יום ב', יא’ בכסלו תשע”ט
חברי מועצת העיתונות ובראשם הנשיאה, השופטת בדימוס דליה דורנר ומנכ"ל המועצה מוטי רוזנבלום, שמעו דברים אלה וכאובים אף יותר, במפגש עם חברי מועצת דלית אל כרמל, בראשות רפיק חלבי * שיח הזדהות בעקבות חוק הלאום * השופטת דורנר: "המועצה אינה גוף פוליטי – זהו ביקור של סולידריות"
 
 
מועצת העיתונות קוראת לבית המחוקקים לסייג את הצעת החוק המבקשת לאסור תיעוד פעילות חיילי צה"ל בעת מילוי תפקידם – בהעדר החלה על פעילותם של עיתונאים בשליחות המבקשים להביא לציבור תמונת מצב כמות שהיא מזירת הפעילות.
 
 
מועצת העיתונות בישראל, מתנערת מן ההאשמות כלפי העיתון "ישראל היום", החברים במועצה, באשר להחלטת בית הדין לאתיקה, בנושא "פרסום סקרים בתקשורת, על דעת הציבור היהודי בלבד, אלא אם יש הצדקה עניינית לכך". "ישראל היום" היה כלי התקשורת היחיד שהודיע כי יקיים את החלטת בית הדין לאתיקה ויפרסם החלטתה במלואה.
 
 
נשיאת מועצת העיתונות בישראל, השופטת (בדימוס) דליה דורנר, אירחה בלשכתה בבית המשפט העליון בירושלים, את העורך הראשי של העיתון "ישראל היום", בועז ביסמוט ואת מנכ"ל המועצה, מוטי רוזנבלום. בפגישה, שהתנהלה ברוח טובה, לא נתגלו חילוקי דעות כלשהן בין השופטת לעורך הראשי. "חברותה של "ישראל היום" במועצת העיתונות, חשובה מאד ואין להקל ראש בכך. יחד עם זאת אנו חייבים לשמור על בית הדין לאתיקה ועל קיום החלטותיו", ציינה השופטת. על-כך הודיע ביסמוט כי "ישראל היום" תקיים את החלטת בית הדין כלשונה, כבר ביום שלישי הקרוב (12 ביוני 2018) והוסיף: "עוד פגישה מעניינת עם השופטת דורנר, ללא חילוקי דעות"...
 
 
אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן, קיבל את פנינו בצומת קורסי ומכאן ואילך לקח על עצמו את תפקיד המארח שהוא גם המדריך ומורה הדרך, לחברי מועצת העיתונות בישראל, בראשותה של שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, יחד עם חברי בתי הדין לאתיקה וכל זאת במסגרת הכינוס הארצי השלישי אותו החלטנו לקיים ברמת הגולן...
 
 
נשיאת מועצת העיתונות, השופטת (בדימוס) דליה דורנר וחברי המליאה, משתתפים בצערה של מ"מ הנשיאה, עו"ד ארנה לין, במות האם, רות לין חושי ז"ל. המשפחה יושבת שבעה ברחוב דרך הים 117, חיפה בין השעות 16.00-20.00.
 
 
מועצת העיתונות קוראת לדובר צה"ל לחקור ביסודיות את נסיבות מותו של הצלם העיתונאי הפלשתינאי יאסר מורתגא, בירי צה"ל במהלך ניסיונות לבלום הסתערות פלשתינאית לעבר הגדר ברצועה. בתגובה למסר של שר הביטחון אביגדור ליברמן והמילים - "צלם או לא צלם", אומרת המועצה כי על השר להגן על הבידול המאפשר לצלמים ועיתונאים להגיע לכל זירה ולתעד את הקורה בה.על מפקדי צה"ל לפעול להטמעת הצורך להגן על לובשי איפוד press מכל צד של הגדר וגם בתרחישי קיצון. המועצה תעקוב מקרוב אחר חקירת נסיבות מותו של מורתגא ותפרסם את מסקנותיה לאחר שהתחקיר יסתיים.
 
 
"גם כאשר זה לא נעים לנו, בין אם מימין ובין אם משמאל; עיתונות ותקשורת הן מוסד חשוב בדמוקרטיה", אמר הנשיא *** נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר התריעה מפני ההתקפות הקשות על התקשורת, תוך סימון עיתונאים. "דיבורים כאלה באווירה קשה וטעונה, עלולים לסכן בני אדם פיסית. חשוב לזכור: לא העיתונאי המציא את החקירה. הוא 'המביא', השליח, זוהי חובתו. העיתונאי ממלא את תפקידו" ****************** ************ בצילום: נשיאת מועצת העיתונות בישראל ושופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, ראש עיריית לוד יאיר רביבו ונשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין ****************** ******************* * צילומים: קובי גדעון/לע"מ
 
 
מועצת העיתונות מביעה צער נוכח התקפתו החוזרת של ראש הממשלה על התקשורת וליבוי השנאה כלפיה. מצער מאד ואף מעורר חששות כבדים, להקשיב לראש ממשלה בישראל כשהוא שב ותוקף את התקשורת ומפנה אליה טינת המונים.אין דמוקרטיה של אמת ללא תקשורת חופשית. סימונה כיעד לתקיפה פעם אחר פעם, הוא תמצית הבוז לדמוקרטיה ולזכות להביע כל דעה, גם ביקורת ואפילו על העומד ליד ההגה. מועצת העיתונות מביעה את תקוותה שבחודש הסליחות שבפתחו עומד הציבור הישראלי, ימנע ראש הממשלה מסגנון זה.
 
 
מועצת העיתונות, בראשותה של שופטת בית משפט העליון (בדימוס) דליה דורנר, מזהירה כי הסימון החוזר ונשנה של ראש הממשלה את התקשורת כאויב הזומם "הפיכה" היא סכנה לאופיה הדמוקרטי של החברה בישראל. מועצת העיתונות דוחה את ניסיונותיו החוזרים ונשנים של בנימין נתניהו לערבב את התקשורת בהליכי החקירות נגדו, שמתבצעים על פי חוקי מדינת ישראל.
 
 
מועצת העיתונות בישראל קוראת לכנסת ולממשלה לחדול מקידום הצעות חוק שתוצאתן עלולה לפגוע קשות בעבודת התקשורת והעיתונות בכלל, ובעיתונות החוקרת בפרט. בעיקר מדובר על הצעת החוק המכונה "חוק ההמלצות" ועל הצעת החוק המכונה "חוק ההקלטות", שקבלתן תמנע מעיתונאים לבצע את עבודתם נאמנה ולספק לציבור מידע שראוי וחיוני שיקבל במדינה דמוקרטית.
 
 
צוות התגובות של מועצת העיתונות פרסם היום הודעת גינוי להפרדה בין העיתונאים והעיתונאיות במהלך סיקור ביקורו של סגן נשיא ארה"ב בכותל בירושלים, שפגעה ביכולתן של העיתונאיות לסקר את הביקור.מועצת העיתונות בישראל תובעת מכל גוף המתאם סיקור עיתונאי לאירועים תקשורתיים, כמו גם מלשכת העיתונות הממשלתית, לקבוע מיקום אחיד וזהה לעיתונאיות ולעיתונאים לצלמים ולצלמות, המגיעים לשטח לצורך ביצוע שליחותם העיתונאית.בכל תרחיש ומקום – לא תתאפשר במהלך התיעוד העדפה ו/או שוני במיקום התצפית על בסיס מגדר. אם נוהל המקום מחייב דיווח מרחוק - הוא יחול על גברים ונשים גם יחד.
 
 
העיתונאי והפרשן המשפטי הוותיק של קול ישראל, פרופ' משה נגבי הלך לעולמו בתום מאבק קשה במחלת הסרטן. נגבי היה פרופסור במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית בירושלים. כפרשן משפטי הוא עסק בעיקר בעניינים אקטואליים, והרבה לעסוק בהגנה על זכויות אדם, חופש העיתונות, שמירת החוק והדמוקרטיה ובטוהר המידות של אנשי ציבור. בשם נשיאת מועצת העיתונות בישראל, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס) דליה דורנר וחברי המועצה, אנו שולחים את תנחומינו למשפחה.
 
 
האיגוד, המייצג 360 כלי תקשורת, רשתות שידור ועיתונאים בתחומי הטלוויזיה, הרדיו, הפרינט, הצילום והמרשתת, משלושים ושתיים מדינות, עתר לבג"צ בדרישה מבית המשפט להורות למשטרה להפסיק את הגבלת הכניסה של עיתונאים למתחם הר הבית בירושלים בכלל ודרך שער האריות בפרט
 
 
נשיאת מועצת העיתונות בישראל, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר וצוות התגובות של המועצה, הביעו מחאה חריפה על הצרת צעדים של עיתונאים בשטחי סיקור בירושלים. המועצה מדגישה כי גם באזורי מתיחות גוברת, שמורה לתקשורת זכות לנגישות ומוטלת עליה חובה להגיע אל זירת ההתרחשות כדי לדווח נאמנה ומקרוב.
 
 
מועצת העיתונות תובעת מהיועץ המשפטי ומפרקליט המדינה לספק הסברים לגבי נחיצות הפשיטה על הוצאת הספרים של ידיעות אחרונות, והחרמת כתבי יד נוספים בנושאים פוליטיים ומדיניים, מלבד זה של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בייחוד שהדבר נעשה שלא על דעת הממונה על הביטחון במשרד הביטחון, כלומר שלא מסיבות ביטחוניות חד-משמעיות.
 
 
תגובת מועצת העיתונות לתיקונים לחוק השידור הציבורי: מועצת העיתונות בישראל פרסמה הערב (23 באפריל 2017), בתום ישיבת המליאה, את התייחסותה לתיקונים לחוק השידור הציבורי, שאחד מהם אושר היום בממשלה ובוועדת השרים לענייני חקיקה:
 
 
"מועצת העיתונות בישראל מגנה בחריפות את הפגיעה החמורה והנמשכת של הממשלה והמערכת הפוליטית בשידור הציבורי בישראל", כך נאמר בהחלטת מליאת מועצת העיתונות, בראשותה של שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, בתום ישיבת חירום של שהתקיימה ב"בית הסופר" בתל אביב.
 
 
נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, פנתה במכתב ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בקריאה לפרסם בהקדם האפשרי את ההקלטות מהשיחות שהתנהלו בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות", מר ארנון מוזס.
 
 
לרגל שנת ה 60 להקמתה של נצרת עילית, התקיימה ישיבה חגיגית מיוחדת, בהשתתפות נציגי מועצת העיתונות בישראל, בראשם הנשיאה - שופטת בית המשפט העליון (בדימוס) דליה דורנר וראש עיריית נצרת עילית, רונן פלוט
 
 
צוות התגובות של מועצת העיתונות בישראל, בראשותה של שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, מוקיע בחריפות את בחירת המילים של רוגל אלפר בביקורת שכתב ב"הארץ" על תכנית הטלוויזיה "הנעלמים" ששודרה בערוץ 2 בהגשת יואב לימור (בצילום).
 
 
מועצת העיתונות קוראת למשטרת ישראל ולעומדים בראשה לרענן את נהליה בכל הקשור לחקירת עיתונאים. זאת בעקבות חקירת כתב "הארץ" ניר גונטז'. משהתברר למשטרת ישראל כי "המטריד" האלמוני הוא עיתונאי, העושה את מלאכתו נאמנה, לא היה מקום לחקירה נוספת.
 
 
צוות התגובות של מועצת העיתונות בישראל, פרסם אתמול את ההודעה הבאה המתייחסת לתגובת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לתחקיר של אילנה דיין, בתכנית "עובדה": "הזכות לתגובה על המתפרסם בתקשורת הינה זכות יסוד בכללי האתיקה העיתונאית. מועצת העיתונות מוחה על כך, שהתגובה של ראש הממשלה אתמול לתחקיר "עובדה", חרגה מהמקובל, לא התייחסה לממצאי התחקיר והפכה לכתב אישום אישי כנגד ד"ר אילנה דיין".
 
 
כך אמרה נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, בטכס הענקת "פרס דרור", לאתר האינטרנט "העין השביעית". בהחלטת וועדת הפרס בראשה עומדת השופטת דורנר, נאמר בין היתר: "בזכות אומץ ציבורי, רצינות עיתונאית ושיתופי פעולה, מצליחה 'העין השביעית' להביא לתזוזה חיובית מתמשכת במיצוב של הערבים בתקשורת בישראל".
 
 
מועצת העיתונות בישראל, בראשותה של שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, החליטה לפרסם בציבור הודעה חריפה המגנה כל ניסיון לפגוע בעיתונאים או לאיים עליהם, בזו הלשון: "מועצת העיתונות מגנה בתוקף איומים כלפי עיתונאים בגין עבודתם העיתונאית".
 
 
כך הגיבה נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, ביומן הבוקר של קול ישראל, על החלטת שר הביטחון ליברמן, לזמן את מפקד גלי צה"ל, ירון דקל, ל"שיחת נזיפה", בגלל שידור התכנית על המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש.
 
 
מליאת מועצת העיתונות בישראל, בראשותה של הנשיאה, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, קראה אמש לממשלת ישראל לשים אל ליבה לחשיבות הרבה בקיומו של רצף בשידור ציבורי מתפקד, עשיר ומקצועי. "פגיעה ברצף זה תהיה בכייה לדורות", נאמר בהודעה.
 
 
אל"מ אריאלה בן-אברהם, שנכנסה באחרונה לתפקיד הצנזורית הראשית, הוזמנה למועצה להציג את הסיבות בגללן דרשה מבעלי חשבונות ברשתות חברתיות לקבל אישור מוקדם לפני פרסום. "לא רוצים ולא יכולים לשלוט בכל המידע".
 
 
גם בסוכנות הידיעות "רויטרס" הופיע השבוע, כנראה לראשונה ב-165 שנות ההיסטוריה שלה – תוכן חדשותי שמומן על ידי גוף מסחרי. (בצילום: הגילוי הנאות בדיווח הסוכנות).
 
 
המועצה הקימה ועדה שתנסה למצוא נוסחה ראויה לבידול בין חדשות לפרסומות – על כל צורותיהן – בעידן התקשורת הדיגיטאלית.
 
נוכחים: חברי הנשיאות השופטת דליה דורנר עו"ד ארנה לין יוסי בר-מוחא ירון אנוש סוהיל כראם אריה אבנרי יחיאל לימור גלית אלטשטיין תמי ליטני משקיפים: הרב מתתיהו טננבאום אורית שוחט עו"ד עמיהוד בן-פורת עו"ד יעל גרוסמן המזכ"ל - אבי וינברג אורחים: אורי רוזן (מעריב) אבי פירסט (ערוץ 1)יובל יועז (הארץ)

דליה דורנר: חשבתי שראוי לכנס לאור הפרסומים האחרונים, ובמיוחד דברים קשים שבית משפט השלום אמר בהכרעת דינו של רמון על התקשורת. המטרה של הכנס הזה שלנו, של הנשיאות, היא שנחזור ונקבע לעצמנו את הגבולות של חופש הביטוי וחופש העיתונות כאשר מדובר במשפטים מתנהלים מה שקרוי בסוג יוביצ'ה, הדברים האלה הם חשובים, הם מיודעים בתקנון האתיקה שלנו, ואני בהחלט לא הייתי רוצה לראות כתגובה לדברים שנאמרים התערבות על ידי הליכים הפליליים בחופש העיתונות משום שהדבר הזה אפשרי. עכשיו, קצת היסטוריה. בזמנו היה סעיף 41 לחוק בתי המשפט הוא היה די רחב, והוא אסר פרסומים על משפט מתנהל, ובית המשפט העליון בפסיקה, נתן לזה פירוש רחב, אמר שמספיק אפשרות סבירה, ופה חופש הביטוי עומד כנגד עשיית משפט, ובהחלט קיימת אפשרות של השפעה, גם על שופט מקצועי, ולו השפעה בלתי מודעת, לזיהום ההליך הפלילי, השפעה על עדים, השפעה על בעלי הדין. בפסק הדין האחרון היה איזה כתבת שכתבה כתבה מאוד אמפתית לאדם שהורשע וחיכה לגזר דינו, וזה היה די כדי להביאו לדין, והיא אפילו לא ידע שטרם נגזר דינו, ולכן נקבע שפה היא הייתה חייבת לבדוק קודם. לשמחתי, הדבר הזה צומצם, צומצם בעצה אחת עם מועצת העיתונות, שקיבלה על עצמה בתקנון האתיקה לקבוע כללים מה אפשר לכתוב ומה אי אפשר לכתוב, לעומת זאת העבירה היום של סוג יוביצ'ה היא מצומצמת לפרסומים במשפט פלילי בלבד, במטרה להשפיע, במטרה להשפיע על ההליך, ואלא מה פרסום שהוא קרוב לוודאי משפיע כמוהו במטרה להשפיע. זהו המצב המשפטי היום, מועצת העיתונות קיבלה על עצמה כאמור בתקנון האתיקה לעצב את הגבולות, ופה לפניכם זה סעיף 12, הליכים משפטיים, שבא למנוע שיפוט על ידי העיתונות, כמובן זה ברור לגמרי שדיווח על ידי עיתונאי מה שנעשה בסדר גמור, אם עיתונאי מקבל ידיעות הדלפות ממקור כזה או אחר, לפי עניות דעתי ולפי הפירוש שלי אין שום בעיה, הוא צריך, הוא חייב הוא יכול לפרסם אותם. אבל, מה שכתוב אצלנו הוא ש א – העיתון והעיתונאי יכבדו את העיקרון היסודי שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע וכו', וכבר אמרתי שהמילה לכאורה היא לא מובנת לציבור, גם כנראה לא לעיתונאים שאומרים חשבתי לכאורה, שזה דבר מופרך, אלא צריך להגיש את זה. אבל, מה שחשוב הוא לענייננו, הוא הדברים הבאים: בכיסוי ההליך הפלילי אין ליצור מראית עין מובהקת של כוונה להשפיע על תוצאות המשפט. בכלל זה אין לפרסם במהלך המשפט הערכה נחרצת של הידיעות או העמדות של הצדדים או עמדה לגבי תוצאה מסויימת של ההליך וכו'. הרעיון המרכזי הוא לא לפרסם דברים במטרה להשפיע, כי גם אם אתה אומר שזה לא מטרתי, אבל הכתיבה היא כזאת, אתה משפיע אם לא על השופט על הציבור על העדים, הלא אתה עובר עבירה פלילית והדבר הוא אסור. עכשיו, מכאן אם אני אעבור למה שנאמר באותה הכרעת הדין, באותה הכרעת הדין מנע בית המשפט, סימן שהוא גם נתן את דעתו לזה, שורה של פרסומים שלדעתו יחד הצטברו לכך שהוא חש שנעשה ניסיון להשפיע עליו. להטות משפט הוא כתב, הוא כתב דברים מאוד חמורים. עכשיו, מה הם הדברים האלה? פרסום של העימות בין המתלוננת לנאשם שהיה חלק אינטגרלי של העדות, מפני שזה היה חלק מהחומר שבא בפני בית המשפט. ראיות מתיק המוצגים, לרבות צילומים, לפני מתן הכרעת הדין, וכמובן בדיקות הפוליגראף המפורסמות לשלוש העדות לפני שבית המשפט כתב הכרעת דין ובגדרה הוא היה צריך לקבוע אם הוא מאמין להם או לא מאמין להם. כל זה הביא את בית המשפט לכתוב שתחושתנו הייתה שנעשים נסיונות על ידי מסרים מסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט. ואז הוא אומר שלבו היה גס וכו' וכו'. הדברים האלה, וזה העיקר, ואני רוצה להסב את תשומת לבכם, התופעות החמורות שנתגלו אינן יכולות להשאר ללא מענה, ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק ייתנו דעתם לאותן תופעות פסולות וינקטו בצעדים הדרושים. אני לא הייתי רוצה לראות את המערכת המשפטית מתערבת בעניינים אלה, לכן המועצה בשעתה עמדה על כך להעביר את זה לתחום האתיקה, יש לנו תקנון האתיקה, בואו נשמור על תקנון האתיקה שלנו, בגבולותנו. אבל כיוון שבית המשפט כתב את אשר כתב, ואנחנו לא, לא שמענו את הצד השני, ויש להם הסברים, ולפני שאנחנו בכלל מחליטים ואומרים משהו, אמרתי לאבי בוא נזמין את החברים העיתונאים ונשמע מה בפיהם. אתה רוצה לפני זה אתה רוצה להקרין קטעים כדי להמחיש על מה מדובר? אבי וינברג: כן. דליה דורנר: אנחנו נקרין את הקטעים. אבי וינברג: זה יילך קצת מעבר, החלק הראשון פשוט זה קטעי עיתונות. קטעי עיתונות המצולם מעיתון ידיעות אחרונות, פשוט מכיוון שיצא לי לאסוף שורה של עיתונים אחד אחרי השני, ואני מציע להסתכל רק על הכותרות, זה מספיק. ולראות קו לאורך זמן. (מוקרנים כתבי עיתונות) אבי וינברג: אני לא רוצה לקבוע, אני משאיר את זה לכם. זה דרך אגב היום שבו העד המרכזי היה גדי שמני, הכותרת היא לא מגדי שמני, הכותרת מן הדברים שנאמרו בתוך האזנות הסתר. זה היום שבו העידה מירי גולן. הכותרת היא לא ממירי גולן עצמה, הכותרת היא מדברי השופטים, שוב, בעניין אי העברת הקלטות. אני מפנה את תשומת לבכם לכותרת מימין למטה, המתלוננת לא נפגעה כשבגוף הידיעה או בעיתונים האחרים תוכלו לראות שמה שהיא אמרה זה שהיא לא נפגעה פיזית, היא תקנה את עצמה, ואמרה התכוונתי שהיא לא נפגעה פיזית. העד הראשון שזכה לכותרת משלו, שמו חיים רמון. והכיתוב לתמונה של חיים רמון הוא קשה לראות את זה, נחנק מדמעות. עד כאן החלק של קטעי העיתונות. ברשותכם אני רוצה להראות לכם כתבה אחת שהיא לא בהכרח משקפת, כתבה אחת שהייתה לי מערוץ 2, אבל אני חושב שהיא משקפת את הבעייתיות שהייתה. דובר: הכתבה היא מערוץ 2? אבי וינברג: הכתבה היא מערוץ 2. כן. אני מציע לכם לראות עכשיו כתבה ששודרה בערוץ 2 ביום של העדות. (משודרת כתבה) אבי וינברג: זהו זה. דליה דורנר: אנחנו נשמע את , אבי וינברג: לצערי ערוץ 2 לא נמצא. דליה דורנר: מי שנמצא נמצא. מה אני יכולה לעשות. נתחיל לפי הסדר שקבעת, יובל יועז. כן בבקשה. אצלכם פורסם נדמה לי העימות? יובל יועז: כן, אני לא רוצה להגיב על העניין הספציפי הזה של, דליה דורנר: אני לא מבקשת ממך להגיב על עניין ספציפי, תאמר מה שיש בלבך, כי אנחנו לא נעשה כלום בלי לשמוע אתכם. ככה הראש שלי בנוי. יובל יועז: אז אני אגיד כמה מילים כלליות, אבל לפני כן הערה, אני בתפקידי ככתב משפט לא סקרתי את המשפט עצמו, כלומר אני לא מתפקד ככתב לענייני בית משפט בתל אביב, יש כתבים ספציפים שמכסים את ההליכים המשפטיים בתל אביב, אני כתב שמכסה את משרד המשפטים ולכן הסיכום שלי של הפרשה היה באספקט אחר, לא הסיכום של המשפט של ההליך המשפטי עצמו. אני חושב שבפרשת רמון, עושה עושה קו ואני מחבר את זה גם לפרשה של הנשיא קצב, אנחנו עדים לתופעות חדשות שלא היו קיימות בעוצמות האלה קודם לכן, בכל מה שנוגע להאזנה של כלי התקשורת ומידע מטעם הצדדים להליך. זה נכון גם בפרשת הנשיא, זה היה נכון בצורה מאוד משמעותית גם בפרשת רמון. דליה דורנר: אבל האם אתם לא צריכים לפחות לומר שזה, אתם בוודאי חייבים להוציא, לספר את זה, אבל האם במקרים כאלה שזה של צעד, אתה לא מוכרח לתת להבין לקורא שזה צד, ולא להגיד לטבח את זה כדבר אובייקטיבי, אני מחזירה אותך לכללי האתיקה. יובל יועז: שוב, וודאי אני מסכים איתך לחלוטין, אני חושב שכרגע אנחנו מדברים על הלבל של סיכום חדשותי, אני לא מדבר על פרשנויות ופופציסטיקה, אני מדבר על סיקור חדשותי ממש. וגם בסיקור החדשותי זה ברור לגמרי שאני חושב שהכתבים המדווחים, אפשר לחלק את זה לשתי תקופות, כל מה שארע בפרשה הזאת עד הגשת כתב האישום, והסיכום של ההליך המשפטי עצמו, תוך כדי שהמשפט התנהל. ומשני החלקים האלה, ושתי התקופות היו נסיונות למניפולציות מאוד משמעותיות בכלי התקשורת מצד גורמים מעוניינים שהאזינו לכלי תקשורת מסויימים וחומרים, ונעשה פה מעין, בחלק מהמקרים זה היה מעין הבנה או עסקה שנעשית בצורה לא מפורשת שתמורת האזנה כלי תקשורת וחומרים, שמעניק להם יתרון של בלעדיות מסוים על כלי תקשורת אחרים. כלי התקשורת שזוכה ליתרון הזה משלם באמצעות, בתשלום של האובייקטיביות שלו. כלומר הסיכון מפסיק להיות מאוזן והוא נוטה לאותו צד שנתן לו כסף. חיליק לימור: האם זה היה תופעה נורמטיבית בעיתונות? יובל יועז: אני משוכנע שזה לא פעם ראשונה שהדבר הזה קורה בעיתונות, ובוודאי שהדבר הזה קיים, אבל אני מדבר על עוצמות, העוצמה הפעם הייתה הרבה יותר משמעותית בסדרי גודל אחרים, והעוצמות האלה גרמו, העוצמה הזאת גרמה לכך שהיה הרבה יותר קשה להתנגד לזה, מה גם שנעשתה איזה שהיא פעולה מתוחכמת של האזנה מאוד כירורגית מצד אותם גורמים מעוניינים, של עיתונאים מסויימים וכתבים מסויימים ונקודות משמעותיות בזמן שאז זה היה יותר קל מצד אותו גורם, אותם גורמים מעוניינים להשיג את התוצאה הפרסומית שאותם הם רצו להשיג. כדי לסכם את מה שאני אומר, להבדיל מפרשות קודמות בעבר, מסיכום פרשות משפטיות קודמות בעבר, הפעם העוצמה של המניפולציה הייתה הרבה יותר גבוהה, ולכן היה יותר קשה לתקשורת להתמודד איתה, והתוצאה הייתה בחלק מהמקרים סיכום המאוזן, אבל חייבים לזכור שבסופו של דבר ההטיה עובדת לכל הצדדים, כך שהסך הכל שאתה מסתכל על הקולקטיב התקשורתי אני חושב שהוא עושה עבודה טובה. דליה דורנר: סך הכל אמר עמיתי שהוא, ככה מדבר בצורה יותר חופשית, שהתקשורת הרשיעה את קצב וזיכתה את רמון. זה לא אומר, זה לא עומד בדרישת תקנון האתיקה שלנו, לא כן?: יובל יועז: אני לא חושב שזה נכון. דליה דורנר: כן? בסדר. יובל יועז: אני לא חושב שהתקשורת זיכתה את רמון, אני חושב שהיו קולות לשני הכיוונים, היו הרבה מאוד טענות על כך שהפרקליטות למשל בפרשת קצב יש הרבה מאוד טענות, כל הזמן נשמעות טענות שהמשטרה והפרקליטות מדליפים. דליה דורנר: אכן. יובל יועז: זה נכון שהם מדליפים, אבל במקרה הזה הטענות האלה הם רבויות ציניות, מכיוון שאותם גורמים שטענו את זה מצד הנשיא קצב הדליפו בסדרי גודל הרבה יותר. ככה שצריך לשים דברים אני חושב, בפרופורציה. אם התקשורת, אני חושב שיש משהו בתוך הדברים, לעשות השוואה מבחינת מה התקשורת, מה היחס של התקשורת כלפי קצב וכלפי רמון, כיוון הם לא חשודים באותן עבירות. ועוצמת הראיות, שלפחות התגלתה עד עכשיו, נחשפה בתקשורת כלפי כל אחד מהשניים, היא עוצמה אחרת, שלא לדבר על כך שיש ויכוח ציבורי על עצם העבירה שבה הורשע רמון והנסיבות שבהן היא נעשתה, זה כבר עניין משפטי אם זה גבולי או לא גבולי, אם זה צריך להכנס למסגרת של מעשה מגונה או לא, אין ויכוח לגבי העבירות שבהן נחשד הנשיא קצב, ולכן זה גם תורם לגנאי יותר חד משמעית של התקשורת כלפי ההליכים שמתנהלים נגד קצב. דליה דורנר: אנחנו נשמע את גיל ליטמן. אבי וינברג: שלא הגיע בינתיים. דליה דורנר: לא הגיע בינתיים? טוב. אורי רוזן. אורי רוזן: כן? דליה דורנר: בבקשה. אורי רוזן: ממעריב. דליה דורנר: כן, מעריב. , אורי רוזן: אני רוצה לאבחן בין שלושה סוגים של סוב-יודיצה או סוב-יודיצה לכאורה, בין דעות ופרשנויות, בין גילוי של עובדות חדשות או תחקיר במתבצע במקביל למשפט, ובין סיקור או ספינים שנעשים על ידי הצדדים, זה כמו ששמענו עכשיו. נתחיל בדעות ובפרשנויות שאני חושב שכאשר מדובר על .סוב-יודיצה מדובר במקור על זה, אז גם בפרשנויות, אני באמת חושב שלמשפט הזה היו, פורסמו הרבה. כמובן מטבען הן חד צדדיות ומאוד נחרצות, אבל הם באמת התאזנו זו עם זו, כלומר היו כתיבות בעד ונגד, ובהקשר הזה אני חושב שכולנו יודעים שסוב-יודיצה היא מוגדרת בפועל כאות מתה בספר החוקים, דליה דורנר: זה מה שאני, לכן אנחנו התכנסנו, כי עוד מאמץ יחייו אותה, יש כבר קולות, לא רק של הכרעת הדין אלא קולות בציבוריות שמעתי ששופט זמיר אמר את זה, אני לא רוצה שחייו אותה , בשום פנים, אבל אנחנו גם צריכים או אתם, אבל אני כבר רואה את עצמי אני כאנחנו, צריכים לבדוק את הדברים האלה. אורי רוזן: בגלל זה אני מנסה לעשות סדר, ולראות על איזה חלק של הסוב-יודיצה אנחנו מדברים, אז אם נשים שם את הדעות והפרשנויות בצד, כי אני מרגיש שהשופטים לא התקוממו על מאמרי דיעה שנכתבו מכאן או לכאן, דליה דורנר: הם אמרו דברים ספציפים. אורי רוזן: דברים ספציפים נכון, אז אני עובר לקטיגוריה הבאה, זאת הקטגוריה, שאני, לפחות כמישהו שעובד במעריב, מרגיש שהיינו, רשמנו עליו באופן יותר ממוקד, וזה גילוי של עובדות חדשות במהלך המשפט. במהלך המשפט אנחנו עסקנו, גילינו שתי עובדות חדשות שזכו לביקורת: הסוב-יודיצה הראשונה, עוד לפני תחילת המשפט זאת חשיפתה של מתלוננת נוספת. הייתה טענה, טענה של ההגנה זה שיש רק מתלוננת אחת, ובדרך כלל במקרים של הטרדה מינית יש מתלוננות נוספות וחשפנו מתלוננת נוספת. המקרה השני הוא מקרה הפוליגראף, דליה דורנר: ההגדרה, אגב, אורי רוזן: לא מתלוננת. דליה דורנר: לכולם, של סוב-יודיצה הפלילי הוא משמוגש כתב אישום. אורי רוזן: הוא? דליה דורנר: התקנון האתיקה שלנו יותר רחב. אורי רוזן: אז אם ככה זה לא הסוביליציה. דליה דורנר: לא, זה לא היה מבחינת עבירה, אבל תקנון האתיקה מאוד חשוב כדי לשמור שהעבירה הזאת האישום בה לא יופעלו. אורי רוזן: אז בעניין הפוליגראף, דליה דורנר: פוליגאף זה עניין אחר, אורי רוזן: כן. דליה דורנר: הם יושבים, הם צריכים לכתוב פסק דין, הם צריכים להחליט אם האנשים האלה, נשים הן היו, הן דברו אמת או לא. אורי רוזן: בעניין הפוליגראן שוב, היו לנו שני פוליגראפים, פוליגראף לאישה אחת שנערך במעריב, ופוליגראף השני שאליו מתייחסים השופטים, הפוליגראף שנערך לשלושת העדות הנוספות, הפוליגראף הזה רק לשם הדיוק, בוצע על ידי רמון ופרקליטו ונמסר לתקשורת בתגובה לפליגראף הראשון, וזה, זאת אבחנה חשובה. מעניין שהשופטים מתייחסים לבדיקת הפוליגראף של שלושת הנוספות ולא לפוליגראף המקורי שאנחנו עשינו, ולמרות שאני גאה, ואני תכף אסביר למה אני חושב שזה היה מוצדק, אני חושב שהשופטים זה משהו שאולי מקל עלינו, אבל אני מרגיש אתו לא נוח, תוקפים את הפוליגראף שנגד החלטתם. כלומר הפוליגראף של מעריב בעצם תואמת את עמדת השופטים, את קביעת השופטים שהעדות שיקרו. והפוליגראף שלא נוח לשופטים או שסותר את מה שאמרו השופטים הם מבקרים אותו. ואני, למרות שאני מרגיש פה מוגן, אני מרגיש עם זה לא נוח, כי אני חושב שיש פה איזה חד צדדיות, אבל זה לא מתפקידי לקבוע. לגבי הפוליגראף: אנחנו התלבטנו בעניין הזה, הפעלנו, היה לנו איזה מן מבחן היפותטי ששאלנו את עצמנו, נאמר שהייתי יושב בבית קפה ברחוב ואני בן אדם לא מוכר, ובשולחן לידי הייתה יושבת עדה, אחת משלושת העדות ומספרת לאביה שזה עתה היא שבה מבית המשפט ושיקרה בעדותה, אני חושב שזאת חובתי גם כאדם, אזרח וגם כעיתונאי לפרסם את זה. העדה, אותה עדה שנבדקה אצלנו, דליה עזרא היא אמרה על דוכן העדים שהיא מוכנה להבדק בפוליגראף. אבל לא ניתן, היא רק הצהירה היא לא עשתה את זה בפועל, ולא היה ניתן לשלוח אותה לפולגראף במהלך המשפט. לאחר מכן היא באה אלינו ונבדקה. כשאנחנו ערכנו את הבדיקה לא ידענו מה תהיה התוצאה, וכמובן שלא ניסינו להשפיע על תוצאות המשפט, כי לא היה לנו מושג אם אנחנו הולכים לחזק באופן משמעותי את רמון ולערער את הממצא של א', או ההפך, לרסק את, דליה דורנר: אתם לא חשבתם שזה בכלל לא, שאתם לא יכולים לעשות כי בית המשפט צריך להחליט בזה. אורי רוזן: כן, בוודאי, דליה דורנר: כמובן שזה לא סוב-יודיצה במובן הכי צר של המילה, זה מה שמדאיג אותי. אורי רוזן: אני חושב שוב, שסוב-יודיצה, בגלל זה התחלתי לקטלג, סוב-יודיצה אני חושב שהוא יותר עוסק בסיקור המשפט ובדעות על המשפט ופחות בגילוי עובדות חדשות, זה עובדה שהיכולת שלנו לשלוח אותה לפוליגראף, ואגב לא החלטנו לפרסם עד שלא נראה את התוצאות, וכשראינו שהיא מיוזמתה הלכה, והיא יצאה דוברת שקר, וזה התחבר לשלל דברים נוספים, פקפוקים בעדות שלה, באמינות של שאר המתלוננות, הגענו למסקנה שאנחנו חייבים, זה מידע שאנחנו חייבים לחשוף, כמו בדיוק דוגמאת בית הקפה. בן פורת: למי? אורי רוזן: בפני הציבור, לחשוף בפני הציבור. בן פורת: לקוראי העיתונים או למי שמטפל במשפט? אורי רוזן: לכלל הציבור. בן פורת: איזה תועלת יש לזה? למי יש תועלת בזה? אורי רוזן: למשל, לדעתנו, בן פורת: בית משפט דן בראיות שמובאות לפניו. אורי רוזן: למשל לדעתנו צריכה להפתח חקירה על עדות שקר, או הדחה לעדות שקר, על שיבוש הליכי משפט, מישהו ארגן את שלושת העדות האלה להעיד, זאת פרשה נפרדת בפני עצמה, כמו פרשת האזנות הסתר שפרשה מתוך המשפט ומי יודע איפה היא תסתיים, האזנות הסתר אני מתכוון שימוש בהאזנות סתר, הסתרה או אי הסתרה, זה לא מענייני, כך גם הפרשה הזאת, היה חשד, הכתבת שלנו הרגישה, וגילתה תוצאות חד משמעיות, ככל שפוליגראף מעיד, זה היה חד משמעי שפוליגראף, הבודק אמר שהוא לא ראה פוליגראף כה חד משמעי בכיוון השק, כמעט בחייו, הרגשנו שיש פה פרשה חדשה שאנחנו חייבים לחשוף אותה, בן פורת: למי? אני חוזר על השאלה. אורי רוזן: בפני מי התקשורת חושפת, התקשורת לא ממקדת את זה. בן פורת: מי מחליט בעובדות כשמשפט תלוי ועומד? אורי רוזן: הפרשה הזאת מבחינתנו היא לא רק פרשה, זה לא רק חלק, לא רק עדות בתוך פרשת רמון בתוך משפט רמון, אלא נושא שלם בפני עצמו, מישהי, מישהו או מישהם, ארגנו עדות שקר בניסיון לסייע לחשוד, מישהו הלך והעיד, אולי הוא קיבל תמורה, אולי הוא לא קיבל תמורה, אנחנו מעבירים את המידע הזה, שמים אותו על השולחן. בן פורת: באזרחי, אזרח טוב משאיר לבתי המשפט לעשות את מלאכתם. אורי רוזן: אבל יש דברים שרק התקשורת יכולה לעשות, ובית המשפט לא יכול לעשות. לשלוח עדה לפוליגרף זה בית משפט לא יכול לעשות. בן פורת: אז אתה, אורי רוזן: העדה אגב באה אלינו מיוזמתה, כן, היינו אמורים לא לפרסם את המידע הזה? מה היינו אמורים לעשות? (כולם מדברים ביחד) דליה דורנר: רגע, אני מציעה שתתנו לו לסיים. אורי רוזן: אני אסיים דליה דורנר: אנחנו נפתח את זה לדיון. אוקי, אנחנו נשמע קודם אתכם, בבקשה. אורי רוזן: הסוג השלישי, והוא הסוג שבעיני הוא הסוב-יודיצה, במשמעותו האמיתית המקורית זה אותם ספינים שיובל דיבר עליהם קודם. סיקור לכאורה של מה שמתנהל על ידי בית המשפט, או של עמדות ודעות של גורמים שקשורים למשפט, אבל באופן מותן, ומהבחינה הזאת היו באמת ספינים כאלה מכל הכיוונים. אני חושב שכשהיועץ המשפטי מתראיין בערוץ 10 ואומר אמירות שדורית בייניש השופטת אומרת דברים באילת, בתה של השופטת מתראיינת בתקופה, רק לפני יום, יומיים, שלושה, בתקופה שבין הכרעת הדין לבין גזר הדין, מתראיינת ומצדיקה את אימה או הפרקליטות מדליפה לאחד הצדדים, נאמר לערוץ 10 יותר מלערוץ השני, כי הערוץ השני יותר מקבל מהצד השני, אלה באמת אותם ספינים שמשפיעים, ופה באמת הם באו מכל הכיוונים. כלומר, אני חושב שהדיון שלנו צריך להתמקד בזה, לא בגילוי עובדות, כמו הפוליגראף וכמו עדות נוספות או מי מקבל, לא יודע, שוחד, אני מדבר באופן היפותטי, ממי, ופחות עדויות ופרשנויות שאני מרגיש שהשופטים יותר חסינים אליהם, ובאמת המשמעות המקורית והפסיק של סוב-יודיצה. סיקור מעוות של המשפט והסובב אותם. דליה דורנר: כן, אבי מי אמרת? אבי פירסט: רק הערה. דליה דורנר: אבי פירסט, כן, אבי פירסט: שלום, דליה דורנר: רצית גם לומר. אבי פירסט: כן, בהתחלה חשבתי שאני לא מעוניין לדבר, ורק להקשיב, משום שאני הייתי שותף לסיקור של המשפט, רציתי רק לומר שאם הדיון הזה הוא באמת דיון רציני, אז אני רוצה לחדד, דליה דורנר: תודה רבה. אבי פירסט: לא, אני רוצה להעיר הערה. דליה דורנר: אני מאוד מקווה שהוא רציני. אבי פירסט: לא, זהו הערה בונה, כי אני שומע את הדברים, אני רק רוצה לחדד דבר אחד, דיבר יובל קודם על הביקורות וכו', אנחנו כל העיתונאים, האינפורמציה לא שוכבת סתם כך ומחכה, כל האינפורמציה שאתה מקבל מכל מקום היא תוצאה של זריקות ואינטרסים. עכשיו, גם כך כתוב בתקנון, ובתקנון האתי שמחובתנו לפרסם וכל הדלפה שמגיעה אתה יכול להוציא אותה אם היא לא פוגעת במשפט. מה שרציתי לומר רק זה שבסופו של דבר צריך לפרסם הכל רק צריך לוודא באמת שהוא בא מתוך רצון אמיתי עיתונאי לפרסם משהו, ולא מצורך, מתוך רצון נניח להטות את המשפט. עכשיו, השאלה מה הכלים שיש לנו, ואיפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר. ראינו כתבה עכשיו. כן, אז יש טוענים שהיא מונתה, ועם ניסיון להטות, השאלה איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר, והגבולות האלה לא ברורים, והשאלה אם מהדיונים האלה יצא איזה שהוא, תצא איזה שהיא הנחיה. אני הבנתי את הרצון שלה ושל המועצה בעצם להשאיר גם את כללי המשחק וגם את הטיפול בידי המועצה ולא בידי גופים אחרים, דליה דורנר: בדיוק. אבי פירסט: וזה נכון, בדיוק בשביל זה צריך לקבוע את הכללים ואני שואל שאלה תיאורטית עוד יותר מסובכת, אם אפשר בכלל בעידן של היום לבוא ולהגיד מה מוטה, מה לא? השופטים כעסו, בסדר, ראינו שהם כועסים, אבל כמויות אינפורמציה שהסתובבו הם אדירות, בעידן שלנו קשה מאוד להגביל ולמנוע ממנו לפרסם משהו, אני חושב שהדבר היחיד שצריך לכתוב כאן שהוא באמת לא ניסה לחבל במשפט ותו לא, והשאלה אם גם את זה אפשר לבדוק. לכן שאלתי אם הדיון, הוא תיאורטי נורא, ואני לא רואה איך אפשר בכלל לקבוע משהו שהוא כל כך נזיל. ארנה לין: מותר לי רגע? אבי תראה, אנחנו לא מתכוונים לעשות דיון משפטי על תקנון האתיקה, אני לא יכולה לא לומר לך שכל הלבטים האלה שלך וכל התהיות שלך כאילו די לקרוא פעם אחת את תקנון האתיקה ולהתחיל משם, אני לא אומרת שכל סוגיה היא כל כך ברורה מאליה, אבל תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, וזה של מועצת העיתונות, זה לא של המשטרה, ולא של היועץ המשפטי לממשלה, וזה לא של אף אחד אחר, עשה מערכת כזאת של איזונים מובלמים שלפחות צריך להתחיל ממנה ולהתחשב בה, כאילו אם אני מנסה להבין מה שיובל יועז אמר, אז מה שיובל יועז אמר, אני חושבת שאני לא עושה שיפוטיות לדברים שלך לעומת יובל, בכלל לא, אבל יובל אמר אנחנו ידענו הכל, אנחנו מודעים להכל, אנחנו פשוט לא יכולים להתנגד לזה, זה קשה להתנגד לזה, קשה להתמודד עם זה. אבי פירסט: מה? ארנה לין: אם האזנה המכוונת של צד אחד או של צד שני. זאת אומרת, אבי פירסט: זה לא התיק הראשון ולא האחרון שזה קורה, ארנה לין: לא, לא, אבי פירסט: זה כל הזמן עובד ככה. ארנה לין: אני רק מאירה את עיניך, זה סתם הערת ביניים, אני לא מתכוונת לעצור את הדיון. אני רק אומרת שיש פה סוגיה מאוד רצינית, יש תקנון אתיקה, אנחנו יודעים מה הוא אומר, אני ככה עושה פראפרזה. אנחנו פשוט לא עומדים בחובות שלנו על פי תקנון האתיקה בגלל שבמקרים הקשים האלה או המיוחדים האלה אנחנו לא מצליחים להתמודד עם שטף האינפורמציה המכוון שאנחנו מקבלים. אבי פירסט: זה התנערות מאחריות אמירה כזאת, לדעתי לפחות, מה זה לא יכולים להתמודד. ארנה לין: אני מצטטת. אבי פירסט: אז אני במקרה הזה לא מסכים. ארנה לין: לא מסכים? אבי פירסט: מה זה להתמודד? ארנה לין: אבל אתה מצד שני, אבי פירסט: השאלה מה אתה עושה עם החומר? ארנה לין: אבל אתה מצד שני, נכון, אבל אתה מצד שני מתאר מצב כאילו שאין בו הסדרה בכלל, יש הסדרה של הדבר הזה, זה לא שהעיתונאים ניסו, אני קוראת לכם להפריך את מה שאני אומרת, אבי פירסט: זה לא יהיה כל כך קשה. ארנה לין: זה מה שאני, על זה אנחנו רוצים לדון, יש תקנון אתיקה, דליה דורנר: מאוד מפורט. ארנה לין: בואו תסביר, מפורט לכאורה, אנחנו רוצים לדעת, הוא מחטיא את מטרתו לחלוטין? הוא צריך לתקן אותו, צריך לבטל אותו? בכלל אנחנו יכולים לקפל את זה ולזרוק את זה? אנחנו רוצים להבין איך כשיש תקנון אתיקה כל כך ברור שאולי יש קונצנזוס לגביו שאם הוא לא יהיה אז יהיה חקיקה חס ושלום, זאת אומרת תקנון האתיקה אמור להגן על העיתונות. איך כשיש תקנון אתיקה כזה קורה מה שקרה. אז את זה תסבירו לנו, זה מה שאנחנו רוצים לדעת. דליה דורנר: אני אפתח אם אין עוד עיתונאים שרוצים לדבר, אפתח את הדיון. תקנון האתיקה הוא מאוד מפורט. אני כמובן אשמע את החברים, לדעתי העיתונאי חייב למסור הכל, אבל הוא לא צריך לסמן ככל שנגוע לידיעות, הרי זה א – ב', ואם הוא מקבל מקור, אז אם היועץ המשפטי לממשלה מדבר, אז אני רואה הוא מדבר, אבל אני רואה יש ידיעות שזה בעצם דיעות, וזה יוצר אוירה בציבור. אנחנו צריכים להבין שזה פוגע לא רק, זה יכול לפגוע באמון הציבור גם בבית משפט, כי בסופו של דבר כאשר נוצרת אוירה ופסק הדין הוא הפוך, את קצב יזכו ואת רמון ירשיעו, אז אומרים איזה בית משפט זה. ואני מדגישה את זה מפני שזה יכול להיות תגובה הפוכה, אני רוצה להגן על חופש העיתונות, אני רוצה שנסדיר את החובות שלנו בתקנון האתיקה בשביל לקיים אותו. תקנון האתיקה הגשמתו היא מצביעה על עיתונות טובה, לא מכורה, אז נראה מה לעשות. הרי נתקלנו בבעיה, לכן אנחנו יושבים פה. טוב, אני פותחת את הדיון, אבי יכתוב את השמות המעוניינים לדבר, ולפי הסדר אחד אחד. אבי וינברג: יוסי בר מוחא ואחריו אריה אבנרי. יוסי בר מוחא: אני רוצה לומר לכם, ואני שמעתי פה את החבר'ה. לצערי הרב היועץ המשפטי לממשלה לצורך העניין היה "מחנך טוב", כשאני אומר מחנך טוב זה במרחאות. הוא היה מבין אלה שהחל בעצם העובדה שהוא שאל נאמר פה בערוץ 10, כשהוא שאל מה היה עושה אדם אילו זה היה קורה לבת שלו? בעצם האמירה הזאת, במהלך, לאחר הגשת כתב האישום, הוא בעצם עבר את העבירה, את עבירות הסוב-יודיצה. גם תגובתו, דליה דורנר: העבירה מכוונת לנו, למפרסם, שלא תהיה טעות. יוסי בר מוחא: לא, רגע, מעבר לזה, לא, הרי יש כאן, הרי זה התפרסם, זה היה בכלי תקשורת, הוא אומר את זה לכלי תקשורת און ליין, בשידור חי. עכשיו כשהוא אומר לך את זה, הוא עצמו שעשה שימוש בכלי התקשורת יצר את עבירת הסוב-יודיצה. עכשיו, מעבר לכך, כשאני בראיון לעיתונות, אותו יועץ משפטי בין פסק הדין, בין הכרעת הדין לבין גזר הדין אומר אילו היה רמון מבקש סליחה אז אולי גם לא היה מוגש כתב אישום. יש בזה גם אמירה. ואמירה קשה מאוד. צריך, מה קורה פה? עכשיו מה נזעק בית המשפט במקרה הזה? מה הזעיק את בית המשפט? איפה היה בית המשפט? איפה היו הרכבי בית המשפט בפרשיות אחרות? איפה היו בפרשת שמחה דיניץ, איפה היו בפרשת אריה דרעי? איפה היו בפרשיות אחרות? יעקב נאמן. מה קרה שהם התעוררו עכשיו? כי הייתה כאן ביקורת כלפי בתי המשפט, כלפי בית המשפט העליון, כלפי איזה שהיא קונספירציה מסויימת כזו ואחרת, ואז החליטו שופטים להגן על המערכת מפני התקפה. היה גם כן איזה שהוא ערעור כלפי פסק הדין או בכלל ההליך הזה שהתבצע, וכאן נכנסה העיתונות, התקשורת נכנסה פנימה וניצלה את הבמה, הבלבול שנמצא בתוך המערכת. לבוא ולטעון כלפי התקשורת היום, נכון אני מסכים, יש כאן את כללי האתיקה של מועצת העיתונות שהם שנים, גם מועצת העיתונות לא עשתה דבר, איפה הייתה מועצת העיתונות כשכל מה שאמרתי עד עכשיו לא נקטו שום עמדה. ואני אומר לכם משהו אחר, אני לא אחת בישיבות קודמות, גם בתקופתו של מרדכי קרמיצר, באתי ושאלתי את השאלות האלה בכל הליך משפטי שראיתי איזה שהוא מהלך מסויים שלא התנהל כראוי, גם מועצת העיתונות לא נזעקה. נכון חיליק, אמרתי לא מעט את הדברים האלה, דליה דורנר: טוב. יוסי בר מוחא: אז לכן אני אומר חבר'ה, דליה דורנר: יש לכם נשיאה אחרת. יוסי בר מוחא: נכון. דליה דורנר: מה לעשות? יוסי בר מוחא: נכון, אני אומר שוב, הגב' דורנר, אני קודם כל שמחתי מאוד שהנושא הזה עלה לדיון, ואני שמח שחיליק העלה את הנושא הזה הגיע הזמן שהנושא הזה יעלה ואני שמח שנענית לבקשתו של חיליק בעניין הזה. אבל אנחנו צריכים לדון גם באופן שהדברים צריכים להעשות ולא לבוא ולהגיד לתקשורת אין, יש סוביוטיצה לא תוכלו להכנס. יש פרשנויות, יש גם כמו שאמרו הכתבים, דברים שנוצרים תוך כדי ההליך המשפטי, שיש בהם מימד תחקירי שצריך לבדוק אותם. ויש גם פרשנות מידי פעם, השאלה היא האם מחבלים בהליך המשפטי או לא מחבלים. וכאן השאלה שנשאלת. דליה דורנר: תודה. אבי וינברג: אריה אבנרי אחריו גרוסמן. אריה אבנרי: אני ברשותכם רוצה לדבר על הבעיה הזאת משני צידי המטבע, מהצד של העיתונאים ומהצד של המערכת המשפטית. הרעה האחרונה כבר התחילה לפני שנים רבות כשעלתה השאלה לגבי עצם הכיסוי המשפטי של בתי המשפט, של עיתונים לענייני משפט. הייתה לי הזכות בשעתו להיות בוועדה שנפגשה עם נשיא, השופט וינגורד אז הוא היה נשיא בית המשפט המחוזי, והועלו טענות לגבי סוביוטיצה, וניסיון לשרת צד אחד של, אני מדבר גם תביעות אזרחיות, לא רק תביעות פליליות, ונתקבלו כל מיני החלטות שהן רשומות ומונחות כאבן שאין לה הופכין באחד ממגרות המועצה. במשך השנים אני עקבתי אחרי תהליך שלדעתי תהליך שהוא מביע התדרדרות בכיסוי העיתונאי, כשהעיתונות הופכת להיות כלי שרת לכל מיני פרקליטים שגם זוכרים לתמונות קטנות כאתנן, והתמורה היא לראיין פושעים לפני פסקי דין, לפני ערעורים, להפוך אותם למסכנים, ממציאים כל מיני אינוסים וקטינים שעברו בילדותם כל מיני זוועות כדי לעורר רחמיהם של שופטים, ואז נשאלת השאלה, רק גב' דורנר יודעת יותר טוב מכולנו, האם בכלל שופט מושפע מעיתון או לא מושפע מעיתון. אני כל יום קורא הצהרות רק אתמול ראיון עם בני משפחת השופטת כוחן, שהיא לא קוראת עיתונים ולא רואה טלוויזיה, אני יש לי השגות אחרות, ושופטים הם בשר ודם. דליה דורנר: יש פסיקה. אריה אבנרי: חלק מהם עורכי דין שחזרו להיות שופטים, ולהפך. בתוך עמנו אנחנו יושבים. דליה דורנר: אני אגלה לכם, שופטים הם בשר ודם. אריה אבנרי: וודאי, תודה רבה. ולכן אני מניח שלשופטים באיזה מקום יש השפעה כזו או אחרת, לדעת הקהל או לדעת התקשורת, וכל התופעה הזאת שעיתונים משרתים את כל עורכי הדין וכל זה, היא תופעה פסולה וזה תהליך, זה אחת ההשלכות של התחרות הפרועה באינטרנט וגם בעיתונות הכתובה. כשאני מביא את משפט רמון עכשיו, אז אני, היה גם פוליגאף, לא פוליגראף, זה בעיני עניין צדדי, כי הבעיה מה שכאן נעשה, כאן היה מסע מאורגן של אנשים שרצו להגן על רמון שהוא אחד מהחבר'ה, מהצחפות, עם הבחטות, עם כל הקסם האישי שלו, וכל הזה, ורצו הוא אחד מהחבר'ה, איש העליתא, איש הפועל תל אביב והאיש הזה, איש חבר'מן, מרמת השרון, והיה להם נגישות לכל החבורה הזאת לעיתונאים, וראינו מה שעשו עיתונאים, שרתו אותו חלקם לא כולם, שרתו אותו, אני שמעתי את דבריו של יובל שאני מאוד מכבד אותו, אבל אני חושב שבכל זאת היו עיתונאים ועיתונים שחצו את הקווים, חצו את הקווים בכיוון האסור. מצד שני, אני רוצה לומר את הצד השני של המטבע, כרגע מה שמערכת המשפט, גב' דורנר, את אומרת את חוששת שהציבור יאבד את אמונו ממערכת המשפט, הוא התחיל לאבד, התחיל לאבד בעקבות כל מיני פרשות שחיתות שהיו בקרב המערכת המשפטית, בפרקליטות, בקרב שופטים מסויימים שסרחו, ופרקליטות ואחרים, אבל המערכת המשפט היום כבר לא נתפסת כמערכת כל כך קדושה, זה כבר לא קודש קודשים, ואפילו לא בית המשפט העליון. ומתוך המשפט הזה הופיעו כל מיני ניו אנסים שכביכול הצדדים, אבל אין לו השוואה, פתאום מופיעה נשיאת בית המשפט העליון בכנס באילת נדמה לי ואומרת שהתחיל להחמיר, להעלות את הרף של הענישה לזה בעיתוי שהיא אמרה אותו. זאת אומרת, צדק כאן בר מוחא, אמר יש כאן התערבות של הצד השני, יש כאן התערבות מסויימת. או שהיועץ המשפטי, או שהערות אחרות. פתאום אנחנו קוראים שהשופטת כוחן מועמדת לעליה לבית המשפט המחוזי, דובר: היא מועמדת כבר 10 שנים. אריה אבנרי: היא מועמדת, לא חשוב, אני אומר לך מה שאנחנו קוראים, אני לא, לא בקי כמוך בכל הפרטים. אחר כך אנחנו קוראים שאוי ואבוי אם רמון יחזור למשרד המשפטים, יחזור לרפורמה שלו, הוא יפרע בזה, והיועץ המשפטי בסכנה, ופרקליט המדינה רועד, וכולם רועדים, אז מה הציבור מבין כאן? הוא מבין שיש כאן תקשורת שכאן מגוייסת, מבין שמערכת משפטית שהיא אולי לחוצה, לא רוצה להגיד מגוייסת, אבל מאולצת, מה יגיד הציבור הרחב? הוא נמצא בין הפשיט לסדן. אז הכתובת כאן, הדיון כאן זה לא חל על התקשורת, מי שבא בדיון לתקשורת, קראתי שהיועץ המשפטי מבקש גם כן על ידי בית המשפט להסיק מסקנות, לשפוט את עצמו, את אחרים, גם כן קראתי את זה בעניין רב. השאלה איך זה יתבצע. הרי אם נכון שתקנון האתיקה שלנו אולי זקוק קצת לריענון או לשינויים. ומה דרך אגב, גב' דורנר, לגבי צווי איסור פרסום סיטונאים שמוצעים על ידי כל מיני אנסים ואחרים כדי לכסות על כל מיני דברים? דליה דורנר: אני, זה לא הנושא. אריה אבנרי: לא, אז מה הנושא? דליה דורנר: אני אגיד לך, אריה אבנרי: אבל הדיון כאן, דליה דורנר: הערת ביניים אני רוצה לחזור פה עוד הפעם, אמרתי ששמעתי שמוצאים צווי פרסום בצורה סיטונית, ושאף פעם בית המשפט העליון לא עסק בזה כי זה לא הגיע שם, הוספתי ואמרתי שצריך לקחת קייס טוב שהצו הפרסום הוא לא ראוי, לסחוב אותו עד למעלה, גם אחרי שהוא מתבטל, כי זה אפשרי מבחינה משפטית, ושאנחנו כמועצת העיתונות נצטרף לזה, ואני חוזרת לזה, זה לא הנושא שלנו. אריה אבנרי: הבנתי, זו הייתה הערה טובה. דליה דורנר: אבל זו תשובת אגב שאני אומרת אותה לנשיאות הנכבדה. אריה אבנרי: אז אני מסכם במשפט אחד ואומר, שלא רק העיתונות צריכה כאן לעמוד לדיון, אלא גם הצד השני של המטבע או של השולחן. דליה דורנר: כן, מי זה בא? אבי וינברג: יעל גרוסמן ואחריה ירון אנוש. דליה דורנר: כן, בבקשה. יעל גרוסמן: אני רוצה להמשיך מהמקום שארנה הפסיקה. ארנה אומרת יש לנו תקנון אתיקה פה נאמר שכביכול הכללים לא ברורים, אז ארנה אומרת יש תקנון אתיקה, הוא ברור למה הוא לא מיושם. ואני אומרת למה רק תקנון אתיקה, הרי יש הוראות בחוקים, בחוק הפלילי, בחוק בתי המשפט שמופרים, ההוראות האלה מופרות מידי יום, הנושא של פרסום קלטת תוך כדי ניהול משפט פלילי זה שיבוש הליכים פרקסלנס, זה עבירה פלילית שעליה נחקרים ומקבלים עונשים משמעותיים. הנושא של סוביוטיציה עדיין קבוע בספר החוקים למרות שהוא לא מיושם. הנושא של איסורי פרסום מופרים ברגל גסה כל הזמן, כלומר הכללים קיימים, הם קיימים בחקיקה, הם מופרים, ולדעתי פשוט כדי להיות מעשי, מה שאני חושבת שצריך לעשות זה לפני שהמשטרה מתערבת בחקירות פליליות, ולפני שהמחוקק מתערב על ידי הוספת נורמות למקרה שהנורמות לא מספיק ברורות, לטעמי הם ברורות, אבל כאילו הן לא מספיק ברורות, ועל ידי הרחבתן, אני פשוט חושבת שאנחנו צריכים לחזק פה את מה שיש לנו, את הכלים המשמעתיים ופשוט צריך להתחיל להאכוף אותם. הסיבה שבגללה הם לא נאכפים זה משום שהאכיפה היא לא שוויונים, במקרה אם מישהו מגיש תלונה על איזה הוא עניין מקרי, זה מגיע אלינו אנחנו דנים בזה, והתחושה הכללית שאין דין ואין דיין, אם היה לנו מנגנון שהפעלה והחלה נכונה של הכללים שלנו, אני חושבת שהיינו יכולים להסתדר עם הכללים האלה, ובאמצעותם באמת לעשות סדר או לפחות לתת תחושה שיש דין ויש דיין. ישנם הכללים, הכללים קיימים פשוט צריך לאכוף אותם ולאכוף אותם על ידי חיזוק בית הדין שלנו, על ידי חיזוק מועצת העיתונות, ועל ידי האכיפה השוויונית, לא לחכות לתלונות מקריות, אלא למצוא איזה שהיא דרך שהטיפול יהיה בכל מקרה שבו נצפת הפרה ולא כאשר במקרה מישהו ניזוק והוא מתלונן, ואז התחושה היא שעניין מקרי כל הזירה נשארת להתגוששות הרגילה, והתחושה היא של הכתבים, ככה אני מתרשמת, שאם הם לא יחטפו ויפרסמו, אז מישהו אחר יחטוף ויפרסם. אבי וינברג: ירון אנוש ואחריו אורית שוחט. ירון אנוש: אני רוצה להעלות שאלה האם מישהו מאיתנו כאן בחדר היה רוצה שמערכות בישראל כמו מערכת המשפט תתיישר לפי אמות המידה המוסריות והאתיות של המערכת העיתונאית, אני חושב שזה היה בכלל מצחיק את כולנו בכלל לענות בחיוב על שאלה כזאת. אני חושב שיש פה קצת איזה התממות לפני כמה מהדורים, חלקם חברי המועצה, וחלקם העיתונאים שהיו בינינו ואני נותן רק כדוגמא, למרות שיכולתי לתת כמה וכמה רסיסים מהעניין, מעריב לא הציב צוות עיתונאים חוקרים לחפש עוד עדויות ועשה את ההליכים. מעריב עשה את המעשה הקל ביותר קרוב לוודאי, בלי שהייתי שם, מהשיקולים מה יעשו המתנגדים שלי, שאגב עשו אותו דבר, ואמר הופה יש לי גימיק חדש, לא שם כוח אדם שזה יקר יותר, לא עשה שום פעולה, מצא איזה גימיק נחמד שאפשר לעשות אותו בעניין הזה. בר מוחא דיבר פה איפה היינו מועצת העיתונות, איפה היו בתי המשפט וכו' וכו', אני מציע לו לעשות דבר אחד, לחזור לשפה ולסגנון ולכותרות ולעריכה של העיתונים באותה תקופה, ולראות אותם לעומת היום הוא יראה שם כמה וכמה הבדלים בכל הדברים הללו לעומת מה שקורה היום. מה שבית המשפט אמר, ואם אנחנו יכולים לאהוב את זה או לא לאהוב את זה, ואנחנו יכולים להלין על אותם סעיפים בנושא הסוביוטיציה בתקנון או האם צריכים לשנות אותם, הוא שם לנו מה שאנחנו כבר יודעים הרבה זמן וזה מלווה את המועצה הזאת גם בדיונים אחרים, אם אנחנו, ואני ומדבר עלינו העיתונאים, לאו דווקא למועצה, לא להתעשת, כולל העורכים שלכם, עורכי העיתונאים שאחד מהם מאוד מאוד בכיר, שמעתי זה לא מזמן, הוא אומר, תראה אנחנו מפרים את הסוביוטיציה ביודעין עשרות פעמים בשבוע. וזה אומר אדם מאוד בכיר בתקשורת הישראלית שמקבל החלטות והכרעות לגבי העיתון שלו, לגבי התכנים שלו, לגבי המראה שלו, ולגבי הקווים שלו. זה אמת המידה המוסרית בנושא הזה כנראה בחלק מהעיתונות הישראלית היום. דובר: כן, מי זה היה העורך הזה? ירון אנוש: אני לא אגיד את שמו, זה היה בישיבה סגורה. היו פה עוד נוכחים בחדר הזה שהיו בישיבה הזאת, ומה שאני בא ואומר בית המשפט נתן תמרור נורא חזק, אמר חבר'ה או שאתם תקבלו החלטה ולא תתחמקו מהעניין או שמישהו אחר יקבל החלטה. ואני רוצה לראות אותנו העיתונאים והמועצה יושבים יום אחד לאחר שיושב מישהו בבית המחוקקים ומעלה את הצעת החוק שישים את המגבלות על העיתונות, ואני מבטיח לכם שהנימות תהיינה שונות לגמרי, אז ככה שהתמרור הזה עכשיו דולק במישרין, האדום הזה דולק במישרין לכיווננו, ואם אנחנו לא נתעשת ונמשיך להתמם ולהגיד כמה שאנחנו נחמדים ויפים ואיפה היה בית המשפט, התחשבנות פנימית והדלפות כאלה, ומה אנחנו רק העברנו אותם, אנחנו נדון כאן עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שלושה, אבל נדון כאן בנושא אחר לגמרי, מתוך עמדה נחותה וקשה הרבה יותר. דליה דורנר: כן. אבי וינברג: אורית שוחט ואחריה אמיר בן פורת. אורית שוחט: קודם אני רציתי לתת איזה הצהרה קצרה, אחרי זה אני אשאל שאלה, אני רואה, זאת אומרת אם יש להם טענות משפטיות. אבל אני לא חושבת שאנחנו כאן נותנים ביקורת על ההתנהגות שלנו ואנחנו צריכים לעמוד מול זה כצוק איתן ולארגן את כוחותנו ולהגיד לא היינו בסדר, ולהכות על חטא, זה בדיוק מה שקרה עם המלחמה, הקמנו וועדה, ואנחנו בודקים את עצמנו. אני לא מקבלת את הביקורת הזאת. אבל מעבר לזה אני רוצה לשאול בעניין תקנון האתיקה, אני לא מבינה את סעיף 2 והליכים משפטיים, מה הוא אומר שם? הם לא יכולים לפרסם בזמן משפט, לשנות, מה אומר הסעיף הזה, במהלך משפט חוץ מסיקור, דוברת: 12 ב' את מתכוונת? אורית שוחט: כן, חוץ מסיקור אנחנו מנועים מלפרסם כל דבר אחר, זה מה שזה אומר, או שאנחנו כן יכולים לפרסם דברים שיש בהם עניין לציבור? דליה דורנר: מה את קוראת ג' 1?" אורית שוחט: לא, 12 ב'. דליה דורנר: צילום, או פרטים מזהים? אורית שוחט: לא, 12 ב', יש להבחין בבירור, דליה דורנר: כן. יש להבחין בבירור, אורית שוחט: כן. דליה דורנר: אתן לך פרשנות משפטית חינם, אורית שוחט: כן. דליה דורנר: את ראית כותרות שם שכתבו, הם כביכול הציגו עובדה, אבל בעצם הם לא הציגו עובדה, אלא הציגו דעה שינק'ל זיכמך הוא אשם, וההוא חף מפשע. אורית שוחט: זאת אומרת אנחנו יכולים רק לסקר במהלך משפט? דליה דורנר: לא, צריך להבחין, אם את כותבת באופן כללי לא להשפיע על בית המשפט. אורית שוחט: לעשות את האבחנות ולציין אותם. דליה דורנר: את לא יכולה, זו עיתונות טובה, זה א' ב' של עיתונות, אורית שוחט: לא, לא, אני שואלת. דליה דורנר: הסעיף הזה קיים בכלל בעיתונות טובה, אם בזמנו נניח שהיו עיתונים מפלגתיים אז היית קוראת על אותו אירוע בכותרות שונות, היית חושבת שזה שני אירועים נפרדים. אורית שוחט: לא, אני שואלת, אז ההתנהלות במשפט ולא במשפט מבחינה עיתונאית היא אותו דבר? דוברת: כן, אורית שוחט: אתה להבחין בין דעות? דליה דורנר: בדיוק, בדיוק, זה דבר ראשון. דבר שני, בסוג דברים אסור לפרסם דברים שמטרתם היא להשפיע על השופט. אורית שוחט: אבל כל דבר הוא מטרתם להשפיע בסופו של דבר. דליה דורנר: על ההרשעה או על הזיכוי. אורית שוחט: לא, אבל עכשיו אני רוצה לשאול את השאלה היותר קשה בעניין הפוליגראף, מה שהוא אמר לנו בעצם זה שנודע לו כאזרח שאחת מהעדות המשפט היא עדת שקר, והוא הלך איתה לפוליגראף ויצא שקר, מה הוא אמור לעשות בתור עיתונאי, אזרח, בתור עיתונאי ללכת למשטרה ולהציג את העדות הזאת? דליה דורנר: את הפוליגראף הוא צריך לעשות אחרי שיהיה פסק דין. אורית שוחט: זאת אומרת להתעלם מזה, דליה דורנר: פוליגראף זה חומר לא קביל לבית משפט. אורית שוחט: אני שואלת. דליה דורנר: אבל תקשיבי, אורית שוחט: להתעלם מזה? מה הוא צריך לעשות? דליה דורנר: זה חומר לא קביל לבית משפט משום שהוא לא אמין מספיק. אורית שוחט: אבל הוא קביל מהבחינה העיתונאית. דליה דורנר: הם יצרו אותו, זה לא ראיה שמצאו ברחוב, אורית שוחט: נכון, נכון. דליה דורנר: אם היו מוצאים ראיה שמצאו ברחוב באמצע משפט, הייתי חושבת, את שואלת אותי כאזרחית, אורית שוחט: כן, דליה דורנר: להגיש אותה למשטרה. אורית שוחט: אבל נניח לא מצאו אותו ברחוב, מישהו הביא את זה ואמר לו זאת עדת שקר. דליה דורנר: להעביר הלאה כדי להשפיע על בית המשפט בצורה חוקית, להעביר את זה לגורמים המתאימים. אורית שוחט: זאת אומרת עיתונאי כאזרח צריך ללכת למשטרה. דליה דורנר: באמצע המשפט אני לא רוצה שעיתונאי ישפוט, את רוצה, אורית שוחט: אני שואלת, אבל לא להתעלם מזה, נכון? דליה דורנר: אם את חושבת שזה דבר חשוב, תעבירי אותו כמו אזרח טוב למערכת שיכולה לטפל בזה. אורית שוחט: אוקי. דליה דורנר: לפני שייגרם עיוות דין, אבל זה לא הנושא שלנו. אורית שוחט: לא, הפוליגראף הוא כן הנושא שלנו. מעניין אותי אם צריך לזרוק את זה לפח, או להגיש, דליה דורנר: לא צריך לעשות את זה. את יצרת את זה אבל. ארנה לין: יש שתי אפשרויות, בסדר, בעיני, אורית שוחט: כן? ארנה לין: וחשוב להיות תמים, אורית שוחט: אבל לא צריך פוליגראף, נניח מישהו בא ואומר לך זאת עדת שקר, לא משנה. ארנה לין: בדיוק. זאת אומרת יש שתי אפשרויות או כמו שגב' דורנר אמרה, איפה מדווחים על עדת שקר? במשטרה, שהמשטרה תחקור. אורית שוחט: אוקי. ארנה לין: כי אולי מי שאמר את זה זה סתם איזה מישהו שרוצה להזיק לה וכו'. אורית שוחט: אוקי. ארנה לין: האפשרות האחרת היא לכבוש את העניין הזה עד שהערכאה הראשונה שבודקת את המהימנות ופוסקת בזה סיימה, ונתנה פסק דין ואז לפרסם את זה. אורית שוחט: אבל זה מאוחר מידי לא? ארנה לין: השאלה למי, למה מאוחר מידי? אורית שוחט: לעשיית צדק. ארנה לין: להשפיע על בית המשפט זה מאוחר מידי. בית משפט לא יכול להשתמש בזה ממילא, ומי שרוצה להגיד אני זה שאמרתי, אנחנו קצת משנים את העובדות, אני זה שאמרתי עליה שהיא עדת שקר, ואני רואה שבית המשפט לא הבין את זה, עכשיו אני אגיש תלונה ואז תהיה ראיה חדשה בערעור ויקבלו את זה בערעור, אבל כשזה מתפרסם בצורה כזאת כמעט יש חזקה שהסיבה לפרסום הוא ניסיון להשפיע על בית המשפט, כי יש דברים אלטרנטיביות שלא נגענו בהם, אז אם יש דרכים אלטרנטיביות, ויש תקנון האתיקה ובכל זאת יש פרסום, אז כמעט יש חזקה כזאת שזה מה שרצו, להשפיע על בית המשפט, ואני גם לא שואלת את אורי, ואני גם לא רוצה שיענה לי, האם באמת מעריב התכוון להמשיך עם הדבר הזה, לכאורה הוא גילה עדות שקר? האם הוא מתכון עכשיו להגיש תלונה? עכשיו הוא הקים צוות חקירה? מה שבאמת מעניין זה מי הסיט אותה, מה היא המציאה בבוקר שהיא תלך תשקר בבית המשפט? האם מעריב באמת מתכוון להמשיך את זה או שברגע שיש פסק דין הכל בסדר? אורי רוזן: אפשר לענות בכל מקרה? ארנה לין: לא, אל תענה על זה. דליה דורנר: לא, אנחנו סוטים מהנושא. אורי רוזן: לא, לא רק לזה, באופן עקרוני. דליה דורנר: על כל פנים, אני , ארנה לין: אני רוצה להגיד עוד משהו לאורית. דליה דורנר: סליחה, אני רוצה לצמצם את העניין, תראו זה לא נתון לויכוח, עיתונאי שמפרסם עובדה, סיפור, השקפה במטרה להשפיע על בית המשפט דינו עובר עבירה שדינה מאסר שנה, זה אסור, זה לא מפעילים את זה ויפעילו, אני מזהירה אתכם, אני יודעת מה האוירה שם, ואנחנו צריכים לעצור פה, וזה לא מספיק להגיד גם אתם לא בסדר. אומרים יש לי, אנחנו מועצת העיתונות יש לנו מספיק צרות מאיתנו, בית משפט לא בסדר, השופטים לא בסדר, הפרקליטות לא בסדר, וחברי כנסת לא בסדר, המדינה לא בסדר, לא זה מה שאנחנו אחראים, אנחנו אחראים על האתיקה שלנו, ובואו נחזור לאתיקה שלנו, אז אורית יכולה להסכים או לא להסכים, אני בשיחה פרטית יכולה לפתח את זה, אבל זהו המצב החוקי, ואני באופן אישי לא הייתי רוצה שהעיתונות תשפוט אנשים, זה לא הספציאליטה שלה. יוסי בר מוחא: אבל יש לי שאלה. דליה דורנר: כ? יוסי בר מוחא: הרי יש כאן, אנחנו יודעים, את זילות בית המשפט, מה קורה, אם ככה העיתונאים לא יוכלו לעבוד בהמשך, כי אם היום יבואו ויתקפו את התקשורת באופן פלילי לגבי כל הליך אז יבואו ויגידו תשמע אתה לא יכול להביע את דעתך לאחר פסק דין כלפי השופטים. דליה דורנר: אתה יכול, מפני שבמסגרת סעיף 12 כתוב דברים מובנים מאליהם, שעם יינתן פסק הדין בהחלט אפשר לבקר אותו, אין שום בעיה, מדובר על השפעת ההליך, רבותיי, יוסי בר מוחא: לא סליחה, העמידו עיתונאי לדין, את זאב העמידו בזמנו, ארנה לין: מתי? אז, כבר השתנה, הדין השתנה. דליה דורנר: תקשיב, אנחנו, המצב החוקי הוא טוב היום, הוא נותן את רב השלטת הסדר הטוב בידינו, ולכן אנחנו פה, אז בואו נחשוב, ארנה לין: אני רוצה להגיד עוד משהו לאורית, אורית זה חשוב לי להגיב לדבריך, כי אם לא מבינים את זה אז זה יכול לעורר את אמות הסיפים. התיזה אומרת שבית המשפט, ואני מתעלמת רגע מהשירים שהיו גם בזה, בית המשפט מדבר רק באמצעות פסקי דין, הקטע הזה שבית המשפט מפנה לתקשורת הוא לא עושה את זה כדי להתהדר במשהו, כדי להכניס לתקשורת, בין המשפט עושה את זה כדי שהיועץ המשפטי לממשלה יבדוק אם היה ניסיון להטות משפט, אין לו דרך אחרת לעשות את זה, הוא לא יכול לכתוב מכתב ליועץ המשפטי לממשלה והוא לא יכול לפרסם בעיתון, הוא יכול לכתוב את זה רק דרך פסק הדין, לכן הוא עושה את זה. דליה דורנר: הוא גם מסביר למה. בן פורת: אני רוצה לדבר קצת על אזרחות וקצת על דברים אלמנטרים, תראו, משפט נועד לקבוע עובדות ספציפיות שהן בעלות השלכות לפעמים גורליות על בני אדם ספציפים, ולא עדויות כלליות אלא צריכים לקבוע עובדות מדוייקות כדי שאפשר יהיה להחליט לזכות, להרשיע לתת עונש ולעשות דברים מהסוג הזה, בשביל זה קיימים בתי משפט, והטכניקות שלהם בבירור העובדות הן עובדות, הן הטכניקות היחידות שבאות בחשבון בבירור עובדות בהכרעות שיפוטיות. בתי המשפט יכולים לטעות, מפני שלצערנו אין מוסד אנושי שאין בו יכולת שתפול מהטעויות, אבל בתי המשפט קיימים וכל הכללים שחלים שם ושמתפתחים שם ושנועדים לצמצם ככל האפשר את האפשרות של טעות. ושופט שפוסק את הדין ואני לא ציני כמוך, אריק, שופט שפוסק את הדין רב השופטים, כל השופטים, הוא אדם עם מצפון כשצריך לצאת מתוך העניין במצפון נקי. וזה כל העניין של הסוביוטיציה. זה עניין של הגינות כלפי אזרחים. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו לא איך כללי האתיקה מנוסחים, אלא מדוע קיימים כללי האתיקה בתחום של הסוביוטיציה, ואיפה הגבולות, מכיוון שכאן נעשתה פשרה ב – 12 א' ג', שאוסרים לפרסם מראית עין מובהקת של כוונה להשפיע על תוצאות המשפט. זה כבר שכלול של המאה שלנו. וזו הייתה פשרה שהגענו אליה אחרי הרבה שיקולים כשנסחו את הסעיף, אבל זה לא שחרור, והחובה הבסיסית לשמור את זכותם של בני אדם שגורלם עומד להיות מוכרע על ידי בית המשפט בבית המשפט ולא בשום מקום אחר ולא בשום דרך אחרת, זו הייתה ההערה שרציתי להעיר מפני שזה חסר לי, ולגבי הפוליגראף אני לא מוכרח, אני לא רוצה להתווכח על הפוליגראף, זה היה כשקראתי את זה בעיתונים לא האמנתי למראה עיני, אומר לכם, לאיזה פורום מופנה הפוליגראף הזה? למי? בשביל מה? דובר: חומר למחשבה. בן פורת: במקרה הטוב ביותר, דובר: חומר למחשבה של מי? בן פורת: השופט צריך להחליט לגבי גורלו של רמון או של קצב, לא אף אחד אחר, בשביל זה הם עומדים בבית משפט, זה לא ייתכן אחרת, וזה אני אומר כדבר בסיסי שאנחנו צריכים לזכור, לכן הצטרפתי בהתחלה קיבלתי את דבריו של ירון אנוש, אני חושב שהוא אמר את הכל, מפני שהדבר החשוב הוא אל תצפה שבית המשפט מתיישב לפי הקווים של מי שפונה לפורום של הציבור הרחב, כשכל הפרמטרם הם אחרים. עכשיו אני אגיד לכם על הפוליגראף, לפני משפט מותר להשתמש בפוליגראף כדי לשכנע את עצמך אם אתה מאמין בו, ואחרי משפט יש מקרה היסטורי של סופר בלשים שנקרא הרלס טורדאלי, הוא כתב ספר שנקרא בית המשפט של ההוצאה האחרון, מה הוא עשה? פנו אליו ואמרו לו כל מיני אנשים שנדונו למוות שהם לא עשו את המעשה, הוא כבר היה לא כל כך צעיר, והיה לו הרבה יותר כסף משהיה לו כשהוא היה צעיר, אז הוא החליט להתפנות לנושא, ודבר ראשון הוא בדק את הפוליגאף והוא הגיע למסקנה שבפוליגאף זה לא המכשיר אלא הפוליגראפיסט, הפוליגראפיסט צריך לדעת איך לשאול את השאלות, איך לנסח אותם וכשהוא השתכנע שיש לו פוליגראפסיט שאפשר איך שהוא לסמוך עליו, אז הוא עניין את האנשים האלה לאחר שכבר ישבו בבית הסוהר וחלק מהם ציפה לביצוע גזר הדין, והוא השיג תוצאות מדהימות, מפני שבעזרת הפוליגראפיסט אחרי שהוא קבע שהאיש דובר אמת הוא לא חסך מאמצים לחשוף ראיות חדשות, ובספר הזה יש מקרה ועוד מקרה, ועוד מקרה, שבהם אנשים קיבלו חנינות על יסוד מה שהוכח להיות טעות של בית המשפט. זה אומר שבית המשפט היה לא בסדר? וודאי שלא. אני חושב שצריכים לזכור את כל הדברים האלה כשאנחנו מדברים על העניין הזה, מפני שחגיגת התקשורת מסביב למשפט שמתנהל זה דבר לא רק לא טוב לעיתונות, זה דבר רע למדינה. דליה דורנר: כן, מי עכשיו? אבי וינברג: חיליק לימור, אחריו הרב טננבאום. חיליק לימור: אני מוכרח להודות שאני מוטרד כבר במשך שבועות ארוכים כשהתחלתי לקרוא את הפרסומים בעיתונות פחדתי שהיועץ המשפטי יחליט להפוך האות המתה לאות חיה, ופחדתי עוד יותר שיהיו חברי כנסת שינצלו את ההזדמנות, פסק הדין נותן להם, או הכרעת הדין נותנת להם גם קריאת כיוון לחוקק חוקים נוספים נגד העיתונות. זה לא סוד שבכנסת יושבים היום מחוקקים רבים שידם קלה על הגה החקיקה, רק תינתן להם ההזדמנות הם יחוקקו חוקים רבים, ומי שעוכב אחרי כמות הצעות החוק שישנה היום בכנסת ב – 10 השנים האחרונות היא מבהילה, התסמונת הזאת, תסמונת החקיקה איננה רק תסמונת ישראלית, היא מאפיינת כמעט את כל העולם המערבי כשפוליטיקאים מחפשים את החקיקה כהזדמנות לחסל חשבונות עם העיתונות. אבל ההטרדה נמשכה כשקראתי את פסק הדין, זה מתחבר לדבריו של יוסי. אני לא הייתי רוצה שנאשמים ישפטו בצורה ששפטו פה את העיתונות, אם היו אומרים שהעיתונות עברה על החוק, ניחא, תחושתנו הייתה שנעשים ניסיונות, לעיתים על ידי מסרים מוסווים להטות משפט, אני הייתי מאשים את העיתונות בזה שהיא הייתה מסחרית מידי, רייטינגיט מידי, פופוליסטית מידי. להטות משפט? זו האשמה חמורה מאוד, ובית המשפט חורץ דין בצורה כזו? אלה דברים קשים מאוד. מה שמטריד אותי עוד יותר, לא יודע אם יותר, אבל מטרידים אותי הדברים של אורי רוזן, כי אורי אם אני הבנתי נכון את הדברים שלך, אני יכול לקחת את תקנון האתיקה ולזרוק אותו, לקרוע אותו כי לא צריך תקנון אתיקה, אתה כעיתונאי, אתה כעיתון, אתה כארגון תקשורת יודע מה הציבור צריך לדעת, אתה תספק לו ולעזאזל תקנון האתיקה, ולעזאזל גם החוק באותה הזדמנות. עכשיו, אם זו עמדת העיתון, תגיד אותה בקול רם, אנחנו חושבים שלא צריך תקנון אתיקה, זו לא תהיה המדינה היחידה בעולם שבה אין תקנון אתיקה של עיתונאים. יש מדינות שבהם אין תקנון האתיקה. תגידו את זה בקול רם, תפרשו מועצת העיתונות, תגידו אנחנו לא רוצים תקנון אתיקה, אבל אי אפשר להגיד, ומעריב היה שותף לתיקון שנעשה רק לפני 5 שנים, פחות מ – 5 שנים, התיקון של סעיף 12, היו פה, היו דיונים קשים ורבים מאוד סביב הסעיף הזה, דליה דורנר: לא, יש תיקון מפברואר 02. חיליק לימור: נכון, על זה אני מדבר, מלפני 5 שנים, זה התיקון שנעשה, הסעיף הזה גם נוסף על ידי עמוס שפירא, שאיננו כאן, היו דיונים קשים מאוד, מעריב קיבל עליו את ההסכמה הזאת. עכשיו, אחת מהשתיים, או שמעריב אומר אני, מעריב / כל עיתון אחר, או כל ארגון תקשורת אחרת, והאשמה היא לא נגד מעריב באופן אישי, אלא נגד כל העיתונים, או שאתם אומרים אנחנו לא מקבלים את התקנון, או שאתם אומרים אנחנו מקבלים את התקנון ופועלים על פיו, אתה מעמיד אותנו, ואני אומר, עכשיו אני מדבר כנציג ציבור, במצב בלתי אפשרי, כי בעצם אתם עושים מאיתנו חוחוי תלולה ומשתמשים בנו כנציגי ציבור, והשופטת דורנר היא נציגת ציבור, ועורכת הדין ארנה לין היא נציגת ציבור, אתם משתמשים בנו ככסות כדי להגן עליכם מפני תביעות משפטיות. אנחנו פעלנו, אנחנו עבדנו כדי לתקן את התקנון כדי להגן על העיתונות, ואתם ברגל גסה, כפי שאמרה השופטת דורנר דורסים לא רק את החוק הפלילי, זה עניינו של היועץ המשפטי, אתם דורסים את תקנון האתיקה. מכאן אני הולך לדבר הבא, לאמץ את הצעתה של יעל שקמה מועצת העיתונות בשנת 1963 היו דיונים האם המועצה צריכה בעצמה להגיש תלונות על הפרת תקנון האתיקה. היו תקופות שזה נעשה בתחילת שנות ה - 60 כאשר המועצה בעצמה יזמה, הגישה תלונות והעמידה לדין. אני מציע כהצעת החלטה לנשיאות שהנשיאות במקרה הזה תעמיד לדין אמצעי תקשורת שעברו עבירות על תקנון האתיקה. דליה דורנר: כן, מי הבא? אבי וינברג: טננבאום, אחריהם ביקשו רוזן ביקש להגיב וחנן עזרן ביקש לומר משהו. דליה דורנר: אנחנו אולי נעשה קודם כל סיבוב ראשון, ואחר כך. אבי וינברג: כן, כי הרב טננבאום הוא אחרון מבין החברים. דליה דורנר: כן, בסדר מאה אחוז מצויין. כן הרב טננבאום. הרב טננבאום: כהערת פתיחה בלבד, ממש כהערה, אני חושב שהוכח שבית המשפט, שהשופטים ממש לא מתייחסים למה שהתקשורת בוחרת, הם הוכיחו הפוך שהם לא נבהלים מהתקשורת, אלא אם כן הפוך, אוי אם התקשורת היתה כל כך פרו פרו פרו עם רמון, אז זה ביטויה. זה כהערת פתיחה. דליה דורנר: זה גם יכול לקרות, הדברים האלה שאתה רוצה להשפיע, בהשפעה יכולה כפי שכתוב, תת הכרתית, לך תדע לאן זה הולך, פשוט ההשפעה היא אסורה, היא אסורה לאזרח שעומד בפני השופט. הרב טננבאום: מה שמטריד אותי כמי שעושה עיתון יום יום אני מתחבט בשאלה קצת יותר רחבה מאשר השפעת משפט רמון, מצד אחד אני מוצא שהתקשורת הועילה למדינת ישראל הרבה הרבה יותר מאשר גופים ממלכתיים אחרים, די לנו עם מלחמת לבנון אילו התקשורת לא הייתה חושפת מה שקרה שם, ייתכן שעד היום היינו חיים עם אותם מקלטים, עם אותם פגזים ישנים, דליה דורנר: אני צריכה להזמין אותך לוועדה שלנו. הרב טננבאום: בבקשה. ולכן גם פה התקשורת בהחלט הייתה שותפה לחגיגה במרחאות ולא במרחאות. אבל לולא התקשורת מי יודע בכלל אם הוא היה מגיע למשפט, או לא היה מגיע למשפט, התקשורת יש לה פה תפקיד מאוד נכבד במדינת ישראל של היום, הבעיה ההפוכה שיש לי זה שאנחנו התקשורת אחרונים בתור עד היום להתחבחות עם החוק, נקרא לזה בהגדרה בלשון המעטה, הממשלות התחילו לפנינו, הצבא התחיל לפנינו, כל מיני מוסדות ציבוריים התחילו לפנינו, ודברים שבית המשפט מה לעשות כואב הלב, והמציבור מתחיל להרגיש לא נוח, מה קורה אבל. אם אני פותח עיתון בבוקר או פותח רדיו או כל חדשות אינטרנט נהיה לי שחור בעיניים, איפה אני חי? איפה אני גר? הכל רע, הכל מאוס, הכל מושחט, הכל מנואף, למה לי? ואז השאלה אם אני רק כתב עיתון או עיתונאי או גם חי במדינה שמשחירים את פניה? כי לחיות במדינה שחורה זה אנחנו לא צריכים לא את אירן ולא את החיזבאללה. רצוי שבתוך ההחלטות של מועצת העיתונות יהיה הדגש גם על חובתו, בצד חובתנו לחשוף את הדברים המכוערים כדי להציל במטרה להציל את המדינה, במטרה להציל את הציבור, גם לגלות מידה מסויימת של אחריות כלפי הציבור לא לעשות את המדינה כך שחורה, כי אחרת הירידה מן הארץ עוד תכפיל את עצמה פי כמה, ואנשים ילכו ברחוב לא יודעים איפה אנחנו חיים. זה לצד זה המינון הנכון, אחד לצד השני, לשמור התקשורת תשמור על מה שהיא חייבת לשמור, עם מינון של אחריות לשלומו הנפשי של הציבור. דליה דורנר: כן? אבי וינברג: מר רוזן מבקש להגיב. דליה דורנר: בבקשה. אורי רוזן: אני במתקפה, אז אני רוצה להעיר, מתקפה בשם מעריב כמובן. מצפוני נקי בעניין , בעניין סיקור משפט רמון, כי שוב אני מנסה להבהיר את ההבדל בין סיקור המשפט ובין נושאים שהם לצד המשפט שקשורים לפרשה באופן רחב. סיקור משפט שמטרתו להשפיע על תוצאות המשפט זה כשבסופו של יום בבית משפט אתה מתאר לקוראך או לצופך את מה שקרה בבית משפט באופן מעוות, בניסיון, כמו שראינו בכתבה המדהימה שאבי הקליט מערוץ 2 שבה ממה שאני הבנתי ממנה במשפט קרה איקס, וארז רותם בערוץ 2 תאר Y, ומדוע הוא עשה את זה? הוא עשה את זה משום שהוא בחר להשקיע במניות של רמון במטרה לקבל בסופו של המשפט את התמונה של רמון , לכן הוא גם קיבל את רמון מחבק את המתלוננת, בעוד שמתחרהו בערוץ 2 בחר להשקיע את מניותיו בצד של הפרקליטות, של המתלוננת, ובסופו של דבר הוא קיבל אותה, על מנת לעשות פריביו, והוא קיבל, דובר: אתה צודק באמירה הזאת? אורי רוזן: כן. דובר: או זה משל? אורי רוזן: זה לא משל, ובסופו של דבר, דובר: זה אמירתי או משל? אורי רוזן: זה היה מה שכל בן אדם שמבין בתקשורת, זה מה שקרה. בסופו של דבר קיבל את התוצאה שזה הראיון הטלוויזיוני הבאמת שהוא הביא מהמתלוננת, וזה לא שהוא חדש, חיליק לימור: אתה מתאר תמונה עגומה של מחיר מאוד זול אורי רוזן: זה לא מחיר מאוד זול. בסדר, רגע, תן לי להשלים. אני אומר בשם מעריב שמצפוני נקי כי לאורך המשפט בסיקור לא השקענו את דעתנו לא פה ולא פה, היינו עם מצפון נקי כי תארנו כל מה שקשור לסיקור משפטי לדעתי הוא היה ענייני לחלוטין, לא מוטה לצד זה ולא לצד אחר. שני הפרסומים המרכזיים שלנו וחבל שלירון לא פה, כי הוא האשים אותנו בגימיקיות, ירון אנוש: ירון כאן, ירון כאן, אורי רוזן: אז סליחה פספסתי אותך. ירון אנוש: קשה לחשוב שלא יראו אותי. אורי רוזן: לא, כי הסתתרת שם מאחור. דליה דורנר: התחבאת, מפה לא רואים. אורי רוזן: אני מרגיש ששני הפרסומים, בעצם שני הפרסומים העיתונאים היחידים שהם עבודה עיתונאית אמיתית שהיא לא סיקור של מה שקרה במשפט, הפרסומים האמיתיים היחידים הייתה חשיפה של מתלוננת נוספת או של אישה נוספת שמתלוננת שרמון הטריד אותה לפני כך וכך שנים, היא לא הגישה תלונה, מסיבותיה שלה, חששה. ושתיים – חשיפתה של קונספירציה מדהימה של עדות שקר שנרקמה בתוך לשכת ראש הממשלה, שני הדברים האלה שהם לא במישרין סיקור של המשפט, הם לא מתוך אולם המשפט, אלא שני נושאים שונים, עבודה עיתונאית חשובה, לצערי לא זכה אפילו לתוצאות, לא בניסיון להשפיע על המשפט, אלא תוצאות הציבוריות המצדיקות, ואני לא, אני יכול לומר בתור מי שהיה במקום קבלת החלטות אם לפרסם או לא לפרסם בטרם הפרסום של שתי הפרשות האלה, שלא היה פה שום ניסיון להשפיע על המשפט, העורך הראשי של מעריב דנקנר הוא חבר של חיים רמון, ושני הפרסומים האלה פגעו בו, האם אמנון דנקנר עשה את שיקול הדעת כשהוא החליט לפרסם או לא לפרסם? האם הוא ניסה להשפיע על השופטים בעד חברו או נגד חברו? ממש לא. דובר: יש לו עוד חברים. אורי רוזן: מה? השיקול של חברות מצד אחד או שיקול של ניסיון להשפיע או להשקיע כמו שהאשמתי את חלק מכלי התקשורת, להשפיע להשקיע כדי לקבל איזה שהיא תמורה אם פרקליט א' או פרקליט ב' בשני המקרים הוא לא היה, אישה באה אלינו עם דמעות בעיניים וסיפרה שחיים רמון הטריד אותה מינית. בא אלינו אישה אחרת והציעה להבדק בפוליגראף יצאה דוברת שקר, לא היה פה שום אינטרנס או שום תרגיל מלוכלך לא במקרה הזה ולא במקרה הזה, ולדעתי ושוב אני חוזר על מה שאמרתי בהתחלה, שמדברים על סוביטיציה מדברים על דברים מהסוג שערוץ 10 וערוץ 2 עשו, על סיקור מעוות של המשפט. ובתור הערת סיום אני באמת אני אחזור כבר מה שהרב אמר, אני חושב שברב המקרים ההשפעה היא הפוכה, אני חושב שבמקרה של משפט רמון, הדברים שהכי פגעו ברמון מבחינת השופטים כששופט יושב יום שלם במשפט ורואה שהמציאות בערב הוא פותח טלוויזיה והוא רואה ושופטים יודעים לקרוא את הספין, והוא מבין שחיים רמון עשה איזה תרגיל, אני מניח שזה ישפיע בכיוון ההפוך ולא בכיוון המצופה. דליה דורנר: ואנחנו צריכים לתת יד לזה? מי עוד? דובר: שאלה אחת, האם במהלך כל הדיונים , ואני מניח שהדברים היו לא קלים, האם האתיקה ותקנון האתיקה בכלל עמדו לנגד עיניכם? אורי רוזן: בהחלט. דובר: שקלתם? אורי רוזן: בוודאי. אני שוב חושב שאין פה, נקרא את זה, אני לא משפטן, אבל כמובן שהתייעצנו עם היועץ המשפטי שלנו, דובר: לא, זה לא עניין משפטי, זה עניין אתי. אורי רוזן: כן, דובר: אני בכוונה מדבר על אתיקה. אורי רוזן: אני אומר שגם תום הלב וגם חוסר ניסיון להשפיע על משפט, וגם כתוב פה מראית עין מובהקת של כוונה להשפיע על תוצאות המשפט, אני חייב לומר שהמשפט עצמו הוא פחות עניין אותנו, ויותר עניינה אותנו הקונספירציה או מה הדבר הזה שלא פוצח עד הסוף מה, מי תפר שם, לגבי הפוליגראף, מי תפר שם את רבקה פראוליך במשרד ראש הממשלה ואת שתי העובדות המסכנות האלה, עד היום זה לא התברר לצערי. דליה דורנר: אבל אתה לא חושב , אני פשוט אולי פה אני כבר מסתכלת על זה בעיניים של שופטת, אני ממש ואני ראיתי את זה פי נפתח בתדהמה בבוקר, זה כבר, אבל מה עלה בראשכם בכלל? הלא זה מה שבית המשפט יושב על זה בזמן אחר כבר מזמן היית כבר מזמן בבית סוהר, תאמין לי. בתקופה אחרת, היום לא נוגעים בזה. אורי רוזן: בתקופה אחרת לא היו מפרסמים את זה. דליה דורנר: לא, בוודאי, תשמע, הלא בית המשפט צריך להחליט אם הגברות האלה דיברו אמת או לא, הוא יושב, בבוקר הוא יושב, אילו היה אומר רמון יש לי פוליגראף או היועץ המשפטי לממשלה אומר, בית המשפט היה זורק אותו מכל המדרגות, זה חומר שלא קביל. אורי רוזן: כן, אבל הוא יכול לזרוק גם את הפרסום. דליה דורנר: כן, אבל אני יודעת איך לפעמים משפיע על הפרסום, אבל כיוון שאמרנו שיש הלכה פסוקה שהוא בשר ודם, אז זה דבר שממש בכניסה ישירה זה, אמרתי מטרה להשפיע, כתוב בחוק, זה כבר לא אתי, זה מתעופף. אולי עשית את זה בתום לב, אני באמת שומעת אותך, לכן אני לא הייתי כל כך מאושרת מהערה של בית המשפט בהכרעת הדין, אבל אין לו דרך אחרת. הוא אמר דברים חמורים, הוא אמר ליועץ המשפטי לממשלה תשמע ניסו להשפיע עלינו, ניסו להשפיע עלינו, ככה הרגשנו, הוא אמר: א', ב', ג', ד', ותנקוט באמצעים, זה דבר אולי צריך היה להשמר, אבל אין לו דרך אחרת לפנות, לכן אני נזעקתי, כי אני יודעת שדברים כאלה יכולים לטפל, אני לא רוצה שיעשו את זה. אז צריך לבדוק את זה, זה פשוט, זה הזמן שבית המשפט יושב אם להאמין לשלוש הגברות או לא, על לעשות תחקיר מה קרה עכשיו אתה יכול לעשות את זה , כמה שאתה רוצה. אורי רוזן: אני רק רוצה לענות מהפן העיתונאי, אני לא חושב שעיתונאי בעולם שהיה מגלה שיש חשד סביר למן התארגנות של שלוש עדות שקר והיה מחכה עם, לא היה מפרסם את זה, דליה דורנר: ללא ספק, אורי רוזן: הולך למשטרה, דליה דורנר: במדינה שהסוב-יוטדיצה הוא מופעל ברצינות כמו שאתה לא תפרסם דברים שאתה רוצה לפרסם, אבל העורך דין שלך יגיד תשמע יש תביעת איסור לשון הרע ותשלם מיליון ואתה לא תפרסם, ככה הם אומרים לך חביבי, יעשו לנו משפט. תשמע, זה ממש, זה קרה כבר, איך אומרים, אנחנו מסתכלים, הרי פנינו לעתיד לא לעבר, ואתה משכנע אותי על תום לב, אבל יש פה בעיה. מי עוד? אבי וינברג: זהו. דליה דורנר: זהו גמרנו? אבי וינברג: סיימנו. דליה דורנר: לגבי הערה, לגבי תלונות על ידי המועצה עצמה זה לא מתאים לתקנון ולסדר עד כמה שאני מכירה את זה נכון? דובר: זה לא בניגוד לתקנון. יעל גרוסמן: זה לא בניגוד לתקנון. דליה דורנר: לא אין איסור אבל אין הליך. אני לא יודעת. יעל גרוסמן: זה הנוהל, אנחנו יכולים להחליט, דליה דורנר: לא, רגע, רגע, אנחנו עוד בינתיים כדי להחליט אנחנו צריכים להחליט על תקנון מליאה, יעל גרוסמן: אוקי. דליה דורנר: אני מדברת במצב המשפטי הקיים. יעל גרוסמן: אין מניעה. דליה דורנר: לא אין מניעה, אבל אין הסדר, זה צריך להיות הסדר פוזיטיבי. טוב, דובר: ההסדר שהיה כאן עכשיו בפרסומת, זה של מישהו בין חברי המועצה, דליה דורנר: בסדר, אם רוצים לשנות את הדברים האלה, אז אנחנו בוודאי צריכים לדון בזה באופן נפרד ולהביא את זה למליאת המועצה, אנחנו לא נחליט על זה בנשיאות. יעל גרוסמן: טוב, זה היה המשפט של חיים רמון. דליה דורנר: זה היה, אני רוצה לומר לכם שאני הלכתי להגן על העיתונות גם ברדיו וגם בטלוויזיה, בגבולות, כי אני לא יכולתי, ואז אמרו לי, אמרתי יש לנו אתיקה, וזה וזה, ואז אמרו לי אז עכשיו אתם תפעילו את זה, אמרתי טוב אז תגישו תלונות, אני לא ראיתי, אז לא עלה בראשי הרעיון שאנחנו לבד נפעיל את זה. כמובן אם חיליק מומחה גדול, ממנו למדתי את כל התורה, הוא הביא לי את הדוקטורט שלו, אומר שהייתה אפשרות כזאת, אז אפשר לדון בזה אם חברים ירצו ואנחנו נדון בזה. אבל בואו בשלב זה, אני חושבת שאנחנו יכולים להתאחד על דבר אחד, אין כל ספק בדבר, מבלי להגיד איזה עיתון שהעיתונות התקשורת במשפטים אלה לא קיימה את הסעיף 12 לתקנון. לא יכול להיות ויכוח על זה, סטתה ממנו. כזאת או אחרת. אני חושבת שכלקח ממה שקרה אנחנו רוצים להתאחד ולומר אנחנו לא צריכים להפעיל סיוביוטיציה אנחנו נקפיד המועצה קוראת לכל העיתונאים לחזור ולהקפיד על קיום תקנון האתיקה שקובע הסדרים מאוד מאוד ברורים ומפורטים אני רוצה לומר לכולכם, זה לא הסדר כללי, זה הסדר מפורט, זה סעיף מאוד ארוך שמסביר את המותר והאסור והמותר הוא רחב, במסגרת המותר אפשר לדווח הרבה מאוד, אני חושבת שאפשר להביא לפני הציבור את כל מה שאתה רוצה במסגרת המותר בסעיף 12. זו ההצעה שאני מציעה לקבל . יש הצעה? כן בבקשה. ירון אנוש: אני רק רוצה להציע, להוסיף עוד סעיף 1 שקצת יותר אקטיבי שהמועצה מעמידה לרשות מערכות התקשורת בישראל כתובת בתוך המועצה, אם זה היועץ המשפטי שלה, אם זה מישהו אחר, שאליו כאשר יש, ניתן לפנות גם בזמן אמת שהבעיה מתעוררת ולא בדיעבד. דליה דורנר: מצויין, זה בוודאי טוב, בוודאי טוב לכולם. דובר: רעיון מדהים. דליה דורנר: טוב, אז תודה רבה, אנחנו ננסח אחר כך הודעה. תודה רבה לכולכם. סיום דיון