שמחתה של העיתונות מוקדמת מדי. פסק הדין בפרשת אילנה דיין וסרן ר' מטיל עול משמעותי על העיתונות, שספק אם היא תשמח לשאת בו. בשורה התחתונה, בית המשפט מחייב את העיתונות בדרגת זהירות גבוהה יותר מזו שהיא חבה בה עד היום, ומאמץ את האתיקה המקצועית אל דיני לשון הרע - בניגוד לעמדתה של העיתונות המסורתית.
בית המשפט המחוזי עסק בעובדות בפדנטיות מופלגת כאילו הכתבה מוצגת בהילוך אטי, פריים אחר פריים, ביטוי אחר ביטוי. הביקורת על כך מוצדקת לחלוטין - זו ראייה לא מציאותית של עיתונאות טלוויזיונית. מנגד, בית המשפט העליון המריא אל-על והתרחק מעובדות המקרה ומפרטי הכתבה לטובת פסק דין "עקרוני". חריג חשוב לכך הוא ההצבעה על הביטוי "כאן קודקוד, כל מי שנע, זז, במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו". ביטוי אומלל זה, צאצא ל"אללה ירחמו" הידוע לשמצה (שבעטיו נהרגו לשווא 43 בני אדם בפרשת כפר קאסם), ראוי לכל גנאי יהיה הקשרו אשר יהיה.
בשני פסקי הדין, אמת המידה המרכזית להכרעה היתה אמת בפרסום. ואכן, לעתים אמיתות הפרסום חולפת (כשמדובר בחשוד או בחולה, להבדיל), אך היא לעולם מוכרעת לפי המציאות האובייקטיבית, ולא לפי הלך דעתו של המפרסם. בית המשפט העליון אישר שהיו בעת הכתבה חשדות כבדים נגד סרן ר', שהיתה הצדקה לביקורת על התבטאותו האמורה ("גם אם זה ילד בן שלוש") ושהיה לציבור עניין בפרסום.
בית המשפט העליון הציג חידוש משמעותי בדבר "עיתונות אחראית", שלפיו גם כשעיתונאי אינו יכול להוכיח במשפט את אמיתות דבריו, הוא יכול לזכות בדין אם היה בפרסומם עניין ציבורי ואם הוצגו באופן זהיר. אמת המידה מצויה בעקרונות האתיקה העיתונאית. במשך שנים התנגדו העיתונים להכיר באתיקה המקצועית כאמת מידה לתום לבם. כך גם כשנמנעו מבדיקה הולמת או מפרסום תגובה, גם כשהציגו עובדות בהגזמה או בהטיה, וגם כשהעמידו את העיתון לשירות אינטרס זר. לטענתם, די בכך שאין לעיתונאי מניע פסול כדי לקבוע שהוא תם לב. בית המשפט העליון קבע סייג ברור וחד-משמעי לחופש העיתונות: מי שלא נוהג בזהירות מפני פגיעה מיותרת, מי שלא אוסף מידע כראוי או מתעלם ממידע שהובא בפניו, מי שנמנע מקבלת תגובה או מפרסומה כראוי וכן הלאה - לא יזכה להגנה משפטית. כך גם אם האמין בלבו שהדברים שהוא מפרסם הם אמת ושיש לו חובה לפרסמם.
בית המשפט העליון הטיל על העיתונות עול כבד, שאילו היה מטיל אותו המחוקק (על ידי אימוץ האתיקה המקצועית לתוך החוק) הוא היה סופג ביקורת נוקבת כמי שמבקש לצמצם את חופש העיתונות.
מהיום, הדרישה לאיזון מקצועי ואתי עלתה כיתה. עיתונאי נדרש לפעול באופן אתי, ונטל ההוכחה שכך נהג מוטל במלואו עליו. עם זאת, הדיון ב"עיתונות אחראית" אנכרוניסטי למדי. מיהו עיתונאי? כתב ועורך בעיתון או ברשת טלוויזיה כמובן. ומה עם בעלים של אתר חדשות? מה מעמדו של בלוגר? של פייסבוקיסט? של טוקבקיסט סדרתי? של אדם המפרסם כתבות עצמאיות ביוטיוב? ומשרשרי הדואר האלקטרוני? בעקבות פסק הדין צריך לקבוע שתנאי לכך שפרסום ייחשב עיתונות ויזכה להגנה המיוחדת, הוא שתהיה לו אתיקה מקצועית ברורה ונאכפת. מנגד, פרסום שאינו פועל פי אתיקה מקצועית הולמת, לא ייחשב עיתונות וממילא לא יוכל לזכות בהגנה החדשה של עיתונות אחראית.
בפסיקת פיצוי של 100 אלף שקל בגין הקדימון (הפרומו) לתוכנית יש אמירה חשובה - וחדשנית - על מסחור העיתונות. כל עוד עוסקת העיתונות במטרתה הציבורית היא זכאית למרחב פעולה מסוים, אך כשהיא ממוקדת בהשגת לקוחות (קוראים, צופים או מפרסמים) יש להקפיד עמה הקפדה יתירה. אפשר להרהר אחרי אבחנה זו, שכן ללא קהל איך אפשר לשרת את האינטרס הציבורי בחשיפה? ואף על פי כן יש בה צדק (חברתי).
נקודה אחרונה מצויה בהערתו של השופט עמית שמערכת "עובדה" לא עמדה בחובת ההגינות, בכך שלאחר זיכויו של סרן ר', ועל-אף שלא שבה לסקר את הנושא, לא שידרה את דבר הזיכוי. אפשר להרהר האם יש למפרסם חובה לעקוב אחרי התפתחויות בפרשות שסיקר בעבר. כללי האתיקה אינם מחייבים מעקב מעין זה. יחד עם זאת, ברור שההכרה בתפקיד הציבורי של העיתונות באה עם מחיר ציבורי. בסופו של דבר, לעיתונאי הגון הערה שיפוטית על חוסר הגינות צורבת לא פחות מחיוב בתשלום.
*הכותב הוא עו"ד העוסק בתחום לשון הרע ומשמש יו"ר ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין
המאמר פורסם במקור בעיתון "דה-מרקר"#_lt#div#_gt#
#_lt#p style="margin#_sc# 0cm 0cm 13.5pt; line-height#_sc# 15pt;" dir="rtl" class="MsoNormal"#_gt##_lt#font size="4"#_gt##_lt#span style="color#_sc# rgb(35, 35, 35); font-family#_sc# Arial; font-size#_sc# 12pt;" lang="HE"#_gt#שמחתה של העיתונות מוקדמת מדי. פסק הדין בפרשת אילנה דיין וסרן ר' מטיל עול משמעותי על העיתונות, שספק אם היא תשמח לשאת בו. בשורה התחתונה, בית המשפט מחייב את העיתונות בדרגת זהירות גבוהה יותר מזו שהיא חבה בה עד היום, ומאמץ את האתיקה המקצועית אל דיני לשון הרע - בניגוד לעמדתה של העיתונות המסורתית. #_lt#/span#_gt##_lt#span style="color#_sc# rgb(35, 35, 35); font-family#_sc# Arial; font-size#_sc# 12pt;" dir="ltr"#_gt##_lt#?xml#_sc#namespace prefix = o ns = "urn#_sc#schemas-microsoft-com#_sc#office#_sc#office" /#_gt##_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p style="margin#_sc# 0cm 0cm 13.5pt; line-height#_sc# 15pt;" dir="rtl" class="MsoNormal"#_gt##_lt#span style="color#_sc# rgb(35, 35, 35); font-family#_sc# Arial; font-size#_sc# 12pt;" lang="HE"#_gt##_lt#font size="4"#_gt#בית המשפט המחוזי עסק בעובדות בפדנטיות מופלגת כאילו הכתבה מוצגת בהילוך אטי, פריים אחר פריים, ביטוי אחר ביטוי. הביקורת על כך מוצדקת לחלוטין - זו ראייה לא מציאותית של עיתונאות טלוויזיונית. מנגד, בית המשפט העליון המריא אל-על והתרחק מעובדות המקרה ומפרטי הכתבה לטובת פסק דין "עקרוני". חריג חשוב לכך הוא ההצבעה על הביטוי "כאן קודקוד, כל מי שנע, זז, במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו". ביטוי אומלל זה, צאצא ל"אללה ירחמו" הידוע לשמצה (שבעטיו נהרגו לשווא 43 בני אדם בפרשת כפר קאסם), ראוי לכל גנאי יהיה הקשרו אשר יהיה. #_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p style="margin#_sc# 0cm 0cm 13.5pt; line-height#_sc# 15pt;" dir="rtl" class="MsoNormal"#_gt##_lt#span style="color#_sc# rgb(35, 35, 35); font-family#_sc# Arial; font-size#_sc# 12pt;" lang="HE"#_gt##_lt#font size="4"#_gt#בשני פסקי הדין, אמת המידה המרכזית להכרעה היתה אמת בפרסום. ואכן, לעתים אמיתות הפרסום חולפת (כשמדובר בחשוד או בחולה, להבדיל), אך היא לעולם מוכרעת לפי המציאות האובייקטיבית, ולא לפי הלך דעתו של המפרסם. בית המשפט העליון אישר שהיו בעת הכתבה חשדות כבדים נגד סרן ר', שהיתה הצדקה לביקורת על התבטאותו האמורה ("גם אם זה ילד בן שלוש") ושהיה לציבור עניין בפרסום. #_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p style="margin#_sc# 0cm 0cm 13.5pt; line-height#_sc# 15pt;" dir="rtl" class="MsoNormal"#_gt##_lt#span style="color#_sc# rgb(35, 35, 35); font-family#_sc# Arial; font-size#_sc# 12pt;" lang="HE"#_gt##_lt#font size="4"#_gt#בית המשפט העליון הציג חידוש משמעותי בדבר "עיתונות אחראית", שלפיו גם כשעיתונאי אינו יכול להוכיח במשפט את אמיתות דבריו, הוא יכול לזכות בדין אם היה בפרסומם עניין ציבורי ואם הוצגו באופן זהיר. אמת המידה מצויה בעקרונות האתיקה העיתונאית. במשך שנים התנגדו העיתונים להכיר באתיקה המקצועית כאמת מידה לתום לבם. כך גם כשנמנעו מבדיקה הולמת או מפרסום תגובה, גם כשהציגו עובדות בהגזמה או בהטיה, וגם כשהעמידו את העיתון לשירות אינטרס זר. לטענתם, די בכך שאין לעיתונאי מניע פסול כדי לקבוע שהוא תם לב. בית המשפט העליון קבע סייג ברור וחד-משמעי לחופש העיתונות#_sc# מי שלא נוהג בזהירות מפני פגיעה מיותרת, מי שלא אוסף מידע כראוי או מתעלם ממידע שהובא בפניו, מי שנמנע מקבלת תגובה או מפרסומה כראוי וכן הלאה - לא יזכה להגנה משפטית. כך גם אם האמין בלבו שהדברים שהוא מפרסם הם אמת ושיש לו חובה לפרסמם. #_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p style="margin#_sc# 0cm 0cm 13.5pt; line-height#_sc# 15pt;" dir="rtl" class="MsoNormal"#_gt##_lt#span style="color#_sc# rgb(35, 35, 35); font-family#_sc# Arial; font-size#_sc# 12pt;" lang="HE"#_gt##_lt#font size="4"#_gt#בית המשפט העליון הטיל על העיתונות עול כבד, שאילו היה מטיל אותו המחוקק (על ידי אימוץ האתיקה המקצועית לתוך החוק) הוא היה סופג ביקורת נוקבת כמי שמבקש לצמצם את חופש העיתונות. #_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p style="margin#_sc# 0cm 0cm 13.5pt; line-height#_sc# 15pt;" dir="rtl" class="MsoNormal"#_gt##_lt#span style="color#_sc# rgb(35, 35, 35); font-family#_sc# Arial; font-size#_sc# 12pt;" lang="HE"#_gt##_lt#font size="4"#_gt#מהיום, הדרישה לאיזון מקצועי ואתי עלתה כיתה. עיתונאי נדרש לפעול באופן אתי, ונטל ההוכחה שכך נהג מוטל במלואו עליו. עם זאת, הדיון ב"עיתונות אחראית" אנכרוניסטי למדי. מיהו עיתונאי? כתב ועורך בעיתון או ברשת טלוויזיה כמובן. ומה עם בעלים של אתר חדשות? מה מעמדו של בלוגר? של פייסבוקיסט? של טוקבקיסט סדרתי? של אדם המפרסם כתבות עצמאיות ביוטיוב? ומשרשרי הדואר האלקטרוני? בעקבות פסק הדין צריך לקבוע שתנאי לכך שפרסום ייחשב עיתונות ויזכה להגנה המיוחדת, הוא שתהיה לו אתיקה מקצועית ברורה ונאכפת. מנגד, פרסום שאינו פועל פי אתיקה מקצועית הולמת, לא ייחשב עיתונות וממילא לא יוכל לזכות בהגנה החדשה של עיתונות אחראית. #_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p style="margin#_sc# 0cm 0cm 13.5pt; line-height#_sc# 15pt;" dir="rtl" class="MsoNormal"#_gt##_lt#span style="color#_sc# rgb(35, 35, 35); font-family#_sc# Arial; font-size#_sc# 12pt;" lang="HE"#_gt##_lt#font size="4"#_gt#בפסיקת פיצוי של 100 אלף שקל בגין הקדימון (הפרומו) לתוכנית יש אמירה חשובה - וחדשנית - על מסחור העיתונות. כל עוד עוסקת העיתונות במטרתה הציבורית היא זכאית למרחב פעולה מסוים, אך כשהיא ממוקדת בהשגת לקוחות (קוראים, צופים או מפרסמים) יש להקפיד עמה הקפדה יתירה. אפשר להרהר אחרי אבחנה זו, שכן ללא קהל איך אפשר לשרת את האינטרס הציבורי בחשיפה? ואף על פי כן יש בה צדק (חברתי). #_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p style="margin#_sc# 0cm 0cm 13.5pt; line-height#_sc# 15pt;" dir="rtl" class="MsoNormal"#_gt##_lt#span style="color#_sc# rgb(35, 35, 35); font-family#_sc# Arial; font-size#_sc# 12pt;" lang="HE"#_gt##_lt#font size="4"#_gt#נקודה אחרונה מצויה בהערתו של השופט עמית שמערכת "עובדה" לא עמדה בחובת ההגינות, בכך שלאחר זיכויו של סרן ר', ועל-אף שלא שבה לסקר את הנושא, לא שידרה את דבר הזיכוי. אפשר להרהר האם יש למפרסם חובה לעקוב אחרי התפתחויות בפרשות שסיקר בעבר. כללי האתיקה אינם מחייבים מעקב מעין זה. יחד עם זאת, ברור שההכרה בתפקיד הציבורי של העיתונות באה עם מחיר ציבורי. בסופו של דבר, לעיתונאי הגון הערה שיפוטית על חוסר הגינות צורבת לא פחות מחיוב בתשלום.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p style="margin#_sc# 0cm 0cm 10pt; line-height#_sc# 15pt;" dir="rtl" class="MsoNormal"#_gt##_lt#font size="4"#_gt##_lt#b#_gt##_lt#span style="color#_sc# rgb(35, 35, 35); font-family#_sc# Arial; font-size#_sc# 10pt;" lang="HE"#_gt#*הכותב הוא עו"ד העוסק בתחום לשון הרע ומשמש יו"ר ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין#_lt#/span#_gt##_lt#/b#_gt##_lt#span style="color#_sc# rgb(35, 35, 35); font-family#_sc# Arial; font-size#_sc# 10pt;" lang="HE"#_gt# #_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p style="margin#_sc# 0cm 0cm 10pt; line-height#_sc# 15pt;" dir="rtl" class="MsoNormal"#_gt##_lt#span style="color#_sc# rgb(35, 35, 35); font-family#_sc# Arial; font-size#_sc# 10pt;" lang="HE"#_gt##_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#font size="4"#_gt# #_lt#/font#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p style="margin#_sc# 0cm 0cm 10pt; line-height#_sc# 15pt;" dir="rtl" class="MsoNormal"#_gt##_lt#span style="color#_sc# rgb(35, 35, 35); font-family#_sc# Arial; font-size#_sc# 10pt;" lang="HE"#_gt##_lt#font color="#ea3051"#_gt#המאמר פורסם במקור בעיתון "דה-מרקר"#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt##_lt#/div#_gt# |