(הערה: זו אינה תגובה אלה מסר "עצמאי")
בשנים האחרונות מתגלים בקצב גובר והולך כשלים של אנשי תקשורת, אשר נראה כי לכולם מכנה משותף: קשר קרוב מידי, מעין סיביוטי, בין איש התקשורת לבין מקורות המידע אשר הינם גם נשוא הסיקור. להלן מספר דוגמאות, אשר על רובן אם לא כולן קימת הסכמה באשר לכשל:
- השתיקה לאורך השנים בענין משה קצב ואורחותיו. (שלום ירושלמי, לדוגמה, היכה על חטא בענין זה, אך כמובן אינו היחיד)
- "איתרוג" אריק שרון והשתיקה אודות השחיתות שלו (כאן ייתכן שהיו אף מניעים נוספים, קרי דעות פוליטיות)
- השתיקה סביב המתרחש במכבי ת"א (כדורסל), קרי עיסוקי מוטי פנאן ז"ל ומעורבות אחרים איתו, לעתים בניגוד ענינים חמור לכאורה.
- סיקור המשטרה והפלילים. כאן, הפרשה החמורה ביותר מנקודת מבטי כאזרח היא ההתרחשויות בנהריה בשנים 2000-2007: זריקת כארבעים רימוני רסס, חלקם בניסיון לרצוח שוטרים או בני משפחותיהם. זוהי פרשה חמורה מאין כמוה, שכן שחיתות שלטונית והפגיעה בשוטר כפרט בניסיון לקעקע את מערכת שלטון החוק הינן הסכנות הגדולות ביותר לאושיות התנהלותה של חברה. אלה הם בבחינת נסיונות לשבירה החקה ולא סתם גניבת דגים. כאזרח מתענין, מאזין, צופה וקורא, כיצד יתכן שלא הייתי מודע לכך עד שהתפוצצה פרשת הנחת המטענים ע"י השוטרים אשר לא ראו כל מוצא? למעט הנחות קונספירציה, ההסבר היחיד שאני מוצא לכך הינו שוב אותו קשר סימביוטי: כתב הפלילים מקבל לזימונית טיפטופי מידע ופיקנטריה מן המשטרה, אותם הוא מפיץ לציבור. מלאכתו נעשית בידי אחרים, אלא שהיא נעשית באופן הנוח להם. כך יכול היה מפקד מרחב גליל, תנ"צ דני חדד, להפיץ כי ניסיון לטבח במשפחת שוטר היה "טעות בזיהוי", ובכלל השקט (התקשורתי) בנהריה נשמר.
הרחבתי בנושא האחרון, שכן הוא כרגע החם ביותר וכן עלולות להיות השלכות חמורות ביותר לתוצאותיו. לכאורה, התקשורת אינה אשמה בכלום: היא אינה פושעת וגם לא הניחה מטענים. ואולם, לולא שתקה ובלעה את זעקות שוטרי הפריפריה הצפונית, לא היו מגיעים הדברים לידי יאוש, לא היו מונחים המטענים, שוטרים מעולים היו צדים פושעים במקום לעמוד לדין, ואלפי שוטרי שטח אחרים היו מגדילים ראש במקום להקטינו.
כאדם חושב ואזרח שאיכפת לו, אני פונה לכן אליכם אנשי התקשורת באשר אתם: אנא הביטו במראה, עשו חשבון נפש ובצעו את עבודתכם/שליחותכם נאמנה.
צחי בירק
(פרופ', הנדסת חשמל, הטכניון)
(הערה: זו אינה תגובה אלה מסר "עצמאי")
בשנים האחרונות מתגלים בקצב גובר והולך כשלים של אנשי תקשורת, אשר נראה כי לכולם מכנה משותף: קשר קרוב מידי, מעין סיביוטי, בין איש התקשורת לבין מקורות המידע אשר הינם גם נשוא הסיקור. להלן מספר דוגמאות, אשר על רובן אם לא כולן קימת הסכמה באשר לכשל:
- השתיקה לאורך השנים בענין משה קצב ואורחותיו. (שלום ירושלמי, לדוגמה, היכה על חטא בענין זה, אך כמובן אינו היחיד)- "איתרוג" אריק שרון והשתיקה אודות השחיתות שלו (כאן ייתכן שהיו אף מניעים נוספים, קרי דעות פוליטיות)- השתיקה סביב המתרחש במכבי ת"א (כדורסל), קרי עיסוקי מוטי פנאן ז"ל ומעורבות אחרים איתו, לעתים בניגוד ענינים חמור לכאורה.- סיקור המשטרה והפלילים. כאן, הפרשה החמורה ביותר מנקודת מבטי כאזרח היא ההתרחשויות בנהריה בשנים 2000-2007: זריקת כארבעים רימוני רסס, חלקם בניסיון לרצוח שוטרים או בני משפחותיהם. זוהי פרשה חמורה מאין כמוה, שכן שחיתות שלטונית והפגיעה בשוטר כפרט בניסיון לקעקע את מערכת שלטון החוק הינן הסכנות הגדולות ביותר לאושיות התנהלותה של חברה. אלה הם בבחינת נסיונות לשבירה החקה ולא סתם גניבת דגים. כאזרח מתענין, מאזין, צופה וקורא, כיצד יתכן שלא הייתי מודע לכך עד שהתפוצצה פרשת הנחת המטענים ע"י השוטרים אשר לא ראו כל מוצא? למעט הנחות קונספירציה, ההסבר היחיד שאני מוצא לכך הינו שוב אותו קשר סימביוטי: כתב הפלילים מקבל לזימונית טיפטופי מידע ופיקנטריה מן המשטרה, אותם הוא מפיץ לציבור. מלאכתו נעשית בידי אחרים, אלא שהיא נעשית באופן הנוח להם. כך יכול היה מפקד מרחב גליל, תנ"צ דני חדד, להפיץ כי ניסיון לטבח במשפחת שוטר היה "טעות בזיהוי", ובכלל השקט (התקשורתי) בנהריה נשמר.
הרחבתי בנושא האחרון, שכן הוא כרגע החם ביותר וכן עלולות להיות השלכות חמורות ביותר לתוצאותיו. לכאורה, התקשורת אינה אשמה בכלום: היא אינה פושעת וגם לא הניחה מטענים. ואולם, לולא שתקה ובלעה את זעקות שוטרי הפריפריה הצפונית, לא היו מגיעים הדברים לידי יאוש, לא היו מונחים המטענים, שוטרים מעולים היו צדים פושעים במקום לעמוד לדין, ואלפי שוטרי שטח אחרים היו מגדילים ראש במקום להקטינו.
כאדם חושב ואזרח שאיכפת לו, אני פונה לכן אליכם אנשי התקשורת באשר אתם: אנא הביטו במראה, עשו חשבון נפש ובצעו את עבודתכם/שליחותכם נאמנה.
צחי בירק(פרופ', הנדסת חשמל, הטכניון) |