יום א', טז’ באדר תשפ”א
הרשת החברתית, עיתונות והמחוקק: תמונת מצב בינלאומית
EJN - ETHICAL JOURNALISM NETWORK -צפו כאן בדיון המנסה למצוא את האיזון בין הרשת הפרוצה, העיתונות הנאמנה לאתיקה - וסוגיית מגבלות על חופש הדיבור * ועוד: עיתונות אתית - קואליציה של עיתונאים, עורכים ואקדמיה - בדיון על התרבות בחדר המערכת והשפעתה על התוצר
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 9
 
 
נשיאות מועצת העיתונות שבה ואישרה את צירוף אגודת העיתונאים בתל אביב לשורותיה * צוות מוסכם יביא מסקנות באשר להיקף הייצוג
בקרוב: בחירת ההנהגה הבאה של המועצה לאחר ההודעה על פרישת הנשיאה והמנכ"ל * בצילום מס. 1 למעלה מימין באלבום הצילומים הנעים: רגעים בישיבת "זום" בפברואר אותה ניהלה מ"מ הנשיאה ארנה לין
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 7
 
 
תקשורת בימי הקורונה: המאבק בנגיף פוגע גם בסיקור העיתונאי
מהחרמת ציוד, ניתוב תקציבים לערוצים ששואלים פחות ועד מאסר עיתונאים באשמת "זריעת בהלה" * דיווח על עיתונות אירופית בימי הקורונה בדיון זום של מכון העיתונות הבינלאומי בוינה * צילום של המכון * ראו כאן גם את הדיווח המלא של ממצאיו בשטח
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 51
 
 
 
 
 
 
מדברים על פייסבוק ב- פייסבוק
מה עושות הרשתות החברתיות לדמוקרטיה ולתקשורת בישראל? רב שיח ביוזמת הקרן החדשה לישראל ועמותת פרטיות ישראל - עם גיא רולניק, תהילה שוורץ אלטשולר, טל שניידר, נעמה מטרסו * צפו כאן
10:31 (12/11/20) מועצת העיתונות
תגובות: 0   צפיות: 0
 
 
מסר למועצת העיתונות במהלך מפגש בדלית אל כרמל: "מרגישים תחושה קשה של נבגדות"
חברי מועצת העיתונות ובראשם הנשיאה, השופטת בדימוס דליה דורנר ומנכ"ל המועצה מוטי רוזנבלום, שמעו דברים אלה וכאובים אף יותר, במפגש עם חברי מועצת דלית אל כרמל, בראשות רפיק חלבי * שיח הזדהות בעקבות חוק הלאום * השופטת דורנר: "המועצה אינה גוף פוליטי – זהו ביקור של סולידריות"
תגובות: 0   צפיות: 81
 
עוד סאטירה כזאת – ואבדנו
מועצת העיתונות והתקשורת מביעה זעזוע ומחאה בעקבות הדימוי שבו בחר להשתמש העיתונאי ינון מגל, בעת שיחה עם בן כספית, בתכניתם בתחנת הרדיו 103fm, כאשר עסק בתגובה אפשרית למבקריו של ראש הממשלה בתקשורת. לא נחזור על הניסוח המלא, כולל חיקוי קול צרורות תת-מקלע, רימונים ואף פיצוץ - שנבחרו להמחשת דרך נוספת להשתקת הביקורת על בנימין נתניהו. נסתפק בהבעת תקווה כי במציאות של משבר ממשלי, כלכלי ובריאותי חסר תקדים ובצומת מסוכן של מתחים גוברים ושסע חברתי, שבו די בניצוץ כדי להצית תבערה ואפילו קטלנית – לא תהיה חזרה על דימויים כאלה – גם לא כ"סאטירה -"כפי שהבהיר אחר כך מגל בסוג של התנצלות.
תגובות: 0   צפיות: 39
 
לא זרוע תעמולה * לא "שמאל אנרכיסטי" - רק תקשורת שמעזה לבקר וזה (עדיין) מותר
מועצת העיתונות והתקשורת בישראל מוחה בחריפות על מתקפה נוספת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נגד התקשורת העצמאית בישראל כאשר הוא – או מי מטעמו-מדמה בפוסט בערוץ ראש הממשלה בפייסבוק את ערוץ 12 "לזרוע תעמולה חסרת בושה של השמאל האנרכיסטי" שמטרתו "להפיל את ממשלת הימין והעומד בראשה".
תגובות: 0   צפיות: 20
 
 
בעקבות שידור כתבת תחקיר בנושא תעודת כשרות בעסקים, במסעדות ובמשחטות במסגרת התכנית "שטח הפקר"
 
 
מועצת העיתונות בישראל: ליבוי השנאה לתקשורת מצד ראש ממשלה - מצער ומעורר חששות כבדים
מועצת העיתונות מביעה צער נוכח התקפתו החוזרת של ראש הממשלה על התקשורת וליבוי השנאה כלפיה* מצער מאד ואף מעורר חששות כבדים, להקשיב לראש ממשלה בישראל כשהוא שב ותוקף את התקשורת ומפנה אליה טינת המונים * אין דמוקרטיה של אמת ללא תקשורת חופשית. סימונה כיעד לתקיפה פעם אחר פעם, הוא תמצית הבוז לדמוקרטיה ולזכות להביע כל דעה, גם ביקורת ואפילו על העומד ליד ההגה. מועצת העיתונות מביעה את תקוותה שבחודש הסליחות שבפתחו עומד הציבור הישראלי, ימנע ראש הממשלה מסגנון זה.
תגובות: 0   צפיות: 31
 
"אלה ימים קשים לדמוקרטיה ולחופש העיתונות בישראל"
כך אמרה נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, בטכס הענקת "פרס דרור", לאתר האינטרנט "העין השביעית". בהחלטת וועדת הפרס בראשה עומדת השופטת דורנר, נאמר בין היתר: "בזכות אומץ ציבורי, רצינות עיתונאית ושיתופי פעולה, מצליחה 'העין השביעית' להביא לתזוזה חיובית מתמשכת במיצוב של הערבים בתקשורת בישראל".
תגובות: 0   צפיות: 80
 
נוכחים: חברי הנשיאות: השופטת דליה דורנר עו"ד ארנה לין יוסי בר-מוחא ירון אנוש סוהיל כראם אליעזר דר נפתלי גליקסברג פרופ' יורם פרי עמוס שוקן אריה אבנרי פרופ' יחיאל לימור גלית אלטשטיין ד"ר יהודית אורבך פרופ' יהודה פרידלנדר פרופ' עמוס שפירא אורחים: מירון רפופורט חנה פויגל משקיפים: זוהיר בהלול עו"ד עמיהוד בן פורת עו"ד יעל גרוסמן מזכ"ל המועצה: אבי וינברג

דליה דורנר: קודם כל אנחנו מקדמים בברכה את אנשי רדיו א-שמס שהצטרפו, את מר סוהיל כראם ואת זוהיר בהלול. מר סוהיל כראם יהיה חבר בנשיאות שלנו, ומה זוהיר בהלול יהיה חבר במליאה. ברוכים הבאים. הנושאים שעל הפרק, כשאני חושבת שיש זיקה ביניהם, הם השאלה שאנחנו צריכים לתת את הדעת, אם יש בהם כדי להשפיע על חופש העיתונות ואם עלינו כנשיאות מועצת העיתונות להגיב בהתאמה. הנושא הראשון הוא נוגע לצו מפקד פיקוד המרכז, האלוף מאיר נווה, האוסר על ישראלי להסיע ברכבו, וגם להפך, פלסטינאים, כלומר ברכב ישראלי. קיבלנו פניה מתנועה בשם "יש דין", ארגון מתנדבים לזכויות אדם, שביקש מאיתנו להגיב כאשר הנימוק שלהם היה שזה פוגע בחופש העיתונות כי הוא מרשה על כיסוי השטחים. יהודה ושומרון. ביקשתי אז מאבי פשוט לשאול את הכתבים שעוסקים בתחום הזה, וקיבלנו תגובות שבעיקרם הצביעו שאכן נגרם קושי, במיוחד כמובן לכתבים הזרים אבל גם לכתבים הישראלים. יחד עם זאת לדיון פה ביקשתי לזמן כתבים שעוסקים בנושא, כדי שיוכלו תשמעו מהם בדיוק. אחד מהם לא יכול היה לבוא, והוא מסר את עמדתו בקיצור נמרץ לאבי, ואבי יגיד אותם. אבי וינברג: יורם בינור כתב חדשות ערוץ 2 יצא לאיזה כתבה ולא יכל להופיע היום, הוא חושב, הוא משתמש במילים מאוד חריפות נגד הצו הזה, הוא חושב שזה מפריע לעבודה, הוא גם חושב שזה צו מטופש, פחות או יותר כלשונו. דליה דורנר: טוב, עכשיו מר מירון רפופורט כתב הארץ. מירון רפופורט: שלום, טוב אני לא מסתובב בשטחים כמו יורם בינור, יורם עושה את זה על בסיס יום יומי, מידי פעם אני נוסע לכתבות בשטחים, וגם מקריאת הצו וגם ובכלל שהצו אמור ועלול לפגוע מאוד מאוד קשה גם מהבחינה המעשית וגם מבחינת התחושה ההרגשה של הכתב בשטחים. קודם כל מהבחינה המעשית אני חושב שזה צו אבסורדי מבחינת העבודה , אני בדרך כלל כשאני נוסע לשטחים אני נוסע ברכב שלי, אם זה לשטחי B שזה חלק גדול מהעבודה, אם זה בשטחי C שלשם לא צריך שום אישור, אני נוסע גם ברכב שלי, וגם בדרך כלל אם זה לאזור רמאללה או בית לחם, או אפילו חברון, אני נוסע בכלי הרכב שלי. ואם אני אמור לפגוש שם פלסטינים ולדוגמא, אני עושה איזה שהיא כתבה על הגדר ואני מגיע לבית לחם ומגיע פלסטיני לאותה נקודה לאיזה שהיא נקודת מפגש ואומר לי בוא תראה מה הגדר עושה לביתי, אז איך אני בדיוק אמור להגיע לשם? זאת אומרת הנוהג, המצב הרגיל שהוא יכנס לתוך כלי הרכב שלי, דליה דורנר: ויראה לך? מירון רפופורט: ויראה לי איפה קרה האירוע X או Y או Z. אין אפשרות כמובן גם אפילו פה, ויש עיתונאי שאפילו לא מוזכר כאחד בעל הארגונים האומניטרים, אבל בוא נאמר שאפילו יתווסף עיתונאי לרשימה של האנשים שזקוקים להיתר מיוחד, איך אני יכול לדעת מראש מי יהיה, במי אני אפגש ומה הוא ירצה להראות לי, זה מצב אבסורדי שלחבל באופן ישיר בעבודה המעשית. מלבד התחושה הנוספת שיוצרת מול ברגע שאתה מגיע לבית לחם או לרמאללה או לכל מקום אחר ואדם רוצה במסגרת העבודה אמור לנסוע איתך ברכב, אתה צריך לשאול אותו יש לך היתר קבוע להכנס לישראל או אין לך היתר קבוע להכנס לישראל, זה יוצר חיץ שאתה הופך לאיש ממשל למעשה, מה שמחבל מאוד באמון שיכול להיות לו כלפיך, ואני חושב שמבחינה עיתונאית זה צו ממש בלתי אפשרי בשום, בכל צורה שהיא. אני מעריך שאני משקף פחות או יותר דברים של יורם בינור שעושה את העבודה הזאת יום יום. דליה דורנר: כן, הגב' חנה פויגל. חנה פויגל: טוב, תודה רבה שהזמנתם אותי, אני מייצגת משהו כמו 400 או אפילו יותר עיתונאים זרים שעובדים פה בארץ לעומת העיתונאים הישראילם אנחנו לא מחולקים לכאלה שעובדים בשטחים וכאלה לא, רב העיתונאים הזרים שנמצאים בארץ עובדים גם וגם. מסתובבים בארץ ומסתובבים במה שנקרא חוץ לארץ, בשטחים, אפילו בעזרה ואין הבדל בינינו. עכשיו, בקשר לצו הזה אני הייתי רוצה לחלק את זה לשתי קבוצות, יש את העיתונאים שהם כמוני one man business , אני אין לי משרד, אני מייצגת עיתון ורדיו בדנמרק, אין לי משרד, אין לי אנשים שעובדים בשבילי, אין לי כלום. אם אני צריכה לאן שהוא אני צריכה להעזר באנשים מקומיים, אני עושה את זה בארץ אם אני נוסעת לאן שהוא שאני פוגשת אנשים, וגם אם אני נוסעת בשטחים, זאת אומרת אני צריכה לקבוע עם מישהו. אצלנו בשפה שלנו אנחנו מדברים על פיקסים, על תורגמנים, רב האנשים לא מדברים גם ערבית, אז אנחנו מחפשים לנו פלסטינים שיכולים לתרגם לנו או לאנגלית או צרפתית או גרמנית או מה שלא יהיה. עכשיו, מי שיותר גדול ויותר יש לו תקציב, אולי מעסיק מישהו קבוע, אני למשל בעבודה שלי לא מעסיקה מישהו קבוע, אני גם לפעמים אני גם עובדת עם אנשים מזדמנים, אם אני פוגשת סטודנט שיכול לעזור לי לתרגם, אני יכולה להגיד לו אתה יודע מה, בוא תעזור לי או עבור כסף או אפילו עבור טובה. במקרה כזה, זה כמובן בלתי אפשרי, בלתי אפשרי לפגוש מישהו במשך יום עבודה ולהגיד בוא תעזור לי, בוא תיקח אותי, בוא תראה לי, ברור. אפילו אם מדובר על בן אדם מסויים שמכירים אותו גם הוא בדרך כלל פלסטיני ואמור להיווצר פה בעיה. עכשיו, לחברות היותר גדולות הסיפור הוא עוד יותר מורכב, החברות הגדולות, עכשיו אני מדברת על רויטרס ו – CNN אנשים כאלה שמחזיקים פה צוותים גדולים, גם בעיקר טלוויזיה, אבל גם עיתונים פתוחים שיש להם תקציב אחר, אפילו מחזיקים למשל משרד ברמאללה, ולמשרדים האלה אמורים כאילו לעזור אם הכתב בא למשל מירושלים ורוצה לנסוע בוא נגיד לשכם או אפילו לג'נין, אז האנשים ברמאללה מארגנים לו ובאים אתו, כי הם קבעו עם האנשים שצריך לפגוש בדרך. עכשיו, בנוסף לזה אנחנו באיגוד העיתונאים הזרים עבדו קשה מאוד מאוד מאוד כדי לקבל אישורים להביא לכאן מכוניות מוגנות. הם כמובן מכוניות שיש להם לוחות ישראליות, שבגלל הביטחון של האנשים אם רוצים לנסוע למשל מפה לג'נין, אז לא נוסעים ברכב רגיל אלא עולים על רכב מוגן ששייך לאותו חברה. אז כמובן אם יש צלם או מתורגמן או אפילו פיקסר או אפילו מקור שפוגשים בדרך, הצו הזה גם אסר על העניין הזה על הבן אדם או הבני אדם האלה לעלות עם הכתב לאותו אוטו, לא יכול להסביר להם את הדרך, לא יכול להסביר להם את הסיפור, לא יכול לעזור לו לקבוע דברים בדרך, כמובן שזה נותן עוד ביטוי גם בגלל שאנחנו לרובנו לא מדברים ערבים ולא יכולים להסתדר בלי המתורגמנים. עכשיו, היו לנו כמה שיחות עם הצבא בנושא, ובהתחלה הצבא דרש מאיתנו להביא רשימות של אנשים שאנחנו עובדים איתם, שזה דבר כמובן בלתי אפשרי וגם אני חשבתי מאוד לא אתי לבקש מעיתונאים להביא רשימות של אנשים בכלל במדינה, שכל דבר יכול להראות כמו שב"כ, אז סרבנו. לאחרונה אחרי שהצו הזה בוטל זמנית לפני כמה ימים, קיבלנו מכתב מדובר צה"ל, דליה דורנר: מה זאת אומרת הוא בוטל? מה הושהה. בגלל הבג"ץ. חנה פויגל: אני לא יודעת. דליה דורנר: אני לא עקבתי אחרי זה. חנה פויגל: הוא בינתיים הוא נדחה, דליה דורנר: הוא הוקפא? חנה פויגל: הוא הוקפא, הוא לא נכנס לפועל ב – 19 לינואר, בינתיים אנחנו לא יודעים מה קורה עם זה, יש בג"ץ אמור להכנס בסוף פברואר. דליה דורנר: לא, אני חשבתי שהם קיבלו איזה צו ביניים. חנה פויגל: לא, אין שום צו ביניים, דליה דורנר: אני לא בדקתי את זה. חנה פויגל: בג"ץ עוד לא נפגש, בג"ץ אמור להפגש בסוף פברואר. וזה בג"ץ שמייצג את הארגונים האומניטרים ולא את העיתונאים. דליה דורנר: כן, כן, וודאי. אנחנו גם לא מסתכלים על זה בעיניים בג"ציות, הבעיה שלנו זה רק חופש העיתונות. חנה פויגל: נכון. מה שקרה בינתיים זה שבנתיים הקפיאו את הצו הזה שלפנינו פה, אנחנו לא יודעים אם זה זמנים אם זה לאלתר, אני לא יודעת מה הוא רוצה לעשות עם זה. אחרי שזה קרה אנחנו קיבלנו מכתב לאיגוד העיתונאים הזרים שפה הצבא טוען שהצו לא יקפא עלינו, על אנשים שמסתובבים בשטח אם כרטיס לע"ם של העיתונות הממשלתית, או עם כרטיס של איגוד העיתונאים הזרים, וזה תקדים, זה פעם ראשונה שבכלל מישהו במדינה הזאת מכיר בכרטיס שלנו, שזה כרטיס שאנחנו מנפיקים לחברים שלנו, וזה יכול לעזור קצת, כי אם מסתכלים שוב על החברות הגדולות, הצוותים שלהם הפלסטינים בדרך כלל גם חבורים באיגוד העיתונאים הזרים, כחלק מסידור העבודה שלהם. לאנשים קטנים כמוני אני לא חושבת שזה עוזר, כי אני לא מכירה פלסטיני שעובד איתי שהוא גם חבר באיגוד העיתונאים הזרים זה דבר שעולה 1000 שקל לשנה, והאנשים שאנחנו עובדים איתם אין להם את הכסף הזה לבזבז על דברים כאלה. זהו. דליה דורנר: תודה. לפני שאני פותחת את הדיון והערות החברים, לי נראה שאני קוראת את הצו הזה ויש יוצאים מן הכלל שורה ארוכה שלא נתנה את הדעת לעיתונאי המכסה את השטח, ואגב הדברים שאמרה חנה אז אין להם שום איגוד, והשאלה היא שאני שואלת את עצמנו ואתכם, מה, בהחלטתנו אנחנו לא צריכים להצביע שזה גורם לבעיה ולבקש הסדר כעיקרון שיאפשר כיסוי כאחד מיוצאים מן הכלל גם לעיתונאים בתנאים אלה ואחרים. משהו כזה. כן, בבקשה. פרינדלנדר: אני פרופ' פרינדלנדר, בעצם השופטת דורנר אמרה בדיוק מה שרציתי להגיד, אז עד כאן. יורם פרי: אני מתנצל, אני רוצה לשאול שאלה לא להביע דיעה, האם אנחנו חייבים לעסוק בצו הזה אך ורק בהיבט העיתונאי או מותר לנו, במועצת העיתונות, גם להתייחס לעניין הכללי של הצו הזה. דליה דורנר: אני אינני יודעת, יכולים להיות אנשים בעלי דעות שונות, אני הולכת על שדה בטוח, על כביש בטוח, וזה התפקיד שלנו זה לגבור על החופש העיתונות. אני פה לא יושבת כשופטת בית המשפט הגבוה לצדק, ואת הדיעות שלי כשופטת אני שומר לעצמי. אנחנו גם התבקשנו להגיד שזה פוגע בחופש העיתונות. אגב, יש לנו זיקה בין הבעיה הזאת לבעיה שאתה העלית, יש בזה זיקה, וחופש העיתונות הוא עניין מספיק כבד, אם אנחנו נגן עליו הגנו על דמוקרטיה. יורם פרי: הייתי שמח אבל, דליה דורנר: אבל כמובן זו תשובתי, אני בכוונת תחילה חשבתי שאני אתקוף את העניין כדי לקבל הסכמה רחבה. בר מוחא: אני חושב שאנחנו צריכים לדון בהיבט העיתונאי בלבד ולא בהיבט הרחב של העניין, למרות שגם בהיבט הרחב של העניין יש בעיה. אבל מאחר ותפקידנו מתעסק בבעיה העיתונאית, אז אנחנו נתעסק בבעיה העיתונאית, ואני חושב שאנחנו צריכים לצאת עם הודעה ובקריאה כדי להפסיק את התופעה הזאת, ולהפריע בעבודת העיתונאי במסגרת עבודתו. דליה דורנר: כן? יהודית אורבך: יש לי איזה שאלה פרוצדורלית, האם לא היה מתאים שגם נזמין מישהו מנציג של מערכת ביטחון כדי לשמוע את השיקולים? דליה דורנר: אנחנו לא עושים משפט, יהודית אורבך: לא, מבחינת להבין. דליה דורנר: לא, אני, את השיקולים הם שיקולים ביטחוניים, מה את, יהודית אורבך: כן, שיספר לנו. דליה דורנר: את יכולה לנחש אותם. יהודית אורבך: לא, אבל, דליה דורנר: הבעיה היא הזאת, הצו הזה מעלה יוצאים מן הכלל, ולא ניתנה הדעת לקשיים שהוא גורם לעיתונאים בכיסוי השטח, זה דבר שבכלל לא היה, על פי החריגות, ארגוני זכויות אדם וכו', רק עיתונות לא. בר מוחא: יש פה עורך דין, בדיוק, יש עורכי דין שמאפשרים לו. דליה דורנר: כל מיני יוצאים מן הכלל היו, אני חשבתי ואני שמחה שסביר הוא שהאלוף ייתן את דעתו ושתצא קריאה מהנשיאות. תראה, יכולתי לטפל בזה כמעט אישית, אבל אני לא רוצה, אני רוצה אתכם, את הגב שלכם, כי זה לא היה לי קושי לכתוב לאלוף ולומר אדוני נשיאת מועצת העיתונות, למה לא נתת דעתך? אבל לא, אני רוצה שעם כל המשקל שיש לנו לומר את הדברים, ואז יעשו הסדרים שיאזנו בין שיקולי הביטחון לשיקולים של כיסוי בשטחים. מה שכן הוא הבעיה, שלא ניתן לכיסוי העיתונאי שום משקל, לא לקחו את זה בחשבון, זה לא היה לנגד עיניהם. אני בטוחה אגב שגם ייענו לזה. אני בטוחה, אני מקווה. נאמר כך. ירון אנוש: רק הערה לגבי הדברים שלך, אני חושב שמה שהיה מגיע מהצבא ממערכת הביטחון, זה משהו שאנחנו כבר יודעים מהתקשורת ומה לא יודעים כי זה משיקולי ביטחון גם לא היו אומרים לנו. כך שאני לא רואה שום דבר חדש שהיינו למדים מזה, מהעניין. אבל אני רוצה לומר שני דברים, מלבד הקונוטציה הייתי אומר, התחושתית המאוד לא חיובית שלי מהצו הזה בכללותו, לגבי עבודה עיתונאית עמיתים שלנו שעובדים שמה אני דיברתי עם כמה מהם מאז שהנושא הזה עלה, לפעמים בצורה הפשוטה ביותר, זה לא רק עניין של מקורות כמו שציינת, וזה לא עניין של עבודה שוטפת, אלא לפעמים זה גם עניין של הביטחון האישי שלהם במובהק, כאשר עיתונאי נוסע לבד ואם קורה, כלומר חס וחלילה מישהו רוצה לפגוע בו, לפעמים לוקחים אדם מקומי שהוא המקשר לכל הגופים והארגונים שם או לחלקם, כדי להגיד שהוא בסדר ואל תגעו בו. זאת אומרת שיש פה גם עניין של ביטחון אישי של העיתונאים שמסתובבים שמה, שזה מעבר לעבודה השוטפת והמקורות והכל, וזה דבר שלא צויין כאן, כך שזה במובן מסויים זה מסכן חלק מהעיתונאים. אני רואה כמעט אי הסכמה שלך, ואני לא יודע על מה היא מבוססת, אתה כנראה לא עובד בשטחים כעיתונאי ולא מכיר גם את הדברים האלה. דובר: צריכים להתחשב באותו פלסטינאי שמשתף פעולה ואז אוי ואבוי גם לו, ירון אנוש: בדרך כלל הם לא, אני לא רוצה להכנס שוטף לא שוטף, אבל כשהוא צריך את הקשר והזה, אז יש לו את האנשים המתאימים שם, וזה עניין לפעמים של חיים ומוות. מעבר לזה, וזה יעביר אותנו אני מניח אחר כך לנושא השני, וזה לאור הערה שלך שמוכנים היום אם יש לך תעודת לע"ם, שזה בדיוק אחת הבעיות שלנו, דליה דורנר: זה אנחנו נדבר מיד. ירון אנוש: בדיוק. דליה דורנר: אמרתי, יש זיקה. ירון אנוש: אני חושש שאנחנו קצת נופלים כאן למלכודת מוכנה מראש לגבי הנושא הזה של הכרה של אדם כעיתונאי אם יש לו תעודת לע"ם, שזה דבר שאנחנו לפחות בעבודה בירושלים היום מתנגדים לו במוצהר לאור מה שקרה עם התנאים לקבלת התעודות האלה, ואישורים שצריכים לקבל מגורמים ביטחוניים כדי להיות עיתונאי בישראל. ולבוא ולהגיד אחר כך שבעקבות מה שאנחנו נעשה, הנה אנחנו מתחילים להגיד שהנושא של תעודת לע"ם, לי יש בעיה עם זה, מכיוון שאנחנו בעבודה בירושלים ממליצים לאנשים שלנו לא להוציא תעודות עיתונאי של הע"ם, לאור מה שקורה איתם. דליה דורנר: תוציאו אתם תעודות עיתונאי. ירון אנוש: אנחנו מוציאים, לא מכירים אותם. דליה דורנר: בסדר גמור, אנחנו נדבר על זה, הנושא השני, זה קשור לזה. אבל סליחה שאני מתערבת, אבל אני הבנתי מחוות הדעת שיעל כתבה שהלשכה זה התפקיד שלה לטפל בכתבים הזרים, ירון אנוש: בדיוק. דליה דורנר: והרי דובר על הצעה שהייתה לכתבים זרים, זה לא אומר שאותה הצעה, אבל ננהל על זה דיון, טוב נראה. כן, עוד מישהו? עמוס שוקן: אני רוצה להצטרף למה שאמר רפופורט, אני פעם אחת נסעתי לכתבה יחד עם גדעון לוי, אז במקרה הזה אחרי שהוא נסע ברכב, יש לו רכב ממוגן של העיתון, הוא הגיע למקום מסויים בשטחים, פגש אותו פלסטינאי במכונית שלו ויחד נסענו במכונית של הפלסטינאי, אבל אין לי ספק שבחלק מהמקרים הוא עובד עם אנשי קשר בכל המקומות, ואין לי ספק שבחלק מהמקרים הם נוסעים במכונית של הארץ, ולא יכול להיות שימנעו ממנו את זה, כי זה כלי חיובי לעבודה שלו. זוהיר בהלול: כן, אני יכול להגיד מילה? דליה דורנר: כן. זוהיר בהלול: כן, קודם בהחלטה הזאת הופכים את העיתונאים בעל כורחם למפרי חוק, כי זה אחד מהמקורות, הייתי אומר, הידועים מזה עידן ועידנים של קשר של עיתונאי עם אזור שהוא תחת סיקורו ועבודתו, ונדמה לי שבכך הופכים את העיתונאים לעבריינים ונדמה לי שבלתי אפשרי שעיתונאי לא יעשה את הקשר הזה, ולפעמים גם יסיע מתוקף עבודתו עיתונאים. נדמה לי שזו החלטה פוליטית די ברורה. וזו פגיעה אנושה בעבודה העיתונאית הבסיסית של עיתונאי ישראל בשטחים. דליה דורנר: כן. טוב. ארנה לין: מה שאני רוצה לומר זה להכנס טיפה לפילוח יותר עמוק ולהגיד את הדבר הבא: צריך לדעת גם איך להסדיר את זה, כי יש פה כל מיני מינוחים כמו היתר אישי, או היתר כללי, או היתר, ללמוד ממה שאנחנו עושים בלשכת עורכי הדין, בלשכה יש מחלוקת, בוא נגיד יש תמיד אוסיטי פוליטי מאוד גדול, אבל כל פעם שזה נוגע לתפקידו של עורך הדין אז הלשכה למשל הייתה מצטרפת לבג"ץ של יש דין רק בשאלה של מעמדו של עורך הדין או בהקשר הזה את מעמדו של העיתונאי, ובאופן הזה גם לא נותנת לגיטימציה בדרך השלילה או בדרך המחדל לצו, וגם מתמקדת באמת במה שעניינה, כדברים אחרים צריכים אנשים אחרים לדון. יותר מזה, אם הבג"צ הזה הוא של ארגונים הומניטרים ואין לי כרגע מושג מי וזה באמת לא מעניין אותי, אז זה גם אפילו יצטרכו, דליה דורנר: זה לא יש דין, ארנה לין: כן, אני אומרת, זה לא איכפת לי מי זה בכלל, לא איכפת לי מי זה בכלל, אני רק אומר זה שעת כושר להתחיל למצב את מועצת העיתונות כעותר ציבורי בכל מה שקשור למעמדו של עיתונאי, כי אני חושבת למשל, ושוב כמובן צריך לעשות מיצוי הליכים קודם, צריך לפנות, דליה דורנר: צריך לפנות. ארנה לין: וודאי, וודאי, בדיוק מה שאמרת, בוודאי שצריך לפנות, אבל לא צריכים להתפשר, מכיוון שלדעתי סוג ההחרגה שצריכה להיות לגבי עיתונאי צריכה להיות כמו של עורך דין, למעט שהוא לא צריך לייצג אף אחד, הוא צריך לייצג את העיתונות, אז זה לא צריך להתפשר לא על ידי, דליה דורנר: לצורך כיסוי שטחים. ארנה לין: נכון, לצורך תפקידו. אז אם הם מנסים לתת לנו היתר מיוחד או היתר זה, או היתר ארוך, שום דבר, אנחנו צריכים החרגה מסוג שיש לעורך דין ואם לא נצטרף לבג"ץ. דליה דורנר: כן. ארנה לין: עיתונאי במסגרת תפקידו, בדיוק. עמוס שפירא: אני חושב שבפן העקרוני בנושא כמו זה אני לא חושב שזוהי תהיה ראיה צרה מידי של תפקידנו כמועצת עיתונות להתמקד בראש ובראשונה ובעיקר בעניין העיתונאי או בהשלכה העיתונאית שנודעת לצו הזה לגבי יכולת פעולתם או אי יכולת פעולתם של עיתונאים ולא להכנס לסוגיה בכללותה. למצער, אם אנחנו כן רוצים להכנס לסוגיה בכללותה, אז גם בוודאי שצריך לשמוע את הצד האחר כפי שנאמר, לקבל תשובה מאלה שהוציאו את הצו הזה, אם אנחנו רוצים להתייחס לצו בכללותו, לאו דווקא לפן העיתונאי ולהשלכה העיתונאית, אבל אני בא להתמקדות בעניין הזה בהשלכה העיתונאית ואז אולי באמת אין מקום לתגובה. דליה דורנר: טוב. עמוס שפירא: עכשיו, לגבי הטכניקה אני מסכים, אפשר להציע להם, דליה דורנר: אנחנו קודם נפנה אליהם, עמוס שפירא: תנסחו חריג נוסח עורך הדין, אולי צריך רק להגביל, לא כל עיתונאי, אלא עיתונאי שעוסק בעניינים, דובר: למה? עמוס שפירא: לא יודע, צריך לחשוב. דליה דורנר: אתה לא צריך להגביל, יגבילו אותך. עמוס שפירא: יהיה משא ומתן, אז צריך לחשוב על כל מיני הצעות. דליה דורנר: סליחה, רצית להוסף עוד משהו? מירון רפופורט: כן, רק להצטרף למה שרון אמר לגבי הביטחון האישי שהוא בהחלט מאוד מהותי והרבה פעמים הוא משמש במידה מסויימת כתעודת הביטוח שלך כעיתונאי, שנמצא אדם מאותו כפר כמוכר ואתה מסתובב אתו, זה סוג של תעודת ביטוח. זה מהותי מאוד. זה דבר אחד. דבר שני – אני חושב שצריך לחשוב בהיבט היותר כללי שהיום בעצם מעט מאוד עיתונאים נכנסים לשטחים, מכיוון שהשטחים אסורים בגישה לאזרחים ישראלים, למעשה ערוץ הקשר היחיד בין החברה הישראלית לבין החברה הפלסטינית וכאן התפקיד שלהם הוא מהותי פי שתיים, זה לא מצב שאזרח יכול להגיע ולראות את זה בעצמו, ולכן החשיבות האדירה של הזה הדבר. דבר שלישי – הייתי רוצה להצטרף למה שיורם פרי אמר, העניין שאם תהיה הפרדה והחרגה של עיתונאים החוצה זה גם עשוי ליצור מצב קצת לא נוח לעיתונאי בשטח, זאת אומרת שאזרח אחר, דליה דורנר: תשמע, מעבר לטוב זה הטוב מאוד. מירון רפופורט: כאילו האדם, דליה דורנר: זה נכון, מירון רפופורט: אותו עיתונאי תהיה לו איזה שהיא פריבילגיה שהוא מותר לו ואחרים אסור, זה עשוי ליצור מצב, דליה דורנר: לישראלים. מירון רפופורט: מה שלישראלי אחר, שנמצא אתו נאמר בהפגנה בבילעין, יש בזה מצב שיכול ליצור מתח. דליה דורנר: טוב, מישהו עוד רוצה להתבטא. כן, בבקשה? טוב, רבותיי, אני רוצה לקבל מכם הסכמה, נדמה לי שדעת, אלא אם יש הסתייגות, הדעה הכללית הייתה שנתרכז בצד העיתונאי, שהנשיאות תדרוש תפנה בכתב החרגה של העיתונאי, ואם הוא מקבל תשובה שלילית נצטרף לבג"ץ רק בנקודה הזו, בנקודה של התפקיד שלנו כעיתונאי. לגבי האספקט היותר רחב כפי שאמרתי, נדמה לי נשאיר את זה לארגונים שמטפלים בזה, לכל אחד מאיתנו יכולה להיות דעה כזו או אחרת, אני בכוונת המכוון כדי לא לפתוח את הדיון למחלוקות לקחתי את הדבר שכולנו כמועצת עיתונות צריכים להסכים לה. כן, בבקשה. עמוס שוקן: אז אולי לציין את זה שאנחנו לא נדרשים לדון, דליה דורנר: כן, כן, עמוס שוקן: על העניין, דליה דורנר: כן, אנחנו, אנחנו לא נדרשים, עמוס שוקן: כדי שלא יתקבל הרושם שאנחנו, דליה דורנר: לא, אנחנו לא בעד, ואנחנו לא נדרשים, אבל אנחנו רואים בזה, בוודאי בפניה ובוודאי שכאשר נצטרף לבג"ץ זאת תהיה העמדה שלנו, שאנחנו נאמר שאנחנו מייצגים נקודה זו, אנחנו לא מביעים עניינים אחרים. בוודאי, לכל אחד יש דיעות אחרות. אפשר לקבל את זה כהחלטה? אוקי. אז זו החלטה שלנו, ונעבור לנושא הבא. נושא דיון שני: דליה דורנר: כפי שאמרתי לשני הנושאים לדעתי יש זיקה, משום שעד כמה שאני הבנתי לע"ם, איך קוראים לזה? דובר: לשכת העיתונות הממשלתית, דליה דורנר: לע"ם זה אצלי בכלל מפלגה בכלל. אני נזכרת. אז לשכת העיתונות הממשלית התפקיד שלה אם לטפל ולתת תעודות, ועל זה היו בג"צים, ולא רוצים וכן רוצים, זה לעיתונות הזרה, ואילו העיתונות זה מקצוע שאין לו רישום חלילה לנו, מקבלים לצורך עבודתם שיהיה נוח מן הארגונים שלהם את התעודות כדי שיראו שהם עיתונאים וכיוון שצצו בעיות ביטחון, אבטחת, ולא נותנים גישה לאישים שמאובטחים ושומרים עליהם אז אתם מקבלים אישורים, אתה מרכז את זה? אולי אתה תסביר את המצב הקיים. מה שאני אומרת זה מדוייק? אולי פה באמת אני אפסיק, ואתה אולי תגיד מה היה עד כה, ואולי נמשיך מפה. בר מוחא: מה שקורה, לשכת העיתונות הממשלתית מאז ומתמיד הנפיקה תעודות לעיתונאים. עד לפני כמה שנים, בוא נאמר 5 שנים לשכת העיתונות הממשלתית הנפיקה תעודות לכל יחיד, אתה ראית לא מעט דוברים שהם הסתובבו עם תעודת עיתונאי של לשכת העיתונות הממשלתית. האמת היא שבשנים האחרונות החלה לשכת לע"ם להחמיר עם מתן התעודות ולהקפיד יותר והוקמה גם וועדת ערר שהייתי חבר בה עד לפני כמה חודשים, ובמקביל אנחנו כאגודת העיתונות גם האגודה בירושלים וגם האגודה בתל אביב ובעצם בגג של האגוד הארצי, הנפקנו תעודות לחברנו. לפני כמה שנים, 4 שנים משהו כזה, ישבנו עם אנשי השב"כ, נציגי השב"כ, וסיכמנו איתם שאנחנו מעוניינים גם כן להכנס שהתעודה שלנו תוכר ולהכנס לארגונים מאובטחים, ואכן הייתה הסכמה שתהיה מבדקת אלוגרמה כזאת, זוהרת, בתעודה, אנחנו מעבירים את הרשימות של העיתונאים שהתקבלו החדשים, וכאלה שכבר חברים, והם יאמרו לנו למי לתת את המדבקה, למי בעצם להדביק את המדבקה על התעודה ולמי לא. לכן היו בודדים בלבד בין 5 ל – 6 איש שבעצם נמנע מהם המדבקה הזאת. בסך הכל המשכנו לעשות את זה, זו הייתה תקופה של שנה משהו, ואז מסתבר עיתונאים פנו אלינו ואמרו שלמרות הכל, באירועים מאובטחים אנשי אבטחת אישים לא מאפשרים לעיתונאים להכנס פנימה, וגם לשטחים, לשום מקום, אין אפשר להכנס עם תעודה של אגודות העיתונאים בכלל. ואז התקשרתי לשב"כ, ואמרו לי תשמע, זאת הנחיה של דני סימן, הוא נתן את ההנחיה הזאת. התקשרתי לדני סימן הוא אומר לי כן, אני כך קבעתי וכך אני רוצה וזה מה שיש. אמרתי לו סליחה, אבל איך אתה פועל, על סמך מה? מי שמך? יוסי, זה מה יש. ואני חושב שכך זה צריך להיות וזה מה שיהיה. האמת היא שזה הכעיס אותי, זה היה לפני כמה חודשים, ובהתייעצות עם חברי מירושלים, ירון אנוש, וחברים נוספים החלטתי לשלוח מכתב ב – 27 לדצמבר לדני סימן, מכתב שהעתק ממנו נמצא לפניכם, ובו הדגשתי את הבעייתיות שבעצם תעודת אגודת העיתונאים אינה מוכרת, ורק תעודה של לע"ם מוכרת, והוא מאחר וראיתי ובוא נאמר צופה פני העתיד, ולכן החלטתי גם כן על מנת שאם אנחנו נגש , נגיש עתירה מחר לבג"ץ צריך למצות את כל ההליכים לפני שאנחנו מגיעים לעתירה. ואז פניתי לדני סימן והיום פניתי לראש הממשלה, על מנת למצות את כל ההליכים ולדרוש מהממונה עליו, מאחר ולא קיבלתי תשובה מדני סימן, תשובה ממנו לא קיבלתי, ואני מעריך שאין לו מה להשיב, מה גם שיעל בחוות דעתה, יעל גרוסמן בחוות דעתה האירה את עיני ואני רואה את האתר של לשכת ראש הממשלה, ולשכת העיתונות הממשלתית בעצם, שאומר ככה: ברוכים הבאים ללשכת העיתונות הממשלתית. לשכת העיתונות הממשלית (לע"ם) אחראית מטעם משרד ראש הממשלה לתיאום התקשורת בין ממשלת ישראל ובין קהילת העיתונאים הזרים מישראל, מותקף אחריותם. אנו מנפיקים תעודות עיתונאי ופועלים כדי לאשר כיסוי תקשורתי מראש לגורמי מפתח בישראל של ביקורים ממלכתיים ושל אישיים זרים המבקרים בארץ. דהיינו, גם לשכת העיתונות מדגישה מפורשות שבעצם הם מטפלים רק בעיתונות הזרה ולא בעיתונות הישראלית, כלומר טיפול שלה הוא מול העיתונאים הזרים שאמורים לקבל תעודות שהייה בישראל ופעולה בישראל, אבל לא לעיתונאים הישראלים, ועל כך אני מודה ליעל, זו הזדמנות שלי להודות לה על כך שהיא האירה את עיני בנושא הזה. עמיהוד בן פורת: תסתכל בשלושת המסמכים, שזה המכתב בצד שמאל. כללים בדבר צידה ואישורים לעיתונאים אפשר להוציא מהמדפסת, בצד שמאל למטה. בר מוחא: כן. עמיהוד בן פורת: וטופס הרשמה לעיתונאים. בר מוחא: כן. עמיהוד בן פורת: זה עוד יאבן את העניין של העיתונאים הזרים . בר מוחא: כן, בדיוק, אז לכן יש כאן עניין שאנחנו פה נוצר מצב שפקיד ממשלתי דני סימן, קובע מי הוא עיתונאי, הוא יושב מחליט לבד, עכשיו ישנה וועדת השגה שאני ישבתי בה. אני רוצה לספר לכם אנקדוטה, הרי בוועדת ההשגה שאני יושב עכשיו מי יושב בוועדת השגה, יושב אסי שריג שהוא יועץ התקשורת של ראש הממשלה, יושבת טובה אלינסון ממשרד הפנים, יושבת היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, והיועצת המשפטית של לשכת העיתונות הממשלתית, ואנוכי העיתונאי היחיד שיושב שם, אני בעצם מן קישוט או מן כיסוי לאותה וועדת השגה. שימו לב, אחת הבקשות שמגיעות לוועדת השגה בפעם האחרונה שהייתי זה חיים סלוצקי, חיים סלוצקי מגיש בקשה לתעודת עיתונאי, מה הקשר שלו לעיתונות אני לא יודע, אבל זאת אחת הדוגמאות לבקשות שהחל כאן אין ספק שחלקם מאושרות על ידי, ולעומת זאת כשיש אחד בשם ישראל פוטרמן שמגיש בקשה הוא לא מתקבל ודנים עליו דיונים כאלה ואחרים, והוא חבר אצלנו באגודת העיתונות בתל אביב כי אישרנו אותו כחבר באגודת העיתונות בתל אביב כי הוא מתאים להיות חבר, כי הוא כן עוסק בעיתונות, אז יש כמה ביקורות ודני סימן הרי לא אישר אותו, בסופו של דבר וועדת ההשגה שאני ישבתי בה ואני מעריך שאלמלא הייתי יושב הוא לא היה מאושר גם. דליה דורנר: כן, טוב. בן מוחא: ולכן אני חושב שאנחנו צריכים, דליה דורנר: בסדר, בר מוחא: לנקוט עמדה נחרצת לעניין הזה. דליה דורנר: אכן, אני פותחת את זה לדיון. כן, בבקשה. ירון אנוש: אני רוצה להגיד שיש כאן חוסר תמימות דעים בין ירושלים לתל אביב, מאותו הסדר עם השב"כ שבר מוחא מתאר. אנחנו התנגדנו, אנחנו מתנגדים גם, אני לא חושב שתעודת עיתונאי שלי צריכה להיות מאושרת על ידי גורם בטחוני ישראלי, כמו ששום מקצוע לא היה מסכים שאת התעודת הכשר לו שהוא יקבל מגורם הביטחון הישראלי. זה דבר אחד. שתיים – אני רק רוצה להדגיש את מה שבר מוחא כאן תאר, התהליך של הקשיים ההולכים וגוברים והתנאים המתרבים שהגיעו עד היום בשאלון, הבקשה לתעודת עיתונאי ללע"ם אני יודע שזה הפך ממשהו של עמוד אחד למשהו של 2 וחצי עמודים שחלק מהשאלות הן אישיות בהחלט, הן לא מעניינו של שום גוף ממשלתי, הן חודרניות ברמה שנדרשות אך ורק אולי לגורמים ביטחוניים שיאשרו. כלומר, התחושה שלי שלע"ם משמשת כצינור בלבד שמקבל את האור הירוק מגוף אחר, ובעקבות כך חותמת על זה. עכשיו, כשאני מדבר על תהליך הזוחל בשנים האחרונות, זה התחיל בזה שהתעודות האלה שהונפקו חינם התחילו לעלות כסף, אז אתה אומר אוקי, בסדר יש עלויות וכו' וכו', ואחר כך התחילו התנאים עצמם להתרבות כאמור עד לרמה בלתי אפשרית מבחינתנו אנו, וכאמור אחד מהשלבים הללו היה לדון בכך שאגודות העיתונות או האיגוד הארצי של העיתונאים בעצם הפכו ללא רלוונטיות, כך שהתעודות שלהם הרי לא שוות אפילו את הנייר שאנחנו נותנות מבחינת כל גורם ממשלתי או ציבורי. אין להם שום ערך למעשה. דליה דורנר: אז מה החלטתם בירושלים? ירון אנוש: תראי, אנחנו המלצנו לכל החברים שלנו לא לקבל, כמו שאמרתי, לא להוציא את התעודות הללו. דליה דורנר: אני מניחה שאם אף אחד לא היה מוציא את התעודות אז הם היו, ירון אנוש: העיתונאים, דליה דורנר: היה יתרון. ירון אנוש: יושב עיתונאי , ואני יכול להבין אותו בדילמה, כי הוא עובד במערכת, אנחנו יודעים היום הרי איך נראים לפעמים העבודות הללו או מה היא צורת העסקה שלו, ואני רוצה לראות אותו שהוא מודיע לראש המערכת שלו אדוני אני לא הולך לכסות אירוע עם ראש הממשלה עם שר הביטחון, עם אישיות, דליה דורנר: לא, התנאי לו היה בא לכסות אז הם היו רצים, נותנים 8 תעודות. ירון אנוש: כאמור זה חלק הבעיה, הפעם אני רוצה להצביע על הצד ההפוך, אני חושב, דליה דורנר: אם הייתם קצת יותר מאורגנים. ירון אנוש: בדיוק, דוברת: אם אף עיתונאי לא יבוא, אז יכול להיות, דליה דורנר: הבעיה שזה לא עניין של הארגון, אלא חשש מתי, עד מתי וכמה. מבחינת הזמן. ירון אנוש: אני רק רוצה לציין, וזה קצת לכיוון שלך גב' היו"ר, אני חושב שפה לשכת העיתונות חדרה לאיזה ואקום שאנחנו אשמים בו העיתונאים, דליה דורנר: כך זה נראה. ירון אנוש: וגם המו"לים וכל מי שקשור, שמזה שנים לא הגדרנו לעצמנו מי הוא עיתונאי, אין קריטריונים אחידים ברורים מקצועיים, זה משהו דיפוזי שגם חלק מן המולים מנצלים אותו כמובן, ככה שנכנס גורם ממשלתי, עמוס שוקן: איך הם מנצלים את זה? ירון אנוש: איך הם מנצלים אותו? עמוס שוקן: כן. דליה דורנר: הם עושים מאדם עיתונאי, זה מקצוע שלא צריך ללמוד. ירון אנוש: אתה תעמוד נדהם לדעת כל אדם שרוצה, עובד היום בתקשורת בלי שום קשר להשכלתו, יכולתו וכו'. עמוס שוקן: וכך צריך להיות. ירון אנוש: אוקי. אבל אם אני אסתכל על הצד השני של העניין, וזה בשוליים, כי זה לא קשור, ישנם עיתונאים היום שעובדים בהסכמים ומתחייבים לבלעדיות ומקבלים את שכרם על פי מספר האינצ'ים שמפורסמים בפועל. עמוס שוקן: אצלנו זה על פי מספר האינצ'ים של מספר המודעות שמפורסמות. דליה דורנר: אני הבנתי שפרסמו רייטינג של שופטים, אם כותבים על שופט כמה מודעות. ירון אנוש: וכדי להסית את זה חזרה למסלול, וזה אני אסכם, דליה דורנר: כן. ירון אנוש: אני חושב שמעבר לפעולות שיוחלט או לא יוחלט לגבי הנושא הענייני, ייתכן מאוד שמועצת העיתונות צריכה להיות הגוף שבא ויוזם משהו שבסופו של דבר יבוא ויגדיר מי הוא עיתונאי, מה הוא עיתונאי, איך נראה עיתונאי, שתהיה אפילו איזה הגדרת יסוד שעל בסיסה נוכל, דובר: זה לא כל כך פשוט. ירון אנוש: אני יודע שזה לא כל כך פשוט, יכול להיות שבגלל זה זה לא נעשה, דובר: אין סוף נסיונות. ירון אנוש: גם הגדרה שאומרת שעיתונאי מאוד נרחבת, הוא אדם שמועסק על ידי עיתון או כל גוף מפרסם אחר, יכולה להיות הגדרה רחבה ביותר עד צמצום. אז אני אומר אבל זה דבר שאנחנו, מישהו נכנס לואקום שלנו, ובכל מקום שנשאיר ואקום מישהו יכנס אליו. עמוס שוקן: אני רוצה רגע לציין את דני סימן פה בדיון. לדעתי, לפי מה שדני סימן אמר לי הוא היה שמח להתפטר מהסיפור הזה של תעודות עיתונאי, אני נתקלתי בזה שיום אחד הלשכה סרבה לתת תעודות עיתונאי לעיתונאים של המקומונים שלנו, ואז נזעקו העיתונאים ואמרו אנחנו לא יכולים לעבוד. אנחנו הולכים לבתי משפט בכל מיני מקומות, לא נותנים לנו גישה לתיקים ועוד כל מיני דברים כאלה. אז דיברנו עם דני סימן והוא אמר תשמעו, אני בעצם יש כל כך הרבה מקומונים שאני לא יודע מה זה מקומון, ומה זה עיתון ומה זה לא עיתון וחלק אין בהם בכלל עיתונאים, וחלק בהם בהפרדה בין החלק המסחרי והחלק העיתונאי, אז אני קבעתי שבמקומון אם זה לפחות 60 אחוז מהשטח המודפס זה חומר מערכת, ואם יש לו איזה איזון מערכתי. אז אני אמרתי לו תשמע אתה מוציא את כל המקומונים שלנו מהאפשרות לקבל תעודות עיתונאי למרות שהעיתונאים שלנו הם עיתונאים לכל דבר ועניין, משום שבגלל צורך, מכל מיני סיבות כלכליות אנחנו החלטנו שאצלנו במקומונים 70 אחוז משטח העיתון יהיה מודעות ורק 30 אחוז שטח עיתונאי. עכשיו, הסוגיה הזאת, ואז הוא אומר תשמע אבל יש כל כך הרבה מקומונים, ועכשיו יש גם אתרי אינטרנט, וכל אחד הוא עיתונאי, ואני לא יודע להחליט מי הוא עיתונאי ומי הוא לא עיתונאי. עכשיו ברור שהעיתונאים הם קצת משלמים את המחיר של הנוחות שהיה גורם כזה שהנפיק תעודות והתעודות האלה היו מקובלות על ידי כל מיני גורמים ממשליים ועדיין מקובלות בין אם אתה באירוע של פיגוע ואתה רוצה להכנס ולכתוב על זה, ואז המשטרה תיתן לך להכנס ואם אתה בלי התעודה אז לא יתנו לך להכנס, כמו באירועים אחרים, למעשה זה דבר קצת מגוחך שהממשלה נותנת תעודות עיתונאי. באחד השלבים באיזה ויכוח אחר שהיה, אמרתי בהארץ בואו נוציא תעודות עיתונאי, וברור שבאיזה שהוא שלב צריך יהיה להתמודד בעתירה לבג"ץ כשמישהו יגיד אני לא מקבל את התעודה שלך, אני רק מקבל תעודה אחרת, צריך ללכת לבג"ץ ונראה לי שהסיכוי הוא לא רע שהיינו מקבלים הכרה גם בתעודה שלנו, ומחייבים את הצד השני לתת שירותים, אלא שעד שכל הצד השני שזה פעם נמל אילת, ופעם זה בית משפט ופעם זה כל מיני גורמים, עד שכולם ידעו שהחליטו ככה, אז דרכנו נעשים יותר קשים לעיתונאים והם מחפשים את הדרך הקלה. עכשיו המצב מסובך עוד יותר, שואל ירון אנוש מי הוא עיתונאי? התשובה היא הנכונה, כל אדם הוא עיתונאי, בפרט בימינו אלה. למה? עולם הבלוגים, עולם הבלוגים, כל אחד פותח אתר ומחליט שהוא עיתונאי, עכשיו לך תגיד לו אל תלך למסיבת עיתונאים, ואל תלך לבית המשפט לחפש תיק, אתה בעל בלוג, אולי שכותב על עניינים משפטיים, אולי שכותב על עניינים אחרים ורוצה את זכויותיך, ואין סיבה שלא יהיו לו זכויות בדיוק כמו לעיתונאי הכי מדופלם והכי ותיק של איזה שהוא עיתון. לכן הדבר היום נעשה מסובך, וקצת קשה לראות שכל מקרה יכול להפתר בלי עתירה לבג"ץ, אני די נוטה לחשוב שבג"ץ יחייב את גורמי הממשל לאפשר גם לבעל בלוג לעבוד. ירון אנוש: לפי העמדה הזאת גם תלמיד שהתחיל לכתוב בכיתה א', עמוס שוקן: אתה צודק, לא תלמיד שהתחיל בכיתה א'. ירון אנוש: ב'. עמוס שוקן: לא, בוא נגיד זה צריך להיות, אולי יגידו אתה קצת, זאת אומרת, ירון אנוש: אז אנחנו צריכים הגדרה עכשיו, רק השאלה איך אנחנו מגדירים. עמוס שוקן: לא, אני אומר, אני לא יודע, אתה לא צריך הגדרה, אם אתה מוכשר והבלוג שלך הוא פופולרי ואתה בן 16, או בן 15, אז אתה עיתונאי. דליה דורנר: אבל מי צריך לתת את התעודה הזאת? בר מוחא: אנחנו מדברים מי צריך לתת. עמוס שוקן: לדעתי? דליה דורנר: כן. עמוס שוקן: אדם לעצמו. דליה דורנר: אוי. עמוס שוקן: אמצעי תקשורת לעצמו. דליה דורנר: לא. דובר: יעניק לעצמו. עמוס שוקן: אני לא סובר על הצד המעשי של זה, דליה דורנר: בסדר, בסדר. רשמנו. עמוס שוקן: אני מדבר מבחינה עקרונית, מבחינה עקרונית, אם אני בעל בלוג ואני כותב לבלוג שלי אז אני יכול לכתוב על כל נושא שאני רוצה לכתוב עליו, וגם שלא צריכות להיות לי זכויות פחותות מאשר לעיתונאי שהוא חבר באיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, לדעתי. זה חופש הביטוי, ברור שבעיקר במדינה כמו בישראל שיש לה כל מיני בעיות ביטחוניות, השבוע הייתי צריך להופיע באיזה וועדה בכנסת, אז באתי לשם ויש לי אישור כניסה קבוע, תעודת תנועה אין לי, כי אף פעם לא ביקשתי, אבל יש לי אישור כניסה קבוע לכנסת. בכניסה לוקחים ממני את תעודת הכניסה, את האישור הקבוע ואומרים לי הוא כבר לא בתוקף, תכנס למקום שמנפיק, ינפיקו לך תעודה חדשה. לקחו לי את זה והייתי בלי אישור, נתנו לי אישור זמני, נכנסתי למקום שמנפיקים, אמרו לי תמלא, אתה צריך למלא, אנחנו מנפיקים לך תעודת כניסה קבועה, אבל זמנית לחודשיים, אתה צריך לעשות תחקיר בטחוני. אמרתי מה אני צריך לעשות תחקיר בטחוני, כבר הייתה לי תעודה? אלה הנוהלים, תחקיר ביטחוני. אז קיבלתי תעודה שטובה לחודשיים, עכשיו אני צריך ללכת לעשות תחקיר בטחוני, ואולי אני יעבור אותו ויתנו לי תעודה קבועה, אבל יחד עם זה אנחנו חיים במדינה שכנראה צריך גם תחקיר ביטחוני בשביל דברים מסויימים. אבל זה גם אדם בודד יכול לבקש בשביל לכתוב בבלוג שלו, הוא לא צריך גג של ארגון לדעתי. אז לכן הסוגיה הזאת היא לפי דעתי, הואיל והיום פתרון הנוחות הוא בוא נקבל תעודה של לשכת העיתונות הממשלתית, שהיא גם טובה להכנס חינם למוזאונים בחוץ לארץ, אולי בגלל זה יש אנשים שמוציאים אותה גם, אבל הואיל וזה הפתרון של הנוחות אז אני חושב שצריך לנהל איזה משא ומתן עם דני סימן, כי אני לא התרשמתי שהוא לא רוצה לתת תעודות עיתונאי למי שלא מתפקד כעיתונאי, זה לא התרשמתי, אבל הוא גם כן מוצף בפניות שהוא לא בטוח שהוא יודע אם כולם אמיתיות, או כדי לקבל יתרונות אחרים. דובר: זה לא המקרה. עמוס שוקן: ולכן אני חושב שבדיאלוג אתו אפשר להגיע לתוצאה שהיא תוצאה של נוחות, מבחינה עקרונית אני חושב שזה דבר פסול שעיתונאי מסתובב עם תעודת עיתונאי של לשכת העיתונות הממשלתית. דליה דורנר: טוב. אבי וינברג: אני מבקש הערה שלי, יש עכשיו 8 אנשים נוספים שרשומים, אז אני מציע שכל אחד ינסה לקצר. נפתלי גליקסברג ואחריו לימור. נפתלי גליקסברג: אני רוצה להראות לכם את התעודה החדשה שלי, שהיא שונה מהתעודה של מי שמחזיק פה בשני מרכיבים, אחד יש תפקיד חדש: לשכת העיתונות הממשלתית, אני לא עיתונאי, אני יוצר סרטים דוקומנטרים, אמרתי לדני סימן אני לא צריך ממך תעודה שאני יוצר סרטים דוקומנטרים, יש לי על זה רזומה שמעיד על זה, ממך אני צריך תעודת עיתונאי על מנת שאני אוכל לגשת לכל מיני מקומות שאני עוסק במסגרת סרטי התחקיר שלי. הוא אומר לי לא, יש לנו החלטה חדשה, אתה לא תקבל תעודת עיתונאי. אמרתי לו אתה חושב ששוטר יראה אותי באיזה שהוא אירוע יסתכל יגיד לי מה זה, יגיד לי לך הביתה, אין לזה שום ערך. דובר: זה לשכת העיתונות הממשלתית, ואתה יכול, נפתלי גליקסברג: אני רואה היום אתה במוד של, דובר: אתה מגן טוב על דני סימן, זה מאוד מפתיע. נפתלי גליקסברג: בסדר, ברור שדני סימן לא זכאי להנפיק תעודות של יוצרי סרטים דוקומנטרים, אין לאף אחד מאיתנו כזאת סמכות, יש לו סמכות להנפיק תעודת עיתונאי. דבר שני, דליה דורנר: אין לו. נפתלי גליקסברג: גם זה לא, עוד יותר טוב. דבר שני, זה תעודה לשנה, כי אני משהו סוג ב' כנראה לא מקבל שנתיים. דובר: לכל העיתונים, נפתלי גליקסברג: לא, לא, דליה דורנר: כן? נפתלי גליקסברג: מה שאני רוצה לומר, שלהצטרף לדבריך שדני סימן הוא איש עם דיבור לא הייתי רק אומר של משא ומתן אלא איש של לחצים, שזה משהו קצת שונה. במובן הזה שהסיבה שהתעודה הזאת הופקה בפני שאנחנו כפורום היוצרים הודענו שאנחנו לא מקבלים את ההצעות שלהם ונעתור לבג"צ מדוע האנשים שנושאים תעודות כבר 10 או 15 שנה לא יקבלו, ואז המציאו לנו מן גטו, מן גטו שכדי שאפשר יהיה לעקוף אותו. אני חושב שמועצת העיתונות גם תנצל את מעמדה ותשא את הדגל של הבהרה אולי זה מסובך להגדיר מי עיתונאי, אבל איך מקבלים תעודות על תנאי בישראל, מה מעמדם, מי מנפיק אותם? האם השב"כ צריך להיות מעורב וצריך להכניס סדר בכל המערכת הזאת. דליה דורנר: כן. יחיאל לימור: קודם כל מבחינה עובדתית יש בישראל שלושה סוגים של תעודות עיתונאי, אחד של לשכת העיתונות הממשלתית, אחד של אגודת העיתונאים תל אביב, ירושלים, איגוד כתבי החוץ, איגוד עורכי כתבי העת, והסוג השלישי זה תעודות שמנפיקים ארגוני תקשורת, הרבה מאוד ארגוני תקשורת מנפיקים תעודות לעובדים שלהם, אז זה שלושה סוגים. והמשטרה לא תמיד יודעת להבדיל ביניהם. מרבית השוטרים לא מבחינים בין לשכת העיתונות לבין תעודת עיתונאי סתם, מה עוד אם התעודה מתוחכמת, כתובה גם באנגלית אין שום בעיה. זה אחד. שתיים –איך אמרת ירון, התחושה שלי שלשכת העיתונות משרתת אחרים. אני יכול להרגיע אותך, זו לא תחושה, אני אספתי חומר על לשכת העיתונות בעבר, לצורך ספר, אחד אחרי השני מראשי לשכת העיתונות אמרו במפורש אנחנו רצינו להפטר מהנטל הזה של הוצאת תעודות העיתונאים, זה לא ענייננו, זה לא מעניין אותנו, זה לא התפקיד שלנו, זה לא סמכותנו. במילים המאוד מפורשות. אנחנו עושים את המלאכה של השב"כ. כי השב"כ ביקש, השב"כ והמשטרה ביקשו מאיתנו להנפיק תעודות משום שזה עוזר להם במקרים מסויימים לסנן באירועים מסובכים. עכשיו, אישית אני הייתי הרבה שנים בחיי העתונאי, אני מעולם לא יצא לי אפילו להוציא את התעודה פעם אחת מהכיס, דובר: נכון. יחיאל לימור: למעט, דובר: בימינו חייבים. יחיאל לימור: רגע, רגע, אתה טועה, למעט שהקלה עלי משום שהיא נכנסה לארנק שלי יותר נוח מאשר תעודת זהות, והשתמשתי בה כחליף תעודת זהות. ורב העיתונאים בכלל לא נזקקים לתעודה שלהם לעבודה שלהם. דליה דורנר: של לע"ם. יחיאל לימור: לא נזקקים, או שמכירים, דובר: אני לא יודע, אבל שום אירוע לא נותנים לי להכנס בלי תעודה. יחיאל לימור: לא נותנים? עכשיו מה שאני רוצה, כיוון שבתקופות זמן בדקתי את כל מי שקיבל תעודות עיתונאי, לצורך מחקרים, הייתה אינפלציה, איבדו את הידיים ואת הרגליים, למעשה כל אחד יכל היה לקבל תעודת עיתונאי ממשלתית, כולל עובדים של רשות השידור שקיבלו את זה במאותיהם, ואלפיהם, כל הפרי לנסרים, בר מוחא: כל מאפרים ומאפרות. יחיאל לימור: עזוב, אבל הם עבדו במשרה מלאה, אני מדבר על פרי לנסרים, כל אחד קיבל, ובשלב מסויים אמר דני סימן רגע מה זה, אז הוא יכול להנפיק לכל עם ישראל תעודות. בר מוחא: כל הטכנאים. יחיאל לימור: עזוב טכנאים, טכנאים זה משרות מלאות, אני מדבר על פרי לנסרים. דובר: הוא צמצם את זה , מ – 16 אלף לבערך 8 אלף. יחיאל לימור: 8 אלף. 16 אלף עיתונאים במדינת ישראל, גם 8, דליה דורנר: אנחנו אחד אחד מדברים. יחיאל לימור: גם 8 אלף זה הרבה, כי אין 8 אלף עיתונאים. עכשיו, המאבק צריך להיות בדבר אחר, המאבק צריך להיות לכיוון זה שלשכת עיתונות לא תנפיק תעודות עיתונאי ממשלתיות, אלא כל ארגון תקשורת ינפיק את התעודות של עצמו. עכשיו, אם בארגון מסויים רוצה שאנשים מסויימים יקבלו היתר כניסה לאירועים מסויימים, אז אותו ארגון תקשורת, ואני בכוונה משתמש במונח המקצועי ארגון תקשורת, יפנה למי שצריך לפנות, ויגידו זאת הרשימה של האנשים, תיתן להם היתרים, ולהם תנפיק אם אתה רוצה תוויות מיוחדות. דוברת: מה זאת אומרת למי שצריך? יחיאל לימור: שב"כ, משטרה, לא יודע. הרי לא כל אחד יכול להכנס למטה הארצי של המשטרה, הוא מופיע באיזו רשימה מסויימת כפי שנכנסים לכנסת, תן רשימה של כתבים שיכנסו פנימה, זה לא נראה שממשלת ישראל, אני לא מכיר הרבה מדינות בעולם דמוקרטיות, אם בכלל, שמנפיקות תעודות עיתונאי, ולשכת העיתונות עשתה את זה לא כי היא רצתה, יש לי מספיק עדויות מתועדות של ראשי לשכת העיתונות בעבר שאמרו ביקשו להשתחרר מהנטל הזה, לא נתנו לנו. ואני מציע שהלחץ בעקבות זה יהיה, לא רוצים את לשכת העיתונות, לא צריכים אותה, ואגודות העיתונאים, דובר: הם שינפיקו. יחיאל לימור: הם שינפיקו, או, לחילופין ו/או, אני אומר ו/או זכותו גם של עיתונאי להנפיק, אני בעלומיי את שירות החובה שאני עשיתי בעיתון במחנה, וחיילים בשירות חובה לא יכלו לקבל תעודת עיתונאי ממשלתי, מה שגם המקומון הנידח ביותר גם כן הוא על פי, עמוס שוקן: רגע, והיום הוא לא עושה את זה? אני יכול להרגיע אותך שאני ראיתי תעודות עיתונאי, יחיאל לימור: הוא עושה את זה, אבל , עמוס שוקן: הוא עושה את זה גם היום. יחיאל לימור: אבל תבין, התעודות האלה לא מתקבלות כתקפות על ידי גורמים ממשליים שונה, וכדי שיתקבלו צריך, עמוס שוקן: אז משא ומתן שתעשה, יחיאל לימור: להפעיל חוק ולהעתור לבג"ץ דרך זה אולי. עמוס שוקן: זה לא נראה שהממשלה תנפיק תעודות עיתונאי. יחיאל לימור: הערה אחרונה, בשונה מכתבי חוץ, משום שכתבי החוץ זה בדיוק המנדט שלשכת העיתונות תטפל, דליה דורנר: ככה כתבתי במכתב. יחיאל לימור: זה הכל. דליה דורנר: מי הבא? אבי וינברג: חנה פרויגל עכשיו, דליה דורנר: בבקשה. חנה פויגל: אני הקשבתי לחלק הזה של הדיון בדיוק בגלל זה ואני נורא שמחתי על זה שאמרת להקל על העבודה שלנו, בינתיים כל הניסיון שלנו עם דני סימן והוא לא מהקל על אף אחד, ובאמת כמו שנאמר פה לפני 5 שנים הכל השתנה, אני 20 שנה בארץ עובדת כעיתונאית, מכירה את הדברים די טוב, עכשיו מה שקרה פה ומה שאני חושבת שכדאי לכם לדעת ואולי גם תביעו קצת סולידריות במאות העיתונאים שעובדים פה, תחת המשטר של דני סימן, שזה דבר מאוד מאוד מוזר. אני חושב שהדבר האחרון שקרה אני אתחיל עם הסוף, זה שאחרי שהתחילו במדינה הזאת להחליט שעובדים זרים לא יכולים להשאר במדינה, כי אם הם נשארים פה זה לא טוב, פתאום מישהו החליט ונדמה לי שזה דני סימן, שעיתונאים זרים הם גם עובדים זרים, זאת אומרת שהם החליטו להביא את האנשים שהיו פה יותר מ – 5 שנים, אתם לא יכולים לקבל יותר ויזה לעבוד פה, אתם צריכים לעוף מפה. עמוס שוקן: זה ממש לא דני סימן. זה לא דני סימן הארץ כתב על זה וטיפל בזה, ודני סימן התראיין להארץ, חנה פויגל: שמענו מה הוא אמר. עמוס שוקן: אמר דברים מאוד ברורים בעניין, מעבר לזה שהוא חרף וגידף את אותו עיתונאי, שנדמה לי, אבל יש חוק היום של משרד הפנים העביר. חנה פויגל: בסדר. מה שאנחנו גילינו זה שמעבר לחוק יש כל מיני דברים לא ברורים ויש ריח מאוד קשה מכמה מקרים שקרו, כי בהתחלה חשבנו באמת שהיה פה מדובר על יהודים ולא יהודים, בגלל אותו גרמני, כנראה מישהו חשב שמספיק לו עם הגרמני הזה, שהוא יעוף מפה, לא הצליחו להעיף אותו, לעומת זאת כתבים שכתבו יותר, עמוס שוקן: דני סימן שכנע אותי שהוא תמך בזה שהוא ישאר. חנה פויגל: כן, דני סימן יכול לשכנע אותך בהרבה דברים. עמוס שוקן: את יודעת, חנה פויגל: אבל דני סימן התראיין, עמוס שוקן: הוא לא הצליח לעבוד עלי, בוא, בואו, צריך לראות את העובדות. דובר: אני גם ישבתי אתו. חנה פויגל: מה שלנו יש זה המון תלונות מהמון אנשים, בעיקר זה שפתאום בן אדם שעשה את מלאכתו שלו לשבת פה ולדבר על ישראל, פתאום מקבל הוראה שהוא לא יכול לחדש את הויזה שלו. דליה דורנר: סליחה, אנחנו לא מטפלים בזה עכשיו, הנושא, חנה פויגל: לא, אני רק רוצה להבהיר לכם מה קורה בהלאה. עכשיו יש כרגע למשל בחורה יהודיה שעבדה על רויטרס שאמרו לה שהיא לא יכולה לחדש את הויזה שלה, והיא החליטה במקום להלחם וללכת לכל מיני וועדות לעזוב את המדינה, ברגע שהיא עזבה באו מלשכת העיתונות הממשלתית ואמרו לה שהיא בחיים שלה לא תוכל לקבל יותר ויזה כעיתונאי לארץ, שזה דבר שאני לא מבינה מאיפה זה בא. עכשיו, בנוסף לזה, כרגע החליטו כמו לעבודים זרים, גם לעיתונאים. דליה דורנר: סליחה גבירתי, לא, תרשי לי לנהל את הדיון, אנחנו לא מטפלים בנושא הזה עכשיו, חנה פויגל: אני הייתי רוצה, דליה דורנר: בכל זאת, תרשי לי לנהל, הדברים שאת אומרת בוודאי מעניינים, אולי יש לכם עילה לבג"ץ, אנחנו כרגע מטפלים בדבר ספציפי. חנה פויגל: כן? דליה דורנר: אנחנו מוכרחים ללכת הלאה, כי זמננו מוגבל. אם כן, מי הבא? אבי וינברג: עמוס שפירא. עמוס שפירא: נקודת המוצא שלי היא אני שואל את עצמי מהו המעמד המשפטי של לשכת העיתונאית הממשלתית שהיא גוף מנהלי במסגרת המשפט הישראלי. עכשיו, אם נכון, כמו ששמעתי פה, שהמנדט של הגוף זה מלכתחילה מוגבל לטיפול בעיתונאים זרים או ביחסי הגומלין בין מוסדות הממשל לבין עיתונאים זרים, אז תהרגו אותי אם אני מבין איך אנחנו נגענו, איך אתם העיתונאים אגודות העיתונאים, גופי התקשורת, ומועצת העיתונות, איך אנחנו נתנו לגוף הזה להתפתח ללא בסיס חוקי, למן תמנון כזה שבעצם קובע מי נחשב ומי לא נחשב עיתונאי ישראלי, אני גם לא מדבר על עיתונאים זרים, במדינת ישראל. אני לא מבין איך זה קרה. אני חושב שזה נטול בסיס חוקי. דליה דורנר: מה אתה מציע? עמוס שפירא: ואני מציע ברוח דבריו של חיליק באמת, אני חושב שכאן אנחנו כמועצת עיתונות בהחלט צריכים לתפוס ראש גדול בניגוד למה שאמרתי קודם לנושא הקודם, לתפוס ראש גדול ולנסות להתחיל בקמפיין לקעקע את תפקידה של לשכת, התפקיד, דליה דורנר: כלומר? עמוס שפירא: שאגרה לעצמה לשכת העיתונות הממשלתית כמי שמנפיקה תעודות עיתונאי לעיתונאי ישראל. נקודה. זה צריך להיות היעד. דליה דורנר: מה אתה מציע? הצעה ספציפית? דובר: לקעקע, הוא אמר. עמוס שפירא: זה העניין. באשר לטיפול בעיתונאים זרים, דליה דורנר: פעם הוצאתי צווים, עכשיו אין לי כוח. עמוס שפירא: אני רק רוצה להשלים, באשר לטיפול בעיתונאים זרים, אז אני מבין שיש כאן הרבה תלונות, זה לכאורה כן נופל במסגרת המנדנט של הגוף המנהלי הזה ששמו לשכת העיתונות הממשלתית, דליה דורנר: כן, אבל היום אנחנו מדברים. עמוס שפירא: בסדר, אבל זה צריך לטפל בבעיות תעלנה, או עלו כבר, ותעלנה, בצורה נקודתית. בגדול, העמדה שלנו צריכה להיות מי שמכם? מי שמכם להנפיק תעודות עיתונאי לעיתונאי ישראל. אין לזה בסיס חוקי, וצריך להתנגד לזה ולנסות למחוק את זה אחת לתמיד. דליה דורנר: מי הבא? אבי וינברג: יהודית אורבך ואחריה יהודה. יהודית אורבך: אני רוצה שיורשה לי להעיר פעם נוספת הערה שכבר הערתי בפעם שעברה, שאני מאוד הייתי מבקשת שאת החומרים הכתובים אנחנו נקבל קודם ונוכל לקרוא ולהתכונן, כי אני מנסה תוך כדי שאני מקשיבה ולא לפספס שום מילת חוכמה שכאן נאמרת, וגם כן להבין עד עומק את הדברים הכתובים כאן, ואני לא מצליחה לעשות את זה כל כך טוב, אז אני מאוד מבקשת שיינתן לנו חומר קודם. עכשיו, באופן יותר רלוונטי למה שאני הולכת לומר, היו כאן כמה נושאים שהשתרבבו לדיון וכנראה שלא כרגע הזמן והמקום לדון בהם, כמו מי הוא עיתונאי, ומי יגדיר מי הוא עיתונאי שלא לדבר על מעמדם של עיתונאים, אז יש לי הרגשה שבעצם אנחנו צריכים לחדד את השאלה מי הוא בעל הזכות להנפיק לא רק, וכאן צריך להפריד בין שני מישורים, פיזית ולתת את ההרשאה, או יותר נכון, להטיל את הוטו על מי יקבל ומי לא יקבל את התעודה הזאת. עכשיו אם אני הספקתי לקרוא נכון, בכל אופן את החומר שכאן יעל העבירה לנו, אני רואה שיש כאן החלטה של בג"ץ שלא שוללת, אלא מאשרת, דליה דורנר: לא, לא, זה היו עיתונאים זרים, אני כתבתי את ההחלטה. אז ממש הגעת למקום הנכון. יהודית אורבך: טוב מאוד, אז בסדר. דליה דורנר: לא, מדובר היה, אלה היו שני בג"צים, אחד של עיתונאים פלסטינים, והשני של רוייטר, זה לא היה שייך בכלל לעיתונאי, יהודית אורבך: כי זה בדיוק מה שרציתי להבין. דליה דורנר: לא, אף ישראלי עיתונאי לא פנה לבג"ץ. יהודית אורבך: אבל אני רוצה להבין באמת אם השורה שאומרת כאן שבית המשפט הכיר בחוקיות פעילותה של לשכת העיתונות הממשלתית ובסירובה במקרים של סכנה ממשית דליה דורנר: נכון. לעיתונאים זרים, בוודאי, בגדר סמכויותיה היא החליטה. דובר: דרך אגב, אני זוכר הם היו מנפיקים תעודות של עיתונאי זר. יהודית אורבך: כן, אז אם זה באמת רק, עמיהוד בן פורת: סליחה, את קיבלת מלשכת העיתונות תעודה של עיתונאי זר? דוברת: לא, זה נראה אותו דבר כמו שלכל איתונאי ישראלי. עמיהוד בן פורת: לא, אבל העיתונאים הישראלים, ממתי התחילו להנפיק להם? דובר: כל הזמן. דובר: כל השנים. עמיהוד בן פורת: איך זה הגיע למצב הזה? דובר: לא יודע. דליה דורנר: רק רגע, סליחה, סליחה רבותיי. גב' , בבקשה. יהודית אורבך: אז אם אין הכרה מטעם הבג"ץ. דליה דורנר: על פי החוק אין דבר כזה. יהודית אורבך: בחוקיות של הפעולה הזאת, אז אני רוצה להצטרף לעמדה שהביע כאן עמוס שאנחנו באמת נצא נגד זכות הווטו שלקחה לעצמה לשכת העיתונות הממשלתית להנפיק תעודות לעיתונאים ישראלים כשאין בסיס חוקי לעניין הזה. יחיאל לימור: למען הדיוק, חייבים להבהיר, זה לא שלשכת העיתונות לא לקחה לעצמה את הסמכות הזאת, הסמכות הזאת ניתנה לה בחדווה בדיצה ובגילה על ידי העיתונאים ועל ידי התקשורת. דליה דורנר: בסדר, אמרנו, אמרנו. אבי וינברג: פרידלנדר ואחריו אריה אבנרי. יהודה פרידלנדר: אני מבקש לעשות השוואה קצרה מאוד עם ארגון פרופסיונלי אחר ולהציע גם הצעה אופרטיבית חיובית, ולא רק להיות כל הזמן נגד סולל בונה ואגד. כאן לא רחוק אגודת הסופרים יש להם תקנון ברור מי מקבל כרטיס חבר של חבר באגודת הסופרים, והוא לא כל כך מסובך, יש כללים ברורים למשל, שמי שפרסם על פי החוקים של פן, מי שפרסם שני ספרים או בשירה או בפרוזה או במסע או מחקר, מביא שתי המלצות מחברי אגודת הסופרים שמכירים את יצירתו וממליצים וועד האגודה דן ומקבל אותם לאגודה, והם מקבלים כרטיס חבר. זה לא אומר שהסופרים ביניהם מועמדים לפרס נובל, דליה דורנר: הם גם לא מוכרחים לקרוא את מה שהם כותבים. יהודה פרידלנדר: כן, אבל הם מקבלים. עכשיו, מאחר ויש אגודות עיתונאים, ואגודת העיתונאים היא אגודה פרופסיונלית, ואני סומך על אגודת העיתונאים שהיא בוודאי לא תרצה לפתוח את שעריה לכל דיחפין ולכל גרפון, כי אחרת מחר כל מי שכותב מכתב למערכת יבקש תעודת עיתונאי, כי הוא יאמר אני יום יום כותב בעיתון, דובר: זה קורה. יהודה פרידלנדר: אני יודע שזה קורה. דובר: זה קורה, כבר קיבלנו. יהודה פרידלנדר: יכול להיות במדור המעניין ביותר, אבל אנשים האלה יאמרו אני ממלא יום יום טורים בעיתון. עכשיו, אגודת העיתונאים כאגודה פרופסיונלית תנפיק תעודות עיתונאי, עכשיו הייתי בא ומציע בהצעה אופרטיבית שבמקום לשכת העיתונות הממשלתית, כדי שיהיה איזה גוף אחד שמאגד את כל אגודות העיתונאים, שמועצת העיתונות תיתן את התעודה. דובר: רק זה חסר. דובר: לא, לא. יהודה פרידלנדר: כי זה גוף א-פוליטי, וזה גוף ציבורי, וגוף שרוצה להגן על העיתונות מפני השלטון, והייתי אומר גוף שלא שיוגדר מחדש, שתעודה שהונפקה על ידי אגודת העיתונות תקבל את המדבקה של המועצת העיתונות כדי לתת משהו תחליף, משהו ממלכתי ציבורי ולא רק אגודה, דובר: ממלכתי לא, כי אם זה מועצת, זה לא ממלכתי. יהודה פרידלנדר: ציבורי, שהוא יגיד שזה לא של גוף מסויים כמו, נציגות העיתונות של עיר מסויימת או עיתון מסויים. אבי וינברג: אני רוצה לחזור על ההצעה לקצר, כי הרשימה מתארכת והולכת, אריה אבנרי . אריה אבנרי: הנתון הכי חמור שאני שמעתי היום זה שישנם 8 אלף עיתונאים במדינת ישראל. זה מאשש את מה שאנחנו ידענו כל השנים שגם זב או מצורע וגם כל בעל בסטה וכל המקומונים וכל מיני חלקי שכותבים באינטרנט הולכים להיות עיתונאים. אני בדעה שאין מקום לקעקע את לשכת העיתונות. הייתי מציע ככה, לחזק את אגודות העיתונאים או נגיד את האיגוד העיתונאי שמועצת העיתונות גם תכיר בתעודה שלו, ובמקביל אנחנו צריכים לאט לאט לרדת בכלל מלשכת העיתונות הממשלתית, לא צריכים את לשכת העיתונות הממשלתית. צדק עמוס שאמר שעיתונאי לא צריך לקבל ציון מהממשלה אם הוא עיתונאי או לא עיתונאי. אבל עם זאת אנחנו חייבים לחייב את אגודות העיתונאים לקבוע קריטריונים חבוריים, עם מערכת סינון גדולה כדי שלא נצא שכרו בהפסדו. לכן זו הצעתי. דליה דורנר: כן, טוב, הלאה. אבי וינברג: אליעזר דר, אחריו ארנה לין. אליעזר דר: רציתי לספר לכם על תופעה שנתקלתי בה בזמן האחרון, שפקיד ממונה לא רק שמרחיב את סמכויותיו במקרה הטוב, אלא במקרה הגרוע גם לוקח לו סמכויות שאינן בכלל מעניינו. רק השבוע נתקלתי במקרה כזה, והמעניין הוא שכל מי שמסביב שאני מאיר את עיניו בעניין, הוא היה בטוח שהסמכויות אכן ניתנו לאותו פקיד. התופעה של דני סימן היא באמת מזכירה לי את אותו סיפור של אדם שכאילו לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה, אל תאנסו אותי, אבל בסופו של דבר לוקח לו סמכויות שלא לו. דליה דורנר: דין התנועה. אליעזר דר: דין התנועה יפה מאוד. דליה דורנר: טוב. אליעזר דר: דבר נוסף שרציתי לומר לירון ידידי, להגן קצת על קודמי בתפקיד, הוא לא ביקש אישור מה – ש.ב. לתעודות שלנו, אלא הוא איפשר לעיתונאים שלנו לקבל אישור בטחוני מבלי להזדקק לתעודות לע"ם, זאת הייתה הכוונה, וזה הבדל קטן, אבל הבדל דק ומשמעותי. לכן אני לא מבין את ההתנגדות של ירושלים, כי לא ביקשנו את האישור של ה – ש.ב אלא להפך. דליה דורנר: כן? אבי וינברג: ארנה לין ואחריה זוהיר בהלול. ארנה לין: אני מנסה להבין אם יכולה להיות הסכמה בלי להכנס להגדרה של מה הוא עיתונאי, שזה קשה מאוד, ובלי שמועצת העיתונות בוודאי תצטרך להכנס לעניין הזה של חלוקת תעודות, האם אנחנו מועצת העיתונות רוצים לסמוך, ואני רוצה לומר כבר שאני תומכת בזה בשתי ידיים, שמי שינפיק את תעודות העיתונאי שכולנו נהיה נעמוד מאחוריה, תהיינה או האגודות הפרופסיונליות של העיתונאים, או ארגוני התקשורת. שני הגופים או שני האיפיונים האלה של הגופים אנחנו יכולים לסמוך עליהם שהם יעשו את הסינונים המתאימים, כל אחד מהאינטרסים שלו, ולא חשוב כרגע, זה בסדר, ומי ששני הגופים האלה או כל הגופים האלה, ארגוני התקשורת מצד אחד ואגודות העיתונאים מצד אחד ינפיקו לו תעודת עיתונאי, אלה יהיו בעלי תעודות העיתונאים במקום לשכת העיתונות. יהודית אורבך: סליחה, מי זה בדיוק ארגוני התקשורת? ארנה לין: למשל עיתון הארץ, למשל העיתון, דובר: למשל רשות השידור. ארנה לין: למשל רשות השידור. אני בכוונה לא פותרת את הבעיה, בכוונה, שהיא תפתור את עצמה בדרך הזאת, של עיתוני האינטרנט וכו'. לא פותרת כרגע את הבעיה הזאת, מצידי שיכנסו לאגודות העיתונאים, שאגודות העיתונאים תתפוס בחוזק לא נורמלי על ידי העיתונאים. דליה דורנר: יש לי שאלה, נניח נקבל החלטה כזאת, איך זה יפעל בשטח? ארנה לין: עכשיו, אני רוצה להמשיך ולהגיד, שאז נעשה את הבג"ץ שלנו, כי בין האלטנרטיבה של לשכת העיתונות הממשלתית מחליטה לנו מי זה עיתונאי לבין האלטרנטיב שיש 8 אלף עיתונאים, לבי האלטרנטיבה שזה שרציתי להגיד לעמוס שאם ניקח את זה לבג"ץ פרסה, אז בהחלט בית המשפט העליון בעיני יכנס לתוך הפרצה הזאת והוא יגדיר לנו מי זה עיתונאי, וגם זה בכל הכבוד לא מן הראוי, אז אם אנחנו תהיה לנו עמדה שאו שזה האיגודים של העיתונאים, או שזה ארגוני התקשורת , ואז שנאמר וזה צריך להיות בעל תעודת העיתונאי, נמצא את הדרך כבר, אי אומרים, לנטרל את לשכת העיתונות הממשלתית, להתחרות בלשכת העיתונות הממשלתית, לתקוף את לשכת העיתונות הממשלתית, מה שיעלה הצורך, ולא נדאג גם מהליכה לבג"ץ כי יש לנו את רשת הביטחון הזאת. זאת עמדת מועצת העיתונות. אריה אבנרי: אבל תראי, תהיה כאן כפילות, אם אחד עובד בעיתון הארץ, ארנה לין: לא. אריה אבנרי: וגם תהיה לו תעודה של הארץ, וגם תהיה לו תעודה של אגודת העיתונאים, ארנה לין: נו אז מה איכפת לי? אדרבא ואדרבא. אריה אבנרי: טוב. ארנה לין: לא חשוב. אריה תראה, אני אומרת, אני לא קובעת עכשיו, זה דבר שצריך לתת עליו את הדעת, אני אומרת עם העיקרון, עם העיקרון מוסכם אפשר להתחיל לעבוד עליו. דליה דורנר: בואו נתקדם. הלאה. אבי וינברג: זוהיר בהלול ואז יש שלוש הערות קצרות. זוהיר בהלול: בקיצור נמרץ. כב' השופטת, באתי תל אביבה מעונב מחויט, מחוייך ומלא התרגשות, הכנתי את הסוס האצילי הערבי בדרך חזרה לכפרים הערביים בצפון כדי לבשר להם שאני מביא מתל אביב ניחוחות של נאורות העיתונות הישראלית. ומה מסתבר לי אחרי שאני מתחכך לי עם גדולי האומה שמעצבים את דעת הקהל בישראל? דליה דורנר: אדוני, אתה צריך להיות באגודת הסופרים. זוהיר בהלול: כן. מה מסתבר לפלח שכמוני ששם בפעם הראשונה ג'קט עליו. מסתבר שאין לעיתונאים בישראל עדיין, אחרי כמעט 60 שנות קיום בישראל, אין הגדרה עצמית לעיתונאי ישראל, ואז אני לחשתי לפלאפון לזה שהחזיק שם את הסוס האצילי, תנסה למתן אותו, כי הוא בוודאי לא יחזור בדהרה צפונה, אלא אולי בדחילו ורחימו. והנקודה השניה, אני חשבתי שבאמת הדילמה של בידוק ביטחוני זה דילמה של ערבים עם השב"כ הישראלי. ומה מסתבר, שעיתונאי ישראל מסכימים, מקבלים בהסכמה ובהכנעה את הבידוק הביטחוני כדי לקבל ש.ב אנחנו הערבים גדלנו על ה – ש.ב., לא היינו אומרים שב"כ, ש.ב היינו אומרים, ותודה שאתה מחזיר אותי לילדות, בהסכמה כנועה לקבל תכתיבים של בידוק בטחוני כדי לבצע עבודה. והרי מהות העבודה בין עיתונאי לבין שלטון זה שהוא, שהעיתונאי עומד מן הצד השני של המתרס הוא בעצם בודק את תפקודו של הגוף שבעצם גם נותן לו את האשרור לקבלת התעודה. זה נשמע לי אבסורדי מעין כמותו, זה מחזיר אותי הביתה, רק בזחילה ללא האוטו שעבר תהליך קוסמטי, וללא הסוס האצילי, כיוון שעדיין עיתונאי ישראל מסכימים להיות כנועים, בצורה, בעיני מחפירה, אנחנו לא צריכים לא את האישור של לשכת העיתונות הממשלתית, אנחנו צריכים לסרב סירוב מצפוני לבדיקה בטחונית כדי לעשות את עבודתנו, ואנחנו צריכים לעשות תוכנית התנתקות, זאת תוכנית ההתנתקות האמיתית של עיתונאי ישראל מהגוף הממלכתי הזה. דליה דורנר: טוב תודה רבה. אבי וינברג: עכשיו יש כמה שביקשו להעיר שוב. חנה. דליה דורנר: לא. יוסי יגיד מילים אחרונות, הוא הגיש את זה, אנחנו פשוט צריכים לגמור. עמוס שפירא: אני חושב שמה שאנחנו נצטרך לעשות זה להפריד בין ההכרה באדם על ידי מתן תעודה כעיתונאי, כי זה צריך להוציא מידיה של לשכת העיתונות הממשלתית, לחלוטין אין לה סמכות לעשות את זה לדעתי, לבין צרכים ביטחוניים של גופים כאלה או אחרים, כי צריכים מסננות כאלה או אחרות למי כן לתת להכנס למתחם מסויים, למי לא לתת להנס למתחם מסויים, אנחנו לא יכולים להתעלם מהצורך הזה, וזה יהיה, אבל לא באמצעות הנפקה או אי הנפקה של תעודת עיתונאי. דליה דורנר: לכן, יוסי בוא תסכם. בר מוחא: טוב, אני שמעתי את החברים, ומה שמפתיע אותי יותר מכל זה עמוס, עמוס בכל האהבה היתרה שיש לו לדני סימן הזה, אני לא מבין אותה, עמוס שוקן: על סמך ניסיון, בר מוחא: על סמך ניסיון אבל תרשה לי להיות קצת בוטה בעניין הזה, כי עמוס צר לי לומר לך, ואני אומר את זה דווקא מתוך הערכה מאוד גדולה אליך, הרי אתה זה שעצרת את החוזים האישיים שפגעו קשות בעיתונאים, אבל זה נקודה אחרת לגמרי. עמוס שוקן: להפך. בר מוחא: רגע, עכשיו אתה מנסה לקעקע את אגודת העיתונאים. עמוס שוקן: ממש לא. בר מוחא: אחר כך, תרשה לי, עמוס שוקן: בוא נקים חברה עסקית, אנחנו בעולם של הצלחה, ואנחנו ננפיק תעודות עיתונאי ב – 150 שקל, בר מוחא: תרשה לי. עמוס שוקן: לכל מי שיעבור את המבחן שלנו, שזה שהוא יתחייב לקיים את כללי האתיקה של מועצת העיתונות, בר מוחא: אבל תרשה לי אני עדיין לא סיימתי. עמוס שוקן: שהוא עושה עבודה עיתונאית. דליה דורנר: כן, תשלים. בר מוחא: עמוס, תרשה לי. דליה דורנר: אדון בר מוחא, אמרתי שאני גם רוצה לשמוע אותך, אתה מסובב לי את הגב. זה לא פרייבט. בר מוחא: סליחה, עכשיו, מה שקורה הוא אגודת העיתונאים, אגודות העיתונאים בכלל, יש לנו וועדת חברים, הכלל הידוע אומר שעל פי התקנון של אגודות העיתונאים מי שרב עיסוקו בעיתונות, שימו לב את ההגדרה, מי שרב עיסוקו בעיתונות, ולא איזה שהוא סוכן ביטוח שהוא גם כותב ערב מאמר כזה או אחר, זאת ההגדרה, כי יש לנו וועדת חברים קפדנית מאוד, על פי בדיקה שערכתי הוועדת חברים, אני מדבר כרגע גם של ירושלים וגם של תל אביב כל כך קפדנית, עד שיותר קפדנית מאשר לשכת העיתונות הממשלתית, בהרבה יותר. כלומר אנחנו לא מקבלים כל אחד. ולא כל מקומון זב חטם מחצור הגלילית שהוא בעצם עיתון מטעם ועובדה היא לכן יש גם את העיתונות התקופתית שאצלי היא לא מתקבלת, וזו של כתבי העת, הם לא מתקבלים אצלנו, כי על פי הגדרתם הם לא יכולים להיות חברים אצלנו, ועל פי עבודתם וסגנון עבודתם שהם בעצם מייצגים חברות כאלה ואחרות, זה בטאון של חברה כזו או אחרת, הוא לא יכול להיות חבר אצלי. לכן, אני מציע שמאחר ואנחנו הרי לא נרצה להפריד, ואנחנו במקרה כזה הרי אנחנו גם יכולים ללכת לחקיקה, כמו שיש לשכת רואי החשבון או לשכת עורכי הדין, אנחנו כעיתונאים על מנת לעגן את מה שאנחנו בעצם את כוחנו בנושא הזה, נלך לחקיקה, ואז זה יהיה פתוח להכל, מי הוא עיתונאי, וכל זה. אנחנו הרי לא מעוניינים ללכת לחקיקה שזה יפגע בכל, אנחנו רוצים לשמור כי החקיקה יכולה, עשויה בסופו של דבר לפגוע בנו. אבל מצד שני מי שרוצה לקעקע את מעמד העיתונאי, אנחנו באים ואומרים אדרבא ואדרבא, בואו נלך. אבל לא, אין אנחנו רוצים ללכת למאבק, אנחנו רוצים ללכת לאיחוד, על מנת שהדברים יבואו. אנחנו אומרים באישורו של המעסיק, דהיינו, עיתון הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב, ובעיתונים אחרים, באישורו של המעסיק יבוא ויגיד זה וזה עוסק בעבודה עיתונאית אצלי בעיתון, לאחר שיאשרו שני חברים, שני חברים אצלנו גם כן יש שני חברי אגודה ממליצים, חברי האגודה ממליצים גם אצלנו יש את זה, ורב עיסוקו בעיתונות, כל זה יש אצלנו תקנון מאוד קפדני, ולאחר מכן לאחר שיש את אישור המעסיק, כל זה, אם יבואו ויגידו אבל צריך מן גג אחד, אין לנו בעיה, שהתעודה תינתן על ידי האיגוד הארצי ולא על ידי האיגוד, יש לנו גם איגוד ארצי שמאגד את שתי האגודות, תעודה תונפק על ידי האיגוד הארצי. דליה דורנר: טוב, אני רוצה לסכם רבותיי. נדמה לי, יחיאל לימור: אני יכול להציע הצעת החלטה. דליה דורנר: כן, בבקשה. יחיאל לימור: אני מציע הצעת החלטה בעלת שלושה סעיפים: 1 – מועצת העיתונות קוראת לביטול המצב הקיים ולפיו לשכת העיתונות הממשלתית אחראית על הוצאת תעודות עיתונאי. דליה דורנר: היא לא אחראית, היא מוציאה. יחיאל לימור: מנפיקה. דליה דורנר: אחראית זה טעות. יחיאל לימור: זהו מצב לא תקין במדינה דמוקרטית. בניגוד לסמכותה. דליה דורנר: הוא מציע, לא מוכרחים לקבל. יחיאל לימור: זה מצב לא תקין במדינה דמוקרטית ומהווה פגיעה בחופש העיתונות. 2 – מועצת העיתונות סבורה שהנפקת תעודות עיתונאי צריכה להעשות אך ורק על ידי אגודות העיתונאים ו/או על ידי אמצעי התקשורת עצמם. 3 – מועצת העיתונות קוראת לעיתונאים ולאמצעי התקשורת שלא לפנות עוד ללשכת העיתונות הממשלתית בבקשה להנפקת תעודת עיתונאי. המועצה גם קוראת לעיתונאים או לאמצעי התקשורת להחזיר ללשכת העיתונות את התעודות שהונפקו, אני מבקש הצעת החלטה, אני מבקש שהצעת החלטה תהיה אך ורק האיגוד הארצי של עיתונאי הישראלי או האגודות כפי שיקבע. לא על ידי אמצעי התקשורת. חד וחלק. (כולם מדברים ביחד) דליה דורנר: רבותיי, תבינו דבר אחד, אפשר לסכם, סליחה, יש דברים שמסכימים יש דברים שלא מסכימים. הדבר המוסכם נדמה לי על רובנו, חוץ מעמוס שזה לא עניינה של לשכת העיתונות הממשלתית להוציא תעודות עיתונאי. נקודה. דובר: זה מוסכם גם עליו. דליה דורנר: גם עליך. זה לא עניינה. זה אין לה סמכות, ולכן היא לא יכולה להוציא, ואם היא הוציאה אז מבחינתנו היא לא עשתה כלום. עכשיו, אני לא הייתי קובעת מי כן מוסמך, מה אני יודעת? אני יכולה לקבוע מי מוסמך להוציא, הרי זה מקצוע חופשי. עכשיו, אנחנו יכולים להפנות את האנשים לוועדים שיעזרו אם הם זקוקים לעבודתם כל ועד יחליט אם הוא יוציא תעודת עיתונאי. אתה לא יכול לכפות בהחלטה למי לא להוציא, אתה תאסור על עיתון הארץ להוציא? אם הוא יוציא חתיכת נייר מה אני יעשה? אתה מבין? איזה כוח יש לי? אז זו הבעיה. הבעיה היא שאני לא יכולה כמובן, אפשר לקבל את זה, אפשר לקבל את זה, בר מוחא: אפשר לפנות למשרד עורכי דין הרצוג שינפיק תעודות של עורכי דין, אותו דבר. דובר: לא, שם יש חוק. בר מוחא: אז נלך לחקיקה. דליה דורנר: לא, אני מחפשת איזה שהיא דרך. ארנה לין: יש לי אני רוצה להציע רגע. דליה דורנר: כן. ארנה לין: יוסי תשמע, עמוס כאן הנציג היחיד של המו"לים, יש פה נציגי ציבור ויש פה עיתונאים. עכשיו יכול מאוד להיות שנצליח לשכנע את המו"לים שהאגוד הארצי של עיתונאי ישראל בהבדל מהאגודות יכול לתת את ה-endorsement אולי, בוודאי אתה לא יכול בישיבה הזאת לקבוע אותה. זה מה שהשופטת אומרת. בר מוחא: מקובל עלי. דליה דורנר: ועל זה אתה נלחם. ארנה לין: אנחנו ננסה להביא לישיבת הנשיאות הבאה איזה שהיא הסכמה, וקודם כל נראה אם פעל נוכח פנינו או לא. אולי יהיה מפגש רצונות בין המו"לים לבינינו. דליה דורנר: אוקי, אז מקובל. מקובל על כולם שלע"ם לא יכול להוציא, בר מוחא: בדיוק. דליה דורנר: אין לו סמכות על פי החוק. אנחנו נסתפק בזה. דובר: צריכים להודיע להם בהודעה רשמית, נכון? דליה דורנר: מה? בר מוחא: אני מציע שמועצת העיתונות תצא בקריאה במכתב רשמי, דליה דורנר: בשביל זה אנחנו התאספנו כדי להוציא קריאה רשמית של נשיאות מועצת העיתונות, בוודאי. ארנה לין: רק שניה, אני רוצה להגיד. אני רק רציתי להגיד. אני בעד, (כולם ביחד מדברים) ארנה לין: תנו לי רגע, אם דרמה אז בואו נרוויח פעמיים, פעם אחת נרוויח את הדרמה שאנחנו אומרים אתם לא, ופעם שניה נרוויח את הדרמה שנגיד עכשיו תחזירו את התעודות, כי חבל שנגיד שנחזיר את התעודות כל זמן שאנחנו לא יודעים מי יוציא עכשיו את התעודות. דליה דורנר: עד שיחזירו את התעודות זה יהיה בחלק הזה. דובר: לכן אני חוזר על ההצעה להצביע רק על הסעיף הזה. דליה דורנר: רק על זה, בסדר. אז זה מוסכם? ירון אנוש: מה אנחנו אמורים לעשות עם ההחלטה הזאת? דובר: רק להודיע בקול רם, ירון אנוש: ואחרי שתודיע בקול רם, מה אנחנו נעשה? דובר: חכה, בישיבה הבאה. לא, קודם כל נעשה את זה עכשיו. ירון אנוש: מי שמכם? איך הם יתגלגלו? מה הנוסח המדוייק? עמוס שוקן: כל אדם שמדפיס על כרטיס הביקור שלו עיתון הארץ, והוא גם כותב משהו באיזה שהוא מקום, בין אם ה סטנסיל שהוא מפיץ ומחלק בתיבות דואר, ובין אם זה אתר באינטרנט, זכאי לקבל תגובה מהדובר של בית חולים פוריה אם הוא שואל אותו או מבית משפט מאיזה שהוא מקום, לקבל שירותים, ואם לא יתנו לו שירותים אז הוא צריך להכריח את הגורם הזה לתת לו שירותים ולהתייחס אליו כאל עיתונאי. לא יכול להיות שיוסי בר מוחא או מישהו אחר יגיד, דליה דורנר: זה אחר כך, היום אנחנו לא נדבר על זה. עמוס שוקן: לא, בר מוחא: יש לנו וועדות, באמת עמוס. עמוס שוקן: לא וועדות ולא לא וועדות. דליה דורנר: סליחה עמוס, סליחה, אנחנו על הקטע הזה לא, ההסכמה שלנו היחידה עכשיו, ההסכמה שלנו היחידה היא וזה מוסכם על כל הדוברים, שמי שלא יכול להוציא תעודת עיתונאי זה לשכת העיתונות הממשלתית. עמוס שוקן: למה לא? ארנה לין: אין להם סמכות. עמוס שוקן: פונים אליה, מבקשים ממנה. דליה דורנר: אה, אני אגיד לך, סליחה, עמוס, אני רוצה לומר לך, במדינת ישראל אין לגורמים הממשלתיים סמכות אלא סמכות נתונה להם על פי דין, ועל פי דין אין להם סמכות כזאת. לכן, זו התשובה שלי, התשובה שלי היא באמת הפעם כמשפטנית, כי פשוט אין דבר כזה, זה לא שלאחד מתחשק הוא נותן לו זה, אין לו, אתה יכול לתת לעיתונאים שלך, כן או לא, אז אנחנו צריכים לקבל הסכמה. עמיהוד בן פורת: אני מבקש רשות להעיר את ההערה הבאה: קודם כל מקדמא דנא קבע בית המשפט העליון, עוד בימים הראשונים של המדינה שמה שלא מותר לרשות, אסור. דליה דורנר: טוב, זה נכון. ארנה לין: לא, זה נכון, בהבדל ממה, עמיהוד בן פורת: מה שלא מותר לרשות אסור. ארנה לין: וזה להפך לגבי ולגביך. עמיהוד בן פורת: דבר שני, משרד ראש הממשלה הקים את לשכת העיתונות הממשלתית. אני מודה שחייתי באשליה שעיתוני חוץ הרי יש להם מדבקות, עיתונאי חוץ, חשבתי שגם תעודות העיתונאי זה תעודת עיתונאי חוץ, מתברר שלא. שלכולם יש בדיוק אותה תעודת עיתונאי. אז נגיד שאנחנו מחליטים כרגע שאין להם סמכות להוציא תעודות כאלה, דליה דורנר: אני אומרת, כן, זה לא עניינם. עמיהוד בן פורת: אבל השתרשה פרקטיקה אדמניסטרטיבית, וזאת הבעיה וזה עלול להוביל אותנו לבג"ץ. דליה דורנר: לא סליחה, השתרשה הבעיה האדמניסטרטיבית כפולה, מפני שזה מה שבר מוחא אמר, הוא אומר שהאגודות הוציאו תעודות במשך שנים עד שאדון סימן החליט לא, רק אני אוציא. על זה הוא מספר לנו. הפרקטיקה הפוכה. עמיהוד בן פורת: אה, אה, אז אם יש היום תעודות שאתם הוצאתם, בר מוחא: בוודאי. עמיהוד בן פורת: סליחה, אני פשוט לא הבנתי את שתי התשובות שלך. בר מוחא: לא, לא. דליה דורנר: ההפך הוא הנכון. עמיהוד בן פורת: סליחה, אז אני מתנצל שביקשתי את רשות הדיבור. דליה דורנר: אנחנו אחר כך ננסח את זה, אתם רוצים לקבל את זה את ההצעה? ארנה לין: אפשר לנסח אחר כך. דליה דורנר: ננסח אחר כך הצעה. ננסח את ההצעה בנחת, לא רוצה, הרעיון הוא ברור, ואנחנו ננסח את ההצעה מיד, ואני חושבת. ויש עוד בקשה שהיא אישית, שאני רוצה לעבור עליה. יש פה הצעה מד"ר יהודית אורבך שניתן להעלות נושא חשוב לסדר היום, לא רשום, לצאת בקריאה שמגנה על התקשורת מול ההתקפה של הנשיא, וזה לא צריך לדרוש הכנה מרובה וכו'. אני מעלה את זה כמובן, כי אני מכבדת את חברתנו. אני רוצה לומר לכם שהייתה לי הזדמנות להגיב לנאום הנשיא, ריל טיים בערוץ 10, אמרתי אין אדם נתפס על צערו, והבעיה של הנשיא היום איננה התקשורת, אלא המשפט העומד לפניו, אני חושבת שלאור כל ההשתלשלות שהיה זה מספיק, אלא אם מישהו מכם חושב אחרת. אם לא, את עניין התקנון, הספקתם לקרוא פה את ההצעה של הוועדה שלנו? על הועדה לעניין הסיקור התקשורתי? של קטינים. ארנה לין: כן. דליה דורנר: אם אין הערות אז נוכל לקבל את ההמלצה. בר מוחא: יש כאן מסקנות ברורות וחדות, דרונר: אז אם זה נראה לכם אז אפשר להעביר את זה, אם לא נדחה את זה לפעם הבאה. דובר: לפעם הבאה. דליה דורנר: אז נדחה את זה לפעם הבאה, שיהיה לאנשים זמן לקרוא ברצינות. אבי וינברג: אני אשלח לכולכם עותק, ואני אבקש הערות. דובר: מגדל שלום, למה בדרך כלל לא לפרסם את זה, כנורמה כאתיקה עיתונאית אני לא ידע. דליה דורנר: בסדר, אנחנו, צריך לדון בזה. בר מוחא: בפעם הבאה. דליה דורנר: רבותיי, אני נועלת את הישיבה תודה רבה. אנחנו נשאר קצת כדי לנסח את הההחלטה. ארנה לין: אוקי. ישיבה נעולה