כ יתעלם מלכתחילה, אם השב"כ רוצה לבדוק שיבדוק בזמן שהוא צריך לבדוק. שופטת דורנר: כן. ו. דולינסקי: שמי ויקטוריה דולינסקי, אני מחליפה כאן, אני מכירה מקרוב את ההיסטוריה הזאת כשנים רבות. שופטת דורנר: את בר מוחא לצורך העניין. ו. דולינסקי: כן, לצורך העניין אני נהייתי בר מוחא. שנים רבות באמת רק לשכת עיתונאות ממשלתית הייתה יכולה לספק את התעודות שנתנו לנו זכות להכנס למקומות רגישים כמו שהם מוגדרים. לי אישית היה סיפור שלא נתנו לי להכנס כי לא הייתה לי תעודה של לשכת עיתונאות, והייתה לי תעודה של אגודת עיתונאים כמובן, זה היה עוד בזמן של רבין אני זוכרת, אבל לפני 6 שנים אם אני לא טועה, הגענו להסכמה עם הביטחון כללי, עם שב"כ, שעכשיו חברים באגודת העיתונאים בתל אביב לפחות עוברים בדיקה ביטחונית ומקבלים בנוסף לתעודה עוד מדבקה זוהרת שנותנת לנו זכות, מעניקה לנו זכות להכנס למקומות רגישים. שופטת דורנר: אתם הגשתם לשירות הביטחון הכללי רשימה של האנשים שאתם רוצים להוציא להם תעודות. ו. דולינסקי: כן. השב"כ נתן לו תעודה ללא מדבקה זוהרת הזאת, אבל בעיה עם התעודות האלה של לשכת העיתונאות הממשלתית היא גם אחרת, לא רק זה, זאת אומרת כאילו היא נותנת זכות לאנשים להכנס למקומות רגישים, מצד שני ידועים מקרים רבים שאנשים בכלל שאין להם קשר לעיתונאות, שאהם לא עיתונאים יכולים לקבל תעודה ששם כתוב שהוא עיתונאי. הייתה גם בעיה כזאת. אני לא מדברת על אגודה, אני מדברת לשכת עיתונאות, לשכת העיתונאות והיו מקרים כאלה שאנשים פשוט באו והתגאו הנה יש לי תעודה. שופטת דורנר: יש מדבקה אדומה. ו. דולינסקי: ואז הוא בא לכל מקום ומציג את עצמו כעיתונאי. (כולם מדברים ביחד) ו. דולינסקי: אז זה היה כאילו הערעור שלנו, שופטת דורנר: סליחה, אנחנו יכולים לדבר אחד אחד? אני רוצה לשמוע אותך, אבל אם אתה מדבר שם ואני שומעת את הגברת , אז זה קשה לי. ו. דולינסקי: שמן הראוי שבן אדם שהוא עיתונאי, שהוא חבר באגודה, יעבור בדיקה, יקבל אישור, וזה מאוד הגיוני כאילו. למה שאיזה שהוא גוף אחר ממשלתי צריך להתעסק בזה? בנוסף לזה הם גבו גם כספים עבור, התחילו לגבות תשלום עבור הנפקת תעודה ששנים רבות זה היה חינם. צריך לשלם עבור זה. שופטת דורנר: בסדר, אנחנו נדבר אחד אחד, כן עמוס. פרופ’ שפירא: שאלה אינפורמטיבית, ואחר כך הצעה למחשבה. שעיתונאי רוצה להכנס למוזאון שהכניסה אליה היא חופשית או בהנחה לעיתונאים, באיזה תעודה הוא משתמש? אבל הוא יכול להשתמש או נוהגים להשתמש גם בתעודה של לעם לצורך זה? ו. דולינסקי: כן, כן. פרופ’ שפירא: זה ממחיש את האבוסרד, דובר: בחלק מהמקרים גם בתעודות שאמצעי התקשורת מנפיקים בעצמם. פרופ’ שפירא: זה ממחיש את האבסורד של הבעיה שבפנינ. גם בחוץ לארץ אגב מקבלים את שתי התעודות. אני חושב שאנחנו צריכים להפריד בין שלושה דברים, (כולם מדברים ביחד) שופטת דורנר: רק רגע אחד, אני מבקשת שנשמע את עמוס. פרופ’ שפירא: להפריד בין שלושה נושאים כי אנחנו עושים מהם סלט אחד, וזה פוגם בצלילות המחשבה. הנושא האחד הוא הנפקת תעודות עיתונאי, בלי קשר לעניין הביטחוני. הנפקת תעודות עיתונאי. כאן אני חושב שהעיקרון וצריך להנחות אותנו והוא שתעודות עיתונאי הונפק אך ורק על ידי גופים עיתונאים תקשורתיים. לא יודע בדיוק איך זה מתחלק בין הארצי לבין המחוזי לבין תל אביב לבין ירושלים, לזה אני לא נכנס. דובר: יש איגוד ארצי, פרופ’ שפירא: אני לא יודע. אך ורק על ידי גופים עיתונאים ולא על ידי לעם ולא על ידי שום גוף אחר. שניים, דובר: עיתון יכול להנפיק? עיתון זה גוף תקשורתי? הרבה מאוד עיתונים מנפיקים תעודות. פרופ’ שפירא: מבחינתי, לי אין בזה, זה עניין פנימי איך לארגן את הנושא הזה, אבל זה בוודאי לא מערב שום רשות ממשלתית. נושא שני זה הפן הבטחוני, שהוא קיים, והרשויות המופקדות על כך, רשויות הביטחון צריכות לתת את דעתם איך הם מפקחות על הנגישות לאתרים מסויימים או לאירועים מסויימים או לסיטואציות מסויימות, בעיה שלהם, זה רשויות הביטחון. הם צריכות למצוא לזה את הפתרונות הנאותים, זה גם בעיה או עשוי לעניין אותנו כמועצת עיתונאות, על מנת שרשויות הביטחון תפעלנה את סמכותם או את שיקול דעתם את תפקידם בנושא הזה, אנחנו צריכים לדאוג שהם משתמשות בכוחות הללו כדין ולא מתוך הפרזה ולא מתוך מניעים זרים וכיוצא באלה. נושא שלישי הוא הנושא של איך מטפלים פה בעיתונאי חוץ? בעיתונאים זרים. לכאורה זה כן נופל במנדט של הלעם, שופטת דורנר: עכשיו הולכים לבטל ולהעביר את זה למשרד החוץ. פרופ’ שפירא: זהו, השאלה מי מנפיק תעודות לעיתונאי חוץ, אני חושב שגם כאן העיקרון צריך להיות שגופים מקצועיים, תקשורתיים עיתונאיים אצלנו הם גם אלה, הם אלה שגם צריכים להיות מופקדים על הנפקת תעודות לעיתונאי חוץ, תעודות מתאימות לעיתונאים זרים שמכהנים כאן. שוב, לצד הביטחוני, לפן הביטחוני צריכים לדאוג אולי לגבי עיתונאי חוץ הרשויות הביטחוניות, שלא על דרך של הנפקת תעודות עיתונאי. הרב יובל שרלו: אם אתה ממיין את הנושאים אז יש נושא רביעי שנמצא בפנינו באותו הקשר, וזה אגודת היוצרים, אם אתה נותן עכשיו אגודות עיתונאים, עולות שתי שאלות, אחד עיתונאי שלא רוצה להיות מאוגד, פרופ’ שפירא: בסדר, אמרתי זה צריך לאגד, הרב יובל שרלו: ושתיים, היוצרים הדוקומנטרים אל תשכח שהם היו פה, והם שואלים את אותה שאלה. פרופ’ שפירא: אוקי. דובר: אנחנו עדיין פה. הרב יובל שרלו: אוקי. פרופ’ שפירא: אוקי, זה פריט, אני מדבר רק על העקרונות, הנפקה של תעודת עיתונאי כללית לכל צורך ועניין לא ייתכן שהיא תהיה מופקדת בידי גוף שעניינו הוא ביטחון המדינה. שופטת דורנר: כן? משה: עקרונית עמוס צודק, כעיתונאי נראה לי, כעיתונאי שאני אמון על חופש הביטוי נראה לי שזה פסול שהשלטון יגיד מי יכול להיות עיתונאי או מי לא יכול להיות עיתונאי, זה לא יעלה על הדעת. שופטת דורנר: הוא גם לא יכול, משה: אבל עובדה שתעודת עיתונאי מונפקת על ידי ממשלה / שירות הביטחון הכללי. זה נראה לי עקרונית לא טוב. אבל חשבתי מה הייתי בזמנו עיתונאי בלוס אנג'לס, מי הנפיק לי את תעודת העיתונאי בלוס אנג'לס? השריף, השריף שהוא היה יהודי במקרה, קראו לו אייה בלוך, אבל השריף מנפיק שם תעודות עיתונאי ועל התעודה כתוב נושא תעודה זו הוא עיתונאי ורשאי לעבור את קווי המשטרה במקרים של אירוע. דובר: זה דבר שלא התייחסנו אליו בכלל. משה: אז זה מה שאני אומר, דובר: זה לא בשביל לקבל כרטיס כניסה לקולנוע. משה: כן, בדיוק, ואז זה חי בשלום עם עיקרון של חופש הביטוי, מה שהתעודה אומרת שכאשר יש אירוע פלילי, העיתונאי יכול להגיע ולחצות את קווי המשטרה, התעודה משמשת לכל צורך אחר גם, אבל המשפט הזה אומר אל תתייחסו לתעודה הזאת יותר מידי ברצינות, זה בסך הכל תעודה שמזהה, לדעתי זה הפתרון. דובר: הפתרון למה? איזה מהבעיות? משה: גם תעודה ממשלתית שהשב"כ צריך לאשר אותה, צריכה לומר נושא תעודה זו הוא עיתונאי שיכול לעבור, דובר: למה הוא עיתונאי? משה: מה? דובר: למה הוא עיתונאי? משה: הוא עיתונאי שנבדק והוא יכול לעבור קווי. עו”ד בן פורת: שאלה אחרת, מה עשה אותך לעיתונאי? זיקה לעיתון שמתפרסם יום יום, זיקה לירחון? משה: אני חושב שיוצר דוקומנטרי, בזמנו הייתי בוועדה שעסקה יחד עם שני הפרופסורים שלפני, שעסקה בחיסיון עיתונאי ודנו בשאלה מי הוא עיתונאי, מה הוא עיתונאי, מי הוא עיתונאי. והפתרון הוא כל אדם שעושה עבודה עיתונאית. אני אומר כל ילד הוא עיתונאי, עו”ד בן פורת: נכון, זה כמו תעודת זהות. משה: בוודאי שכל בלוגר הוא עיתונאי לצורך, עו”ד בן פורת: כל בלוגר יקבל תעודת עיתונאי? משה: התעודה הזאת צריכה להגיד אנחנו מכירים את האיש הזה ואפשר שהוא יעבור את קווי הביטחון וזה הכל. שופטת דורנר: כן, דני, כן. דני רובינשטיין: אני מפריע לי, אני רוצה לתקן, לשכת העיתונאות הממשלתית אני חושב לא מתיימרת לקבוע מי עיתונאי. דובר: נכון. דני רובינשטיין: היא נותנת את התעודות האלה רק לצרכים ביטחוניים. משה: על סמך? דני על סמך מה? (כולם מדברים ביחד) דני רובינשטיין: אתה צריך להביא אישור שאתה עובד במשרה מלאה בתנאים כאלה, אתה קבוע, יש זה, ואז הם לוקחים את התעודה הזאת, הם בודקים אותה איך שהם רוצים, הם עושים גם בדיקה בטחונית, ואז הם נותנים גם לעיתונאי שהוא מקבל את כל התעודות מהעיתון שלו, אומרים לו לא לך אנחנו לא נותנים. למה? ככה אנחנו לא נותנים לך, יש הנמקות ונימוקים, אבל הם גם נותנים לך שאתה מביא את כל האישורים הדרושים ממקום העבודה שלך כעיתונאי. דובר: אתה מכיר מקרה, דני רובינשטיין: זה שאתה עיתונאי, לא עיתונאי זה לא כל כך נוגע לנו, מה שנוגע לנו זה אם תוכל להכנס לכל המתקנים, דובר: זה הפרדה בין שני הדברים. דני רובינשטיין: כן, אבל מה שמפריע לי בכל אופן, זה שהם קובעים גם מי יכנס ומי לא יכנס. דובר: הם מצהירים בסמכותם, דני רובינשטיין: ועכשיו אני אגיד למה זה מפריע לי, כי בגלל זה באתי, אני עובד 40 שנה בשטחים, אני כותב אצל הערבים, אני נכנס באופן חופשי לכל מקום ערבי, עכשיו לא נותנים לנו להכנס, בדרך כלל עיתונאים ישראלים לא יכולים להכנס היום לשטחים כעיתונאי, וזה היה איזה תקופה, אני מדבר עכשיו על השנים האחרונות בגלל האינתיפאדה, לא נתנו לנו כמו כל אזרח ישראלי, לכן אסור להכנס לשטחי A, אתם צריכים להביא אישורים מיוחדים, לנו נתנו לפני שנה או שנתיים או, זאת אומרת זה היה רק אחרי הרבה דיונים, נותנים לנו מהצבא, אנחנו צריכים לחתום על אישור שאנחנו נכנסים על אחריותנו, ואנחנו מוכנים, והצבא לא צריך לעזור לנו, לחלץ אותנו, שזה עניין שנוגע לנו. לא נפתח במלחמה אם יחטפו אותך, ואנחנו, (כולם מדברים ביחד) דני רובינשטיין: אנחנו צריכים להביא את הנקודה הזאת, אנחנו צריכים להביא את תעודת העיתונאי, וצריכים להציג אותה יחד עם הנייר הזה שאנחנו חתמנו על הדברים האלה שגם עובר איזה שהיא פרוצדורה, זה עובר דובר צה"ל, וזה בסדר, אתה לוקח על עצמך אין בזה שום עניין. דרך אגב, היום בכלל נכנסים חופשים להרבה מקומות בגדה. לעזה בחודשים האחרונים אי אפשר להכנס בשום צורה, קודם היה אפשר להכנס עם הנייר הזה גם לעזה, עכשיו, עו”ד בן פורת: הרשות דורשת ממך תעודה, הרשות הפלסטינאית נותנת לך תעודה? דני רובינשטיין: עכשיו, הרשות הפלסטינאית לא מעניין אותה בכלל כל העניין הזה, הם בהתחלה כן עשו אגודה שלהם, ונתנו איזה תעודות, אחרי כמה זמן הם ראו שהעניין מסובך מאוד, הם הפסיקו עם זה לגמרי. אז היום הם לא נותנים שום דבר, היום אני הייתי כל היום בחברון, כל הבוקר נסעתי לשם, אף אחד לא שאל אותי, חזרתי אף אחד לא שאל אותי, ישבתי שם כל היום, לא היה, אין שום בעיה. אבל מה הם אומרים לי, הם אומרים לי אנחנו העיתונאים שגרים בשטחים אין לנו שום אפשרות להכנס אליכם, וזה מה שכל הזמן הפריע לי, והם אומרים יש להם שורה ארוכה של טענות בעניין, אז אומרים ככה: א' אנחנו יש כל אחד יכול להכנס לקבל אישור מהממשל הישראלי, נגיד יש מכסה מסויימת לסוחרים, מקבלים תעודה לשלושה חודשים ונכנסים על סמך זה וזה וזה, יש מכסות מסויימות לעובדים, לפועלים, על סמך בקשות של מעבידים, יש כל מיני צורות שאנשים מהגדה ומעזה יכולים להכנס לישראל, על סמך כל מיני בדיקות ואישורים. לעיתונאי אין שום מכסה, הוא צריך להגיש בקשה, איך אמרת קודם? כמו פועל מתאילנד, הוא צריך להגיש בקשה לאישור עבודה בישראל, ולא נותנים בכלל. עכשיו העניין הוא שיכול להיות שעכשיו, אני מציג את הדבר עכשיו, כי בעבר היו 150 עיתונאים מהשטחים תעודות של לעם. שופטת דורנר: אבל היה, יש פסק דין שאני עוד הספקתי לכתוב אותו לפני שפרשתי, זה 5672/02 סעיד נגד לשכת העיתונאות הממשלתית, פה זה, לענייננו הסירוב הטוטאלי להעניק תעודות עיתונאי לפלסטינאים תושבי האזור לרבות כאלה מחזיקים בהיתרי כניסה לישראל, כמובן, מלמד כי מלאכת האיזון בין שיקולי הביטוי והמידע של שירותי הביטחון לא נעשתה כאן, וכל הבלה, בלה, בלה, שאתם מכירים והדברים ברורים. דני רובינשטיין: אבל אותי לא מעניין שיהיה לו תעודת עיתונאי או לא יהיה לו תעודת עיתונאי, שופטת דורנר: לא, אבל הם רצו, דני רובינשטיין: מה שמעניין אותי שהוא יוכל להכנס מהשטחים, שופטת דורנר: לא, הם רצו תעודות עיתונאי, דני רובינשטיין: אז צריך להפריד בעניין, הם צריכים תעודת עיתונאי מכמה טעמים, כמו שאני, אני מודה פה בזה שהתעודת העיתונאי זה למוזאונים, מוזיאון בחוץ לארץ לפעמים המחיר יקר מאוד, ואני, שופטת דורנר: ואני אקח את התעודה הזאת שאני פותחת את המחסום אקבל הנחות. דני רובינשטיין: אז זה אפשר, אבל זה לא משנה, החקירה הזאת גם, פרופ’ שפירא: אגב, אחת היוזמות, בחוץ לארץ אחת היוזמות שלי שלא צלחו, אבי יודע את זה, זה התחיל עוד לפני אבי, אבי ויינברג: מועצת העיתונאות? פרופ’ שפירא: בדיוק, אני הצעתי שיונפקו לחברי ובוודאי נשיאות מועצת העיתונאות, לא תעודת עיתונאי, אבל תעודת חבר במועצת העיתונאות, וגם באנגלית, זה טוב למוזאונים. שופטת דורנר: אין לנו כסף, אבל אם אתה, על זה אני עושה דיון נפרד של הנשיאות, ברצינות. דני רובינשטיין: האמת היא שלי אין צורך בתעודה הזאת, אלא צריכים כל תעודה שתעזור להם איך שהוא לעבור במחסומים. אז לא איכפת להם תעודה כזאת, ועוד האמת העוד יותר היא שהם רוצים להכנס למזרח ירושלים בסך הכל, לא מדובר כל כך להגיע לכאן, אין להם מה לעשות כל כך בתל אביב, הם גם לא מכסים פה את האירועים בתל אביב כל שני וחמישי, הם רוצים להכנס לירושלים, לירושלים אי אפשר כמעט להכנס, אז הם צריכים את התעודה הזאת. אבל אני לא מדבר על התעודה, התעודה לא כל כך מטרידה אותי, מטריד אותי שאנחנו העיתונאים הישראלים שיכולים להכנס באופן כמעט חופשי לסקר כל דבר ברמאללה וביריחו ובחברון ומקומות כאלה, והם לא יכולים בשום צורה להכנס אלינו. אז לא צריך להיות, אני לא יודע אם זה גם עיסוק של מועצת העיתונאות, סוהיל כראם: אני חושב בלי להרחיק לכת, אתה הולך לגדה המערבית ולעיתונאות בגדה המערבית, השאלה הבסיסית שנשאלת היום אצל העיתונים, אצל העיתונאות, אצל העיתונאים הערבים בארץ הפרשה של בשארה היא גם חשפה איזה פן שלדעתי גם מועצת העיתונאות עלתה עליו, ביום שחרור צו הפרסום של בשארה מנעו מהעיתונים הערבים בבקשה הראשונה, בהצעה הראשונה היה הבדל בין זאת אומרת נתנו לערבים להיות לבד, לעיתונאים הערבים להיות לבד, לא יכלו לשמוע את השחרור פרסום, וליהודים תדרוך נפרד. שופטת דורנר: טוב, לא נתנו. סוהיל כראם: לא נתנו, בסדר גמור, אבל זה אני חושב אחד האורות האדומים ביותר. אני מדבר על הארץ, עזוב עכשיו את הגדה. דבר שני, אפילו שיש לי תעודת עיתונאי היום שאני רוצה להכנס לאיזה שהוא מקום, בתור ערבי לא נותנים לי את זה אני תושב הארץ, אזרח המדינה, ויש לי את כל הזכויות כמוכם, כמו כל אחד, אז השאלה איך עושים פה. לדעתי ואני שמעתי את עמוס מדבר על הנקודה הזאת, זה מאוד נראה לי שהפתרון שאי אפשר שלשכה ממשלתית תחלק את התעודות האלה, אם היא רוצה לחלק תעודות ביטחוניות להכנס לפה ולשם, זה זכותה, אבל חובה שמועצת העיתונאות שהיא זאת שתשחרר תעודות עיתונאים לעיתונאים בכלל, ואחרי זה יעשו את המיון, ואז אנחנו תפקידנו, כן, לפעול להגן על המיון הזה ולשנות את המיון הזה. שופטת דורנר: תראה, עניין מועצת העיתונאות אין לה את המשאבים לטפל בזה, אני שמעתי וראיתי בכנסת אתה הבעת דעה גם עקרונית שהיא גם לא צריכה להחשף בכלל, בין כה וכה אין לנו אפשרות, השאלה היא פשוטה, אנחנו צריכים, רצוי שנגיש נייר עמדה כרגע, ואני רוצה פשוט לדעת מה אתם מציעים, לי נראה, לי נראה שלא טוב הדבר שהתעודות ינתנו על ידי הממשלה, זה נראה לי מובן מאליו. עכשיו יחד עם זאת יש עניינים של ביטחון, אז ברגע שיהיה לנו גוף שייתן את התעודות האלה לפי קריטריונים כאלה ואחרים של אותו גוף, צריך שאותו גוף, צריך לבוא בדברים, וזה המועצה יכולה לדבר ולתווך, כי בסופו של דבר במדינה שלנו יש בעיות ביטחון, הרי אי אפשר להתעלם מזה, אנחנו לא יכולים להגיד לא מעניין אותנו כלום. הרב יובל שרלו: כן, אבל הבעיה היא, אני שמעתי, אנדרמלוסיה, הבעיה היא יותר מסובכת, היא לא רק ביטחון, יש פה בעיה שבעצם בעידן התקשורת האלקטרונית בעידן הבלוגים, בעידן זה, בעצם כמעט, בעידן, אני מדבר קבוע על אתר סקופ, סקופ זה אתר שמקבל דיווחים מהציבור, נגיד שאני מדווח, אני לא דיווחתי אף פעם, שלא יהיה אי הבנות, אבל 10 פעמים לאתר סקופ, או משהו כזה, ואני מדווח, כי שם זה מקווה נייט, זה החדשות הכי עסיסיות, הכי מרתקות וכדומה, אז למה שכל אזרח במדינת ישראל לא יקבל תעודת עיתונאי? שופטת דורנר: אתה נכנס לשאלה, שאלה מי הוא עיתונאי. אני לא אכנס לזה. הרב יובל שרלו: זה אני מסכים, עכשיו צריך למצוא איזה שהיא אלטרנטיבה. שופטת דורנר: כן בבקשה. אחיעם גנוסר: אני רוצה לומר שזה לשיטה של פה יש פתרון, שופטת דורנר: רגע אחד אני רוצה לשמוע. כן? אחיעם גנוסר: אני חושב שיש פתרון, יש איגוד ארצי של עיתונאי ישראל, שופטת דורנר: טוב. אחיעם גנוסר: שיכול להנפיק את התעודות האלה, כמו הוא מנפיק, כמו שאנחנו מנפיקים היום את התעודות של האגודות, האיגוד ינפיק את התעודות. שופטת דורנר: כדאי שיהיה גוף אחד. אחיעם גנוסר: יש אגודות. לכן אני אומר, שופטת דורנר: רבותיי, רגע סליחה. אחיעם גנוסר: אני אומר את זה באחריות אחרי שדיברתי עם אנשי האיגוד הדוקומנטרי גם ואנחנו, אין פה שום בעיה. יש לנו קריטריונים שהם בסדר, קריטריונים של מי הוא עיתונאי שקיימים כבר ואנחנו יכולים לשפר אותם או לשנות טיפה, שופטת דורנר: בסדר, יהיה איזה קריטריון, אחיעם גנוסר: זאת לא הבעיה. שופטת דורנר: טוב. אחיעם גנוסר: אנחנו יכולים להנפיק את זה. לבוא במגע, במשא ומתן עם השב"כ, לראות מה הדרישות שלהם שזה יהיה דבר כמו שאמר עמוס, זה דבר לגמרי אחר, זה דבר שהוא לא בעצם עניננו, מי שינפיק, אנחנו צריכים להגיע להסכמה שאת התעודות בעצם אנחנו הם אלה שמנפיקים, וזה הגוף האחד, האיגוד הארצי של העיתונאים הוא ינפיק אותם, איך עושים אחר כך מבחינה ביטחונית? זה עניין של שירותי, הרב יובל שרלו: יש בעיה עם שירותי המשפט, אחיעם גנוסר: בדיוק, זה מה שאני אומר. שופטת דורנר: רגע, רגע אחד, המצב הוא כזה, המצב הקיים, כך נאמר לי, הרי מה שקרה הוא שלמרות הסידורים עם האגודות שהיה, לעם נכנס למקום למקום פתוח, לחלל ריק, כן חלל ריק, הוא נכנס ונתן שירות. יש הרבה מאוד, אני לא כל כך מתמצאת, אבל אבי משכיל אותי שיש הרבה מאוד עיתונאים שהם לא חברים באגודת עיתונאים, והם לא צריכים את זה. אם הם לא צריכים להחנות פה הם לא צריכים את התעודה. לא חברים, אז מה נעשה? למה? הם לא צריכים תעודה? אני מניחה שיש עיתונאים שלא צריכים תעודה, אני יודעת ואני מניחה שזאב שיף שיש לו את הקשרים, פרופ’ שפירא: רב העיתונאים לא צריכים תעודה, שופטת דורנר: מה? פרופ’ שפירא: רב העיתונאים לא צריכים תעודת עיתונאי. שופטת דורנר: עמוס אומר שלא נכון. משה: כשהם רוצים להכנס לבית המשפט המחוזי . פרופ’ שפירא: רב העיתונאים, ברב המקרים לא צריך, שופטת דורנר: רגע, אני מיד אשמע, הייתי רוצה לומר שתי מילים כדי לקדם את הנושא. עכשיו אנחנו צריכים, הם יוצאים מהחלל הזה, אינני יודע. אם מחר יקימו לנו גוף אחר שאתם לא תרצו, יש לנו הזדמנות היום שה מבטלים משהו, להגיע להסדר. אז נניח האיגוד הארצי נותן ואנחנו נגיע להסדר כזה ואחר לגבי הבעיות. עכשיו, אתה אמרת אם בית משפט יכיר בזה, משה: היום הדין אומר, יש תקנות הארכיון של בית המשפט, שופטת דורנר: כן? משה: לפי תקנות הארכיון מי שרשאי לראות תיקים זה צדדים, עורכי דין וכו', ועיתונאי מוסמך. יש ביטוי כזה בתקנות. שופטת דורנר: בסדר, אז עיתונאי מוסמך, משה: מה זה עיתונאי מוסמך? שופטת דורנר: שיש, משה: לא, כתוב, יש הגדרה, מהו עיתונאי מוסמך? עיתונאי המחזיק תעודה של לשכת העיתונאות הארצית. שופטת דורנר: אבל כיוון שהם הולכים, כך נאמר לי, לבטל את כל הסידור הזה, (כולם מדברים ביחד) דובר: אני אגיד לך למה זה מגוחך, כי שופטת דורנר: רגע אחד, דני רובינשטיין: יש לי הערה קטנה, השריף נתן את התעודה בלוס אנג'לס כיוון שהוא דאג לעניינים משפטיים, ואם היית בוושינגטון אז הבית הלבן היה מוציא לך, זאת אומרת אתה עיתונאי שיכול לבוא לבית הלבן, משרד האו"ם היה נותן לך תעודה שאתה מוכר על ידי האו"ם ואתה יכול להכנס לאו"ם, לזה אין לי בעיה. זאת אומרת הבעיה שלי היא לא, הבעיה שלי היא, סוהיל כראם: אבל זו תעודה זמנית שנתנו לו שמה ולא, דני רובינשטיין: נכון, אלה אישורים של לבצע את עבודתך, ואתה מקבל אותם מהגוף שמטפל באותו נושא. אז אם יש בית משפט בעפולה שרוצה לתת לעיתונאי, אז הוא מנפיק תעודות. דובר: אבל זה לא הולך ככה, אם יש חיפוש חומרים בבתי משפט, דני רובינשטיין: בסדר, אז הוא ייתן תעודות. דובר: לא מנפיקים, לא צריך לכתוב עיתונאי מוסמך. דובר: אנחנו לא יכולים להחליט החלטות לבתי משפט לתת תעודות. בית המשפט לא מנפיק את התעודות האלה. (מדברים ביחד) אליעזר דר: אני נגד הביטוי הזה חשש, האגודה, האגודות שהנפיקו את התעודות הם לא הנפיקו אותם כלאחר יד, ישבו וועדות שבחנו אחד לאחד בצורה מחמירה מאוד מי יכול להיות חבר האגודה, הרי אנחנו כל חודש דוחים כמחצית מהפונים אלינו כדי להיות חברים באגודה, זה לא מצב שאתם מציירים פה מצב שאנשים לא רוצים להיות חברים באגודה. הרב יובל שרלו: בית משפט שלך מגביר את החשש שלי. אליעזר דר: לא, אני כל הזמן רואה שיש רבים שרוצים, אנחנו בודקים האם הם באמת עיתונאים או שהם אנשי יחסי ציבור של איזה עיתון מקומי שעוסקים ביחסי ציבור. אנחנו בודקים אם עיקר פרנסתו, והאם הוא קורא את, רגע אחד, דובר: בשביל מה הוא צריך את זה? אליעזר דר: את חוקי האתיקה של מועצת העיתונאות והאם הוא מקבל אותם. ואם הוא אומר שהוא לא מקבל את חוקי האתיקה של מועצת העיתונאות הוא לא מקבל. דני רובינשטיין: למה הוא צריך את התעודה שלך? אליעזר דר: זה תשאל אותו. (כולם מדברים ביחד) שופטת דורנר: משה סליחה, בואו נדבר אחד אחד, רגע בואו נשמע. אליעזר דר: כי אם רב עיסוקו הוא לא עיתונאות, אז הוא לא עיתונאי. שופטת דורנר: טוב רגע אחד. משה: זה הגדרות של איגודים מקצועיים. שופטת דורנר: אפשר רגע אחד, רבותיי אני רוצה לקדם את הנושא, לפי השקפתך התעודה צריכה להינתן על ידי האגודה או איגוד של עיתונאים וצריך, אליעזר דר: לצורך זה האיגוד הארצי צריך לאחד את כולם, וליצור איגוד אחד. שופטת דורנר: להגיע להסדר עם שירותי הביטחון, אליעזר דר: נכון. שופטת דורנר: לגבי הביטחון. כן בבקשה חיליק. פרופ’ לימור: אני מוכרח להגיד שאני מרגיש מאוד לא נוח עם הדיון הזה, קודם כל לשכת העיתונאות שנים מנסה לזרוק מעליה את הנטל של תעודות העיתונאי. שופטת דורנר: מפרקים את כל הלשכה. פרופ’ לימור: לא, שנים הם כבר ניסו לעשות את זה, הם פנו פעם אחרי פעם והם אמרו זה לא עניננו, שכל עיתון ינפיק לעצמו וכל אמצעי תקשורת ינפיק לעצמו, זה לא עניננו, השב"כ בעצם כפה עליהם, אמר תעזרו לנו, כי זה מסנן או אמצעי לזיהוי עיתונאים במקרים מסויים. בפועל עמוס, ואני אומר לך קצת מהניסיון, מעט מאוד עיתונאים נזקקים לתעודות העיתונאים, נזקקים בעיקר כשיש אירועים שאתה צריך לעבור קווי משטרה, כפי שאתה עברת בלוס אנג'לס, אז המשטרה תיתן לך לעבור, וכל השאר זה חוץ לארץ. בפועל לא צריך תעודות עיתונאי. כשאתה תבוא עם צוות צילום עם מצלמה, הבעיה היא לא להציג את התעודה. דובר: המשטרה לא נותנת לו להכנס לאירועים מסויימים, פרופ’ לימור: זה משטרה, עזוב, שים משטרה בצד. ברב שאר הדברים, דובר: במדינת ישראל. פרופ’ לימור: ברב שאר הדברים לא נזקקים לזה. מה הבעיה? הבעיה היא, זה אף פעם לא שחור לבן, אני מציג את התמונה, דובר: כנס רציני, אם לא יהיה לי תעודת עיתונאי לא היו מסתכלים עלי בכלל. פרופ’ לימור: אז זה משום שהמארגנים מחליטים. בסדר, אבל, שופטת דורנר: רגע, סליחה, רבותיי אפשר לא להסכים עם חיליק, אבל צריך לשמוע אותו. פרופ’ לימור: אני יכול לתת לך דוגמאות כאלה עשרות, לפחות מהרגליים שלי, יש לי אותם גם, ויש לי אותם מהעיניים ומהרגליים, מספיק שנים הייתי במקצוע הזה. דובר: כי אתה מוכר. פרופ’ לימור: לא כי אני מוכר, אני עברתי את כל המחסומים במקומות שאני לא מוכר, לא זו הבעיה, הבעיה היא כזאת, במדינת ישראל כל זר ומצורע מנפיק תעודת עיתונאי, מה שבעצם עולה כאן ההצעה הבאה, לחוקק חוק שיסמיך רק את אגודת העיתונאים להנפיק תעודת עיתונאי ואני מבודד את העניין הביטחוני, העניין הביטחוני, דובר: אי אפשר לחוקק חוק שאומר שאסור, פרופ’ לימור: אני אומר שאי אפשר, לכן אני אומר העניין הוא אבסורד. אני בחיי הסתובבתי בכל מיני תפקידים עם המון תעודות עיתונאי בכיס, שהונפקו על ידי הארגונים. יש לי עדיין אסופה מרתקת, רק שתדע, של תעודות שהונפקו על ידי ארגונים שונים, ורק בשולחן הזה סביב החדר הזה יש לפחות, אני אהיה זהיר, 3 תעודות עיתונאי, אם לא יותר. אחת אתה מחזיק, אתה מחזיק שתיים, הנה זה כבר 3 תעודות עיתונאי שונות. דובר: למה שונות? דוברת: זה ממקום עבודה. פרופ’ לימור: כבר יש לנו 4 תעודות סביב השולחן הזה, וזה רק מקצת ממה שיש לנו במדינה. עכשיו, את העניין הביטחוני צריכים לדעתי, צריכה וועדת האורחים, מה שהיה וועדת האורחים, אמצעי התקשורת הגדולים עם מועצת העיתונאות לפתור מול שירותי הביטחון. זה עניין פרקטי של אותם עיתונאים, איך נותנים להם את הקרדיטציה זה עניין שונה לחלוטין. זה לא קשור לתעודת עיתונאי, כי לא נמצא מהשאלה מי זה עיתונאי, האם בלוגר זה עיתונאי או לא עיתונאי. דובר: אז מה הצעתך? פרופ’ לימור: הצעתי לרדת מכל הנושא הזה, כי אם זה עובר מלשכת העיתונאות מתחסלת, אז משרד החוץ יטפל בכתבי חוץ כפי שעושה משרד, שופטת דורנר: אנחנו התבקשנו להביע עמדה, לפי דעתך אנחנו צריכים לומר זה לא מעניין אותנו. פרופ’ לימור: לא, עמדנו היא כזאת, אנחנו איננו מטפלים בכתבי חוץ, משרד החוץ שיטפל בהם כפי שמטפל בהם במדינות רבות אחרות. שופטת דורנר: אז זו ההצעה. פרופ’ לימור: שתיים – לשכת העיתונאות הממשלתית כמו במדינות רבות בעולם צריכה לתת שירותים לעיתונאים מזדמנים שבאים מחו"ל, זה סוג אחר של עיתונאים. יש אנשים שהם כאן באופן קבוע ויש מי שמזדמן, בא למשימה, שם שיתנו לו שירותים. אני לא מדבר על אירועים גדולים כמו ביקור סאדאת שמישהו צריך לארגן את האופרציה הזאת. שלישית, זה אירועים בארץ, אירועים בטחוניים להגיע להסדר אגודות העיתונאים, מועצת העיתונאות ואמצעי התקשורת עצמם. כל השאר לא לגעת בסוגיה ששמה תעודות עיתונאי, כי כל מה שניגע בזה אנחנו לחולה והיתלולה, שופטת דורנר: אני עדיין לא מבינה אותך, הבט, כפי, הם רוצים היום בעיתונאים זרים קבועים יומיים אני לא יודעת מה, יש להם איזה הסדר, הצעה שלהם, פרופ’ לימור: עם משרד החוץ. שופטת דורנר: אנחנו, משרד החוץ, אנחנו התבקשנו להגיב למה שנעשה לעיתונאים הישראלים. נקודה. לא הזרים, הישראלים. אני יכולה לומר אנחנו האיגוד הארצי נוציא, ואנחנו נחפש דרך עם שירותי הביטחון מה לעשות עם זה, אני יכולה לומר עמוס זה לא מעניין את מועצת העיתונאות, תעשו מה שאתם רוצים, יכולה לעשות כל מיני. אז מה עמדתך? פרופ’ לימור: עמדתי בנושא הזה, א', כתבי חוץ אינם מעניינם של, שופטת דורנר: כן, זה גם אף אחד לא שואל אותנו, שואל אותנו רק לגבי ישראלים. פרופ’ לימור: כל השאר אנחנו נגד הנפקת תעודות עיתונאי על ידי הממשלה, שכל אמצעי תקשורת ינפיק לעצמו, ובנושא סידורי הביטחון שיהיהי הסדר. דובר: זה היה עד לפני 5 שנים. העיתונאות הממשלתית החתימה את התעודות שלנו. דובר: לא משנה. פרופ’ לימור: התשובה, לא לגעת בנושא הזה. שופטת דורנר: מוכרחים לגעת, שואלים אותך. עמוס, רצית לומר משהו? עמוס שוקן: אני חושב שצריך להקים תאגיד של כמה אמצעי תקשורת, שתמורת 250 שקל ננפיק תעודת עיתונאי, שופטת דורנר: מזהב. עמוס שוקן: מזהב, והתעודה הזאת שיקבלו אותה במחסומים של המשטרה ובמקומות אחרים, בד בבד צריכים להפסיק לבקש תעודות, ואז הכל יבוא על תיקונו, ואז התאגיד הזה יחלק איזה דיבידנדים ממועצת העיתונאות. הרב יובל שרלו: תפקידה של מועצת העיתונאות זה בדיוק להלחם נגד ההצעה הזאת. עמוס שוקן: למה, זאת הצעה מאוד טובה. הרב יובל שרלו: בשל העובדה שהיא נותנת את הכוח לתאגידים גדולים ומונעת מהתאגידים הקטנים. אבי ויינברג: אני רוצה לספר, אני דיברתי עם עיתונאי מגרמניה לשאול אותו איך זה עובד שם, והאמת שזה די דומה למה שעמוס תאר, הוא אמר תעודות עיתונאי ממי מקבלים, הוא אמר מאיגוד העיתונים, אם אתה בעיתון יומי, מאיגוד העיתונים היומיים, או מאיגוד כתבי העת, יש לי תעודת עיתונאי, אבל אם אני עובד בברלין ואני כתב פרלמנטרי אני מקבל קרדיטציה אכן לפרלמנט, זה בשום אופן לא תעודת עיתונאי. תעודת עיתונאי נותנים גופי התקשורת. פרופ’ לימור: נכון, זה מה שאני מציע. בדיוק זו ההצעה שלי שגופי התקשורת. שופטת דורנר: תראו, רגע אחד, אני רוצה לומר משהו, הרב יובל שרלו: איזה גוף תקשורת זכאי להנפיק תעודה? שופטת דורנר: אפשר, סליחה. הבעיה, יש פה בעיה שלא מעניינת אולי עיתונאים ותיקים, מוכרים, אבל ההתרשמות שלי היא שזו בעיה שבהחלט מעניינת את העיתונאים היותר חדשים והיותר צעירים, והם רואים בנו כתובת והם פונים אלינו לעזרה. אני לא יכולה, כך נראה לי, שלא נעשה נכון, נגיד להם תלכו הביתה, תעשו מה שאתם רוצים. לכן, עמוס שוקן: הקושי הגדול הוא בעצם בריבוי העצום של אמצעי התקשורת היום, שכל אתר אינטרנט יגידו לך שכל ליפלט כמו העשרים ליפלטים שמופצים כל שבוע על-ידי הכנסת ושם כל מיני אנשים כותבים דרשות, דברים כאלה. שופטת דורנר: אז אני לא חייבת, אז כאשר איגוד העיתונאים, האיגוד הארצי יוצא תעודה הוא יקבע לעצמו קריטריונים. עמוס שוקן: בסדר, מי שיוציא תעודה יקבע, ו. דולינסקי: יש לי הצעה, סליחה, יש לי הצעה. (כולם מדברים ביחד) ו. דולינסקי: יש לי הצעה, כדי לקבל תעודה נוכחית כל כלי תקשורת היה צריך לתת אישור והמלצה ללשכת עיתונאות ממשלתית, אז למה שלא עכשיו העיתונים, מערכות יתנו את ההמלצה לאותם שירותי ביטחון ואז יקבלו תעודה של מקום עבודה, שופטת דורנר: לשירותי הביטחון? ו. דולינסקי: כן, אותה תעודה, אם אנחנו מדברים על ביטחון, על עניין ביטחוני. אבי ויינברג: לא, לא, לא, ו. דולינסקי: אלה שרוצים להיות ואלה שלא רוצים להיות חברים באיגודים אז יכולים לקבל את זה ממקום עבודה. דובר: יש לי הצעה פרקטית, שופטת דורנר: רעיון של תאגיד הוא יפה בעיני. משה: יש רעיון של בר מוחא, חשבתי שאת תציעי אותו, אומר האיגוד הארצי יוציא תעודות לא רק לחברים באגודת העיתונאים, אלא הוא יעשה את מה שעושה היום לשכת העיתונאות. זאב סגל: אני רוצה לומר, האיגוד הארצי מוכן לקחת על עצמו את התעודות מבלי לחייב אנשים להיות חברים באיגוד המקצועי, אני אומר את זה במפורש. משה: בעיני, זה אמרה מאוד רחבה של ביטוי שאתה לוקח תאגיד או גוף שמי שמו, להנפיק תעודת עיתונאי ולקבוע מי זה עיתונאי? זאב סגל: האיגוד הזה ממילא, משה: ומועצת העיתונאות תיתן לזה יד? זה לא יעלה על הדעת. אליעזר דר: ובעל מקומון שהוא בכלל אין לו בכלל, משה: אני לא אחראי בזה. אליעזר דר: תעודת עיתונאי, זה בסדר? דובר: הבעיה היא בעיה אבל הפתרון הוא פתרון. משה: אבל הפתרון שאתה מציע הוא שמועצת העיתונאות תיתן יד לכל הדברים האלה, זה בוודאי שלא. ו. דולינסקי: בן אדם גם יכול לא לרצות להיות חבר בארגון. משה: יש לי הצעה פרקטית, שופטת דורנר: כן? משה: כרגע הגוף היחיד שנראה שיכול להנפיק תעודות כאלה הוא האיגוד הארצי, יש כאן שתי בעיות. האיגוד הארצי הוא מורכב משלוש אגודות עיתונאים, יש עוד גופים גדולים כמו היוצרים הדוקומנטרים שצריכים שזקוקים לתעודות כאלה, בייחוד האנשים שלהם, ואנשים שהם עיתונאים כמו עמוס שוקן שאינם חברי האיגוד הארצי, אבלהם בכל זאת עיתונאים, ומכיוון שהם בעלי התקשורת, הם לא יכולים להיות חברים ביוניון, לכן צריך האיגוד הארצי להיות מעין גוף שמנפיק תעודה שאומרת שעל התעודה יהיה כתוב "נושא תעודה זו עוסק בעיתונאות" או משהו כזה, כעיסוקו העיקרי או משהו כזה. לא תעודת עיתונאי. לא תעודה שאומרת אתה עיתונאי ואתה לא, אבל תעודה שתאפשר זיהוי, ואז עם התעודה הזאת ילך מי שיילך לשב"כ דרך האיגוד הארצי או דרך אחרת, ויקבל את אותה מדבקה, זה ההצעה שנראית לי הפרקטית היחידה שבאה בחשבון, כיוון שאין גוף אחר. אי אפשר להקדיש 10, (כולם מדברים ביחד) שופטת דורנר: רבותיי, זאב סגל, כן? סליחה, כן בבקשה. זאב סגל: רבותיי, אני רוצה לומר דבר אחד, אני בשעתו בגלל המוזאונים בחוץ לארץ רציתי להצטרף לאגודת העיתונאים, אמרו לי שאני לא יכול כי עיקר הכנסתי היא לא מעיתונאות. וזה נכון. אמרתי טוב ואז לקחתי את התעודה של לשכת העיתונאות הממשלתית זה עובד נהדר במוזאונים בחו"ל, להפתעתי פעם ראשונה בחיים הסתכלתי על זה בארץ כשהייתי בהפגנה עכשיו, ורציתי לראות את אישתי מצלמת ורציתי לראות את המפגינים מולי, אז היה צריך להכנס שם לאיזה שהוא מקום, הראיתי פתאום את התעודה, בבקשה. עכשיו, זאת אומרת מה שאני מתכוון, ויש פה דבר הרבה יותר עמוק. עד היום זה היה לשכת העיתונאות כך או אחרת, עכשיו כל הקונספציה שלנו על עיתונאי בנויה על זה שכל אחד יכול להודיע שהוא עיתונאי. לא חתמנו על מי הוא יהודי, וגם לא נפתור מי הוא עיתונאי, בגלל הדברים שעמוס הזכיר יש בארץ 800 מקומונים. דובר: המספר המדוייק זה 350. זאב סגל: טוב, שופטת דורנר: לא חשוב. השאר פשט את הרגל. זאב סגל: אני חושב שאנחנו לא צריכים לחפש את הבעיות האלה ולהתחיל, לפי דעתי הקונספציה העקרונית שבאמת נובעת, תתארו לעצמכם מחר יהיה חוק שיגיד מי הוא עיתונאי. שופטת דורנר: לא, חס וחלילה. זאב סגל: זה כל מה שאני אומר, זה כל מה שאנחנו אומרים, זה קורא לעצמו בשעתו, באחת הוועדות שהיינו אני כבר לא זוכר איזה, אבל אז אני אמרתי למשל חיסיון מקורות, ואז הרעיון שאני הצעתי היה, בינתיים אין חוק ואין כלום, זה כל אדם שעובד שמפרסם ברבים, כלומר אם הוא לוקח את הסיכון שלפרסם ברבים, אז אני מוכן לתת לו חיסיון, אז היה איזה דוגמא, מישהו שחדר לקהילה של נאצים חדשים בארצות הברית ולא היה שייך לשום כלי תקשורת, אבל אמרתי אם הוא הולך לפרסם את זה ברבים, אני מוכן לקרוא לו. לכן אני חושב שאנחנו צריכים לקבוע עמדה, שופטת דורנר: כן, מה אתה מציע? זאב סגל: קודם כל ללכת על הקונספציה הזאת שכל כלי תקשורת יוכל, נדמה לי שבארץ פעם היו תעודות כאלה, לא יודע מה איתם היום, שכל כלי תקשורת יוכל לעשות תעודת עיתונאי לפי פורמט מסויים ולעשות תעודת עיתונאי בשתי השפות. שופטת דורנר: יהיה לנו קושי, אני, תראו, הבעיה היא, אני מנסה לכתוב נייר עמדה שיתקבל על הדעת. ולא כדאי לכתוב דברים שלא יתקבלו. גם כאשר אנחנו רוצים לתת, קודם כל מי יוציא תעודה. זאב סגל: קודם כל מי לא, זה יותר קל. מי לא, לשכת העיתונאות הממשלתית. שופטת דורנר: בדיוק. מה שאני רוצה להציע להם, שיהיה איזה שהוא גוף, תאגיד, גוף איגוד לא יודעת מה, ואחר כך בעיות ביטחון כאילו יתווך, הוא יעביר את הרשימות, ולא שכל אחד יבקש חלילה אישור מהשב"כ, שאם יש איזה שהיא סיבה ביטחונית מיוחדת אני יודעת מה, יגידו לזה יש בעיה. הלא זה הדילול האפשרי. כי אנחנו מוכרחים למצוא את דרך המלך. אבל אם אני אחתום להם, כל גוף יוציא לעצמו את התעודות, הסוף תהיה לנו לשכה ממשלתית. זה מה שאני פוחדת. נפתלי גליסברג: יש לי איזה שהיא שאלה ערכית. שופטת דורנר: כן? נפתלי גליסברג: שהגוף שיקבע את הקריטריונים, יש תעודות עיתונאי, הוא לא יהיה הגוף שינפיק בפועל את התעודות, ואז מוצעת העיתונות יכולה לתת סמכות או לתאגיד כלשהו, או לצורך העניין לאיגוד האיגוד של עיתונאי הארצי שלצורך העניין ייחשבו כתאגיד, לא מכוח היותם באיגוד הארצי של עיתונאים, אלא מכוח זה שהם הזרוע המבוצעת, או איך שתגדירו את זה מטעם, שופטת דורנר: טוב, נדמה לי שאנחנו לא מגובשים מספיק, צריך לחשוב על העניין. אני לא, אני לי נראה דבר די מסובך. ברור לי דבר אחד שאנחנו לא מספיק להגיד לא, תאמר לא, אמרת כן. תאמר לא זה יהיה לך גוף ממשלתי, מפני שבית המשפט לא יוציא, כל בית משפט לא יוציא אקרדיטציה, ומה שמתאים לוושינגטון ולשריף לא מתאים למדינת ישראל. הם רגילים גם, כמו סוסים הולכים, הם רגילים. פרופ’ לימור: למה לא מתאים למדינת ישראל? שופטת דורנר: כי לא יעשו, זה עוד יהיה בלגאן, מה שהם רוצים, פרופ’ לימור: דליה סליחה, כתבי הכנסת מקבלים אקרדיטציה, ורק כתבי הכנסת, שופטת דורנר: ניסיון החיים שלי מלמד, פרופ’ לימור: יש להם בדיוק כמו עם השריף, וזה טוב אך ורק לכניסה לכנסת. שופטת דורנר: ניסיון החיים שלי מלמד שצריך איזה שהיא חתיכת נייר שבזה תשתמש רב תחומי שתעשה זה וזה וזה, זה מה שאתה רוצה. זה מה שהעיתונאי מן השורה רוצה, אין לו כוח, פעם הוא יילך לבית משפט, פעם לזה. כאן בכנסת אז הוא יקבל אישור מהכנסת, אבל אם הוא רפורטר שמסתובב, הוא בחור צעיר, אני לא רואה רק אדם כזה עיתונאי ותיק וזה, אז כבר מכירים אותו, אז אומרים לו להפך, תבוא רק תשמע מה שיש לי לומר. אבל הרפורטר הצעיר שעוד מסתובב רגלי, ולכן אם אנחנו לא נציע משהו מגובש, הסוף יהיה שתהיה איזה שהיא לשכה ממשלתית, כי זה נוח להם, יש אלף גופים ממשלתיים, וכאשר אנשים פנו אלי ופנו אלי, באו אלי ללשכה והתלוננו, אנשים פשוט לא יכולים להתפרנס מפני שחסרה להם איזה שהיא תעודה שמוכרת על ידי הרשויות כל מיני רשויות, כל מיני, פעם זה המחסום, פעם שניה זה בית משפט, פעם שלישית זה הפקיד ממשרד הפנים, מה שלא יהיה, השאלה היא מה אותו גוף, זה הדבר. ברור לנו שזה לא צריך להיות לשכה ממשלתית, זה כולנו מסכימים. עכשיו מה הוא אותו גוף? חשבתי האיגוד הארצי, אבל אתם אומרים זה יוניון, איך זה יכול להיות. והאם אנחנו המועצה אין לנו כסף ואין לנו יכולת. אתה אמרת שזה בכלל לא טוב שנטפל בזה, ברמה העקרונית, אבל אני מאוד ליברלית, אצלי עיתונאי, אילו היו שומעים אותי מי הוא י יהודי, מי שאומר שהוא יהודי, מי רוצה? תשמע, יש לי גיסה גיורת שאמרה שהיא רוצה להתגייר מפני שאני חשבתי, אין לך מה לעשות? עם קשה אנחנו. אז, אבל עיתונאי זה לא נושא כל כך מרגש, אז אם אדם עובד וזה, אז הוא עיתונאי, היו פה אגם בלעם חילקו 12 אלף תעודות. אחר כך צימצמו את זה. פרופ’ לימור: עוד היבט קטן, שלא צריך להיות להיות אינטרס, כן זה לטובה לרכז, להכין את תקנון האתיקה של מועצת העיתונאות. שופטת דורנר: כן. פרופ’ לימור: עם זה יש, כל גוף תקשורת מנפיק לעצמו זו בעיה מאוד קשה. שופטת דורנר: נכון, יש לי גם ריכוז, כן. אני מסכימה, אני מקבלת אדם, פרופ’ לימור: אין לי פתרון עדיין. שופטת דורנר: אדם שמקבל על עצמו את כללי האתיקה העיתונאית. כן בבקשה. הרב טננבאום: למה שלא מועצת העיתונאות בניגוד לדעתו של יחיאל באותם יחסי כוחות שאנחנו פה, יקימו וועדה. 50 שקל שהיום נותנים כל מי שרוצה תעודת עיתונאי, יהיו פה אנשים ומספיק כסף בשביל שיעבדו על זה פעם ב- 3 שנים. שופטת דורנר: אני שאלתי, התעניינתי אצל אבי, ואמרו שאנחנו לא נרים את זה, זה הרבה כסף, וזה מחשב, וצריך לבדוק, וזה זה, זה סיפור שלם שאנחנו אל נוכל, אנחנו עניים מאוד, בקושי חיים. אז לא נוכל לשאת את זה על כתפנו, אלא אם כן יימצא תקציב לזה, ויש כפי שחיליק אומר, גם בעיות ברמה העקרונית. (כולם מדברים ביחד) שופטת דורנר: אבל יכול להיות, זה לא אבסורדי, שלא יהיה איגוד ארצי, אבל איזה שהוא גוף שהעיתונים יקימו יחד, איזה שהוא גוף שלא יהיה רק מקומוניסטי, אלא ייצג את העיתונים בכללם, עיתונים ועיתונאים גם יחד, בלי אנשי ציבור, אנחנו נהיה מעל, אנחנו כמועצה נהיה מעל, ברור שלא יוכל לקבל תעודת עיתונאי אדם אלא אם הוא מחוייב לאתיקה, לכללי האתיקה. אחיעם גנוסר: אבל אני לא יודע למה יש עיתונאים, לבעלים שהיוניון יוציא את התעודה, משום שאין לנו סיכוי בעולם, בתבל שהבעלים ירצו שמישהו יהיה עיתונאי והאיגוד לא ינפיק לו תעודה. אני פשוט לא מבין מאיפה באה ההתנגדות הזאת. העניין הפסיכולוגי, שהוא לא מקצועי. אני אומר אני מחייך פה ואני אומר, האיגוד הארצי מוכן להנפיק תעודות עיתונאי על פי קריטריונים שאנחנו נקבע. (כולם מדברים ביחד) שופטת דורנר: רבותיי, ברשותכם, אני רוצה לסכם. אני חושבת שהעמדה המשותפת היא שתעודות עיתונאי צריכות להיות מסופקות על ידי גוף עיתונאי ולא על ידי גוף ממשלתי. לגבי הגוף הזה רצוי, דובר: נחשוב. שופטת דורנר: עוד צריך לחשוב, אבל רצוי שזה יהיה גוף מיוחד לעניין הזה. ועוד אנחנו יכולים לומר שתעודות עיתונאי בכל מקרה ינופקו על ידי, לאנשים שמקבלים עליהם את תקנון האתיקה. על זה לא צריך להיות ויכוח. סוהיל כראם: השאלה שלי האם צריך להקים גוף מיוחד או צריך, שופטת דורנר: זו שאלה, סוהיל כראם: סליחה, או צריך להקים מנגנון בתוך אחד הגופים הקיימים. שופטת דורנר: זו השאלה. סוהיל כראם: ולדעתי, לדעתי אני לא יודע, אני הייתי חושב, בלי לחשוב לעומק, מועצת העיתונאות יכולה כן להקים מנגנון פנימי עם תרומה של כל הבעלים ולא הבעלים, ולשים כסף ולעשות. שופטת דורנר: זו שאלה, אנחנו נתייעץ, סוהיל כראם: אם לא, אז אפשר תקטית ללכת על ארגון, ושם לשים מן כולל, לשים לא רק לבנות את המנגון ביחד, אלא לשים כל מיני תנאים שחלק מהם זה האתיקה וחלק מהם גם תנאים נוספים. שופטת דורנר: טוב, אנחנו קבענו, סוהיל כראם: שאנחנו מאמינים בהם, שופטת דורנר: אנחנו קבענו את העקרונות. סוהיל כראם: כבעלים. שופטת דורנר: בסדר, אנחנו קבענו את העקרונות. לגבי הגוף אנחנו עוד נחשוב על זה ונתייעץ, ושיהיה משהו יותר מגובש נוכל כמובן להביא את זה בפניכם. כן עמוס. פרופ’ שפירא: התוספת בשוליים, אני לא יודע אם נרצה להתעסק עם זה כבר עכשיו, או קודם זה, שזה העיקר, רק להזכיר לנו שעלו פה עוד שתי, בשוליים אולי לא בשוליים, שתי בעיות, ומן הראוי שהמועצה מתי שהוא תיתן עליהם את הדעת. א' עיתונאי חוץ בישראל, ושמענו בפגישה הקודמת שהייתה כאן הרבה תלונות והרבה בעיות שעלו, אבל בכל זאת אנחנו מועצת עיתונאות. שופטת דורנר: כן, אז כפי שאמרתי בעניין זה בשלב זה, זה נראה בסר. פרופ’ שפירא: הקביעה של דני, זאת אומרת בעיקר עיתונאים מהשטחים שרוצים להכנס ולעשות את עבודתם העיתונאית אני מקווה, דובר: לא היה פעם אחת שעיתונאי, פרופ’ שפירא: בסדר, דובר: נכנס ונתפס בעבירה בטחונית. פרופ’ שפירא: בעיה שמתעוררת, שופטת דורנר: תשמע, זו בעיה שאנחנו יכולים לתת הצהרות בלי לדעת, זה בעיה בג"צית, אבל אם היום יגידו יבואו במצב הקיים גם בג"צ אני לא רואה שהוא יתערב בזה, אם אתה שואל אותי. דובר: לא, אבל דני לא דיבר על תעודת עיתונאי. שופטת דורנר: לא יודעת, זה מקרה אינדיווידואלי. דובר: למועצה יותר קל להתערב. דובר: בדיוק, אנחנו לא בג"צ. שופטת דורנר: עברתי הנה. עברתי הנה. (כולם מדברים ביחד) שופטת דורנר: זה מוסכם על הכל שצריך מעיתונות לתת הזדמנות חופשית בהצהרה, זה אנחנו, פרופ’ לימור: זה לא קשור לתעודת עיתונאי. שופטת דורנר: זה לא שייך לתעודת עיתונאי. אני מדברת, אנחנו יכולים להנפיק את זה. רבותיי, פרופ’ לימור: רגע, שניה אני רוצה רגע ברשותך. שופטת דורנר: כן? פרופ’ לימור: כיוון שדני העלה נושא שהוא נושא מרתק שלא שייך לדיון, שופטת דורנר: לא. פרופ’ לימור: רגע, שופטת דורנר: אבל הוא חשוב. פרופ’ לימור: רגע, אני מציע בעקבות דני לקבל החלטה שמועצת העיתונות קוראת לרשויות מדינת ישראל לאפשר חופש, אני לא רוצה להגיד חופש תנועה, אני אהיה זהיר בניסוח, לאפשר גם לעיתונאים פלשתינאים למלא את תפקידם, במסגרת התפיסה של חופש עיתונאות. שופטת דורנר: בכפיפות כן, נו טוב אני, פרופ’ לימור: כן, שופטת דורנר: אתה יכול להעתיק מפסק הדין של סאיף, כתבתי כל מה שצריך. פרופ’ לימור: אוקי, אז בואו נקבל החלטה של מועצת העיתונאות, וזה לא קשור לדיון. שופטת דורנר: לא, לא, זה דבר נפרד. זה מקובל על כולם? פרופ’ לימור: כן. סיום דיון