יום ב', יא’ בכסלו תשע”ט
חברי מועצת העיתונות ובראשם הנשיאה, השופטת בדימוס דליה דורנר ומנכ"ל המועצה מוטי רוזנבלום, שמעו דברים אלה וכאובים אף יותר, במפגש עם חברי מועצת דלית אל כרמל, בראשות רפיק חלבי * שיח הזדהות בעקבות חוק הלאום * השופטת דורנר: "המועצה אינה גוף פוליטי – זהו ביקור של סולידריות"
 
 
מועצת העיתונות קוראת לבית המחוקקים לסייג את הצעת החוק המבקשת לאסור תיעוד פעילות חיילי צה"ל בעת מילוי תפקידם – בהעדר החלה על פעילותם של עיתונאים בשליחות המבקשים להביא לציבור תמונת מצב כמות שהיא מזירת הפעילות.
 
 
מועצת העיתונות בישראל, מתנערת מן ההאשמות כלפי העיתון "ישראל היום", החברים במועצה, באשר להחלטת בית הדין לאתיקה, בנושא "פרסום סקרים בתקשורת, על דעת הציבור היהודי בלבד, אלא אם יש הצדקה עניינית לכך". "ישראל היום" היה כלי התקשורת היחיד שהודיע כי יקיים את החלטת בית הדין לאתיקה ויפרסם החלטתה במלואה.
 
 
נשיאת מועצת העיתונות בישראל, השופטת (בדימוס) דליה דורנר, אירחה בלשכתה בבית המשפט העליון בירושלים, את העורך הראשי של העיתון "ישראל היום", בועז ביסמוט ואת מנכ"ל המועצה, מוטי רוזנבלום. בפגישה, שהתנהלה ברוח טובה, לא נתגלו חילוקי דעות כלשהן בין השופטת לעורך הראשי. "חברותה של "ישראל היום" במועצת העיתונות, חשובה מאד ואין להקל ראש בכך. יחד עם זאת אנו חייבים לשמור על בית הדין לאתיקה ועל קיום החלטותיו", ציינה השופטת. על-כך הודיע ביסמוט כי "ישראל היום" תקיים את החלטת בית הדין כלשונה, כבר ביום שלישי הקרוב (12 ביוני 2018) והוסיף: "עוד פגישה מעניינת עם השופטת דורנר, ללא חילוקי דעות"...
 
 
אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן, קיבל את פנינו בצומת קורסי ומכאן ואילך לקח על עצמו את תפקיד המארח שהוא גם המדריך ומורה הדרך, לחברי מועצת העיתונות בישראל, בראשותה של שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, יחד עם חברי בתי הדין לאתיקה וכל זאת במסגרת הכינוס הארצי השלישי אותו החלטנו לקיים ברמת הגולן...
 
 
נשיאת מועצת העיתונות, השופטת (בדימוס) דליה דורנר וחברי המליאה, משתתפים בצערה של מ"מ הנשיאה, עו"ד ארנה לין, במות האם, רות לין חושי ז"ל. המשפחה יושבת שבעה ברחוב דרך הים 117, חיפה בין השעות 16.00-20.00.
 
 
מועצת העיתונות קוראת לדובר צה"ל לחקור ביסודיות את נסיבות מותו של הצלם העיתונאי הפלשתינאי יאסר מורתגא, בירי צה"ל במהלך ניסיונות לבלום הסתערות פלשתינאית לעבר הגדר ברצועה. בתגובה למסר של שר הביטחון אביגדור ליברמן והמילים - "צלם או לא צלם", אומרת המועצה כי על השר להגן על הבידול המאפשר לצלמים ועיתונאים להגיע לכל זירה ולתעד את הקורה בה.על מפקדי צה"ל לפעול להטמעת הצורך להגן על לובשי איפוד press מכל צד של הגדר וגם בתרחישי קיצון. המועצה תעקוב מקרוב אחר חקירת נסיבות מותו של מורתגא ותפרסם את מסקנותיה לאחר שהתחקיר יסתיים.
 
 
"גם כאשר זה לא נעים לנו, בין אם מימין ובין אם משמאל; עיתונות ותקשורת הן מוסד חשוב בדמוקרטיה", אמר הנשיא *** נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר התריעה מפני ההתקפות הקשות על התקשורת, תוך סימון עיתונאים. "דיבורים כאלה באווירה קשה וטעונה, עלולים לסכן בני אדם פיסית. חשוב לזכור: לא העיתונאי המציא את החקירה. הוא 'המביא', השליח, זוהי חובתו. העיתונאי ממלא את תפקידו" ****************** ************ בצילום: נשיאת מועצת העיתונות בישראל ושופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, ראש עיריית לוד יאיר רביבו ונשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין ****************** ******************* * צילומים: קובי גדעון/לע"מ
 
 
מועצת העיתונות מביעה צער נוכח התקפתו החוזרת של ראש הממשלה על התקשורת וליבוי השנאה כלפיה. מצער מאד ואף מעורר חששות כבדים, להקשיב לראש ממשלה בישראל כשהוא שב ותוקף את התקשורת ומפנה אליה טינת המונים.אין דמוקרטיה של אמת ללא תקשורת חופשית. סימונה כיעד לתקיפה פעם אחר פעם, הוא תמצית הבוז לדמוקרטיה ולזכות להביע כל דעה, גם ביקורת ואפילו על העומד ליד ההגה. מועצת העיתונות מביעה את תקוותה שבחודש הסליחות שבפתחו עומד הציבור הישראלי, ימנע ראש הממשלה מסגנון זה.
 
 
מועצת העיתונות, בראשותה של שופטת בית משפט העליון (בדימוס) דליה דורנר, מזהירה כי הסימון החוזר ונשנה של ראש הממשלה את התקשורת כאויב הזומם "הפיכה" היא סכנה לאופיה הדמוקרטי של החברה בישראל. מועצת העיתונות דוחה את ניסיונותיו החוזרים ונשנים של בנימין נתניהו לערבב את התקשורת בהליכי החקירות נגדו, שמתבצעים על פי חוקי מדינת ישראל.
 
 
מועצת העיתונות בישראל קוראת לכנסת ולממשלה לחדול מקידום הצעות חוק שתוצאתן עלולה לפגוע קשות בעבודת התקשורת והעיתונות בכלל, ובעיתונות החוקרת בפרט. בעיקר מדובר על הצעת החוק המכונה "חוק ההמלצות" ועל הצעת החוק המכונה "חוק ההקלטות", שקבלתן תמנע מעיתונאים לבצע את עבודתם נאמנה ולספק לציבור מידע שראוי וחיוני שיקבל במדינה דמוקרטית.
 
 
צוות התגובות של מועצת העיתונות פרסם היום הודעת גינוי להפרדה בין העיתונאים והעיתונאיות במהלך סיקור ביקורו של סגן נשיא ארה"ב בכותל בירושלים, שפגעה ביכולתן של העיתונאיות לסקר את הביקור.מועצת העיתונות בישראל תובעת מכל גוף המתאם סיקור עיתונאי לאירועים תקשורתיים, כמו גם מלשכת העיתונות הממשלתית, לקבוע מיקום אחיד וזהה לעיתונאיות ולעיתונאים לצלמים ולצלמות, המגיעים לשטח לצורך ביצוע שליחותם העיתונאית.בכל תרחיש ומקום – לא תתאפשר במהלך התיעוד העדפה ו/או שוני במיקום התצפית על בסיס מגדר. אם נוהל המקום מחייב דיווח מרחוק - הוא יחול על גברים ונשים גם יחד.
 
 
העיתונאי והפרשן המשפטי הוותיק של קול ישראל, פרופ' משה נגבי הלך לעולמו בתום מאבק קשה במחלת הסרטן. נגבי היה פרופסור במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית בירושלים. כפרשן משפטי הוא עסק בעיקר בעניינים אקטואליים, והרבה לעסוק בהגנה על זכויות אדם, חופש העיתונות, שמירת החוק והדמוקרטיה ובטוהר המידות של אנשי ציבור. בשם נשיאת מועצת העיתונות בישראל, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס) דליה דורנר וחברי המועצה, אנו שולחים את תנחומינו למשפחה.
 
 
האיגוד, המייצג 360 כלי תקשורת, רשתות שידור ועיתונאים בתחומי הטלוויזיה, הרדיו, הפרינט, הצילום והמרשתת, משלושים ושתיים מדינות, עתר לבג"צ בדרישה מבית המשפט להורות למשטרה להפסיק את הגבלת הכניסה של עיתונאים למתחם הר הבית בירושלים בכלל ודרך שער האריות בפרט
 
 
נשיאת מועצת העיתונות בישראל, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר וצוות התגובות של המועצה, הביעו מחאה חריפה על הצרת צעדים של עיתונאים בשטחי סיקור בירושלים. המועצה מדגישה כי גם באזורי מתיחות גוברת, שמורה לתקשורת זכות לנגישות ומוטלת עליה חובה להגיע אל זירת ההתרחשות כדי לדווח נאמנה ומקרוב.
 
 
מועצת העיתונות תובעת מהיועץ המשפטי ומפרקליט המדינה לספק הסברים לגבי נחיצות הפשיטה על הוצאת הספרים של ידיעות אחרונות, והחרמת כתבי יד נוספים בנושאים פוליטיים ומדיניים, מלבד זה של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בייחוד שהדבר נעשה שלא על דעת הממונה על הביטחון במשרד הביטחון, כלומר שלא מסיבות ביטחוניות חד-משמעיות.
 
 
תגובת מועצת העיתונות לתיקונים לחוק השידור הציבורי: מועצת העיתונות בישראל פרסמה הערב (23 באפריל 2017), בתום ישיבת המליאה, את התייחסותה לתיקונים לחוק השידור הציבורי, שאחד מהם אושר היום בממשלה ובוועדת השרים לענייני חקיקה:
 
 
"מועצת העיתונות בישראל מגנה בחריפות את הפגיעה החמורה והנמשכת של הממשלה והמערכת הפוליטית בשידור הציבורי בישראל", כך נאמר בהחלטת מליאת מועצת העיתונות, בראשותה של שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, בתום ישיבת חירום של שהתקיימה ב"בית הסופר" בתל אביב.
 
 
נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, פנתה במכתב ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בקריאה לפרסם בהקדם האפשרי את ההקלטות מהשיחות שהתנהלו בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות", מר ארנון מוזס.
 
 
לרגל שנת ה 60 להקמתה של נצרת עילית, התקיימה ישיבה חגיגית מיוחדת, בהשתתפות נציגי מועצת העיתונות בישראל, בראשם הנשיאה - שופטת בית המשפט העליון (בדימוס) דליה דורנר וראש עיריית נצרת עילית, רונן פלוט
 
 
צוות התגובות של מועצת העיתונות בישראל, בראשותה של שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, מוקיע בחריפות את בחירת המילים של רוגל אלפר בביקורת שכתב ב"הארץ" על תכנית הטלוויזיה "הנעלמים" ששודרה בערוץ 2 בהגשת יואב לימור (בצילום).
 
 
מועצת העיתונות קוראת למשטרת ישראל ולעומדים בראשה לרענן את נהליה בכל הקשור לחקירת עיתונאים. זאת בעקבות חקירת כתב "הארץ" ניר גונטז'. משהתברר למשטרת ישראל כי "המטריד" האלמוני הוא עיתונאי, העושה את מלאכתו נאמנה, לא היה מקום לחקירה נוספת.
 
 
צוות התגובות של מועצת העיתונות בישראל, פרסם אתמול את ההודעה הבאה המתייחסת לתגובת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לתחקיר של אילנה דיין, בתכנית "עובדה": "הזכות לתגובה על המתפרסם בתקשורת הינה זכות יסוד בכללי האתיקה העיתונאית. מועצת העיתונות מוחה על כך, שהתגובה של ראש הממשלה אתמול לתחקיר "עובדה", חרגה מהמקובל, לא התייחסה לממצאי התחקיר והפכה לכתב אישום אישי כנגד ד"ר אילנה דיין".
 
 
כך אמרה נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, בטכס הענקת "פרס דרור", לאתר האינטרנט "העין השביעית". בהחלטת וועדת הפרס בראשה עומדת השופטת דורנר, נאמר בין היתר: "בזכות אומץ ציבורי, רצינות עיתונאית ושיתופי פעולה, מצליחה 'העין השביעית' להביא לתזוזה חיובית מתמשכת במיצוב של הערבים בתקשורת בישראל".
 
 
מועצת העיתונות בישראל, בראשותה של שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, החליטה לפרסם בציבור הודעה חריפה המגנה כל ניסיון לפגוע בעיתונאים או לאיים עליהם, בזו הלשון: "מועצת העיתונות מגנה בתוקף איומים כלפי עיתונאים בגין עבודתם העיתונאית".
 
 
כך הגיבה נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, ביומן הבוקר של קול ישראל, על החלטת שר הביטחון ליברמן, לזמן את מפקד גלי צה"ל, ירון דקל, ל"שיחת נזיפה", בגלל שידור התכנית על המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש.
 
 
מליאת מועצת העיתונות בישראל, בראשותה של הנשיאה, שופטת בית המשפט העליון (בדימוס), דליה דורנר, קראה אמש לממשלת ישראל לשים אל ליבה לחשיבות הרבה בקיומו של רצף בשידור ציבורי מתפקד, עשיר ומקצועי. "פגיעה ברצף זה תהיה בכייה לדורות", נאמר בהודעה.
 
 
אל"מ אריאלה בן-אברהם, שנכנסה באחרונה לתפקיד הצנזורית הראשית, הוזמנה למועצה להציג את הסיבות בגללן דרשה מבעלי חשבונות ברשתות חברתיות לקבל אישור מוקדם לפני פרסום. "לא רוצים ולא יכולים לשלוט בכל המידע".
 
 
גם בסוכנות הידיעות "רויטרס" הופיע השבוע, כנראה לראשונה ב-165 שנות ההיסטוריה שלה – תוכן חדשותי שמומן על ידי גוף מסחרי. (בצילום: הגילוי הנאות בדיווח הסוכנות).
 
 
המועצה הקימה ועדה שתנסה למצוא נוסחה ראויה לבידול בין חדשות לפרסומות – על כל צורותיהן – בעידן התקשורת הדיגיטאלית.
 
· ד"ר נעמה כרמי · עו"ד נדב העצני · מתתיהו טננבאום · ציפי רומן · משה טימור · יצחק טאוב · אלישע שפיגלמן · גדי בן יצחק · חיים שיבי · ורד ברמן · רוני רימון · שמעון דולב · עו"ד משה שלומית · עו"ד גדעון פישר · עו"ד אילן שדי · אריק בכר · השופטת (בדימ') דליה דורנר · עו"ד ארנה לין · עו"ד אורי סלונים · דר-דרזנר אליעזר · הרב יובל שרלו · השופט (בדימ') גבריאל שטרסמן · פרופ' עמוס שפירא · פרופ' דן לאור · ד"ר צבי רייך · פרופ' יחיאל לימור · ד"ר נעם למלשטריך-לטר · אורי בינדר · ברוך מאירי · יצחק מאיר · עו"ד אדנקו סבחת · חיליק שריר · אורי שלוש · ד"ר אווה ברגר · ד"ר יובל דרור · אבי פז · יהודית יחזקאלי · יעל בוקובסקי · עו"ד חנוך קינן · רותם אברוצקי · ח"כ נחמן שי, פרופסור שולמית אלמוג

פרוטוקול דליה דורנר: ערב טוב. אני שמחה לפתוח את הישיבה שלנו של מליאת מועצת העיתונות היום ואני אשת בשורה משום שבמזל טוב, אחרי שנים רבות, נדמה לי שהמועצה במתכונתה קמה ב-63'. 48 שנה אבל לפני זה הייתה גם מועצה בדגם אחר ומזל טוב, אנחנו רושמים אותה כגוף משפטי מסודר ובאמת מגיע לנו מזל טוב, זה היה מסובך מאוד. יושבים פה חברינו שבאמת סייעו בדבר הזה ובלעדיהם לא היינו מגיעים לכך וגם יסבירו לנו המשרד של גדעון פישר שמגיעות לו מחיאות כפיים ועו"ד הדין שלומית משה שהיא טיפלה בזה וגם רו"ח שלנו שאנשים עבדו כמעט בהתנדבות וראויים הם לברכה ולטובה ואני מעבירה את המיקרופון לאריק שיסביר ואחר כך נעשה את כל הסידורים הטכניים. נקבל הסברים ונעשה את כל הסידורים הטכניים ונצא מפה גוף רשום במזל טוב. אריק בכר: ערב טוב לכולם. זה סיפור שלקח בערך שנתיים, משהו כזה. בגדול, מה שאנחנו עושים, לפני כ-4 שנים עמותה שנקראה 'עמותה לחיזוק האתיקה בעיתונות' הוקמה לצד מועצת העיתונות כדי לפעול כגוף שמסוגל לקלוט אליו תמיכות כספיות מצד כל מיני ארגונים פילנתרופיים וארגונים לטובת הציבור. הבעיה היא שכשמישהו הולך וקונה מרצדס הוא לא רוצה שישימו לו סמל של סובארו על המכונית. זאת אומרת, מי שרוצה לתרום למועצת העיתונות רוצה מועצת העיתונות, הוא לא אוהב עמותות בשמות שלא מוכרים. לכן, מה שעשינו בניצוחם של החברים הטובים במשרד גידי פישר, במיוחד שלומית שעסקה בזה, קיבלנו אישור של רשם העמותות לקחת את הפעילות הוותיקה בת 48 השנה של מועצת העיתונות ולצקת אותה לתוך אותו 'שלד בורסאי' שלא עברה בו אגורה אחת מאז שהוא הוקם בשנים האחרונות. בעצם מנצלים כמה דברים. יש ותק. מבחינת חוק העמותות, ניהול תקין יש לנו כבר ותק מסוים שאפשר לעשות בו ניצול מיידי. בגלגול קודם של ניסיון דומה לפני מספר שנים רשם העמותות רצה לעשות כל כך הרבה שינויים בתקנון הוותיק של מועצת העיתונות עד שהאנשים פה החליטו שזה לא כדאי ובצדק. בגלגול הנוכחי הרשם, עם שכנוע עמוק של האנשים כאן, הסכים בעצם לקחת את התקנון שלנו משכבר הימים ולשים עליו את ה-'ע"ר' בעצם וזה מבחינתנו דבר אידיאלי כי האישור הסופי התקבל לאחרונה ואנחנו פה בעצם כדי לתת את החותמת הסופית על כל ההליך שאני אסביר לכם עכשיו ממש בקצרה איך הוא צריך להתנהל. אנחנו בעצם נותנים אישור לעמותה לחיזוק האתיקה בעיתונות שהיא ע"ר, עם מספר עמותה בן 4 שנים, לשנות את שמה ל'מועצת העיתונות בישראל ע"ר'. זאת אומרת, אנחנו מאשרים לאותה עמותה לקחת את השם שלנו ולשים על הכותרת שלהם אותו שם. המען שלהם אגב יהיה במשרדים של מועצת העיתונות כמובן, רחוב קפלן 12, היכן שאנחנו יושבים. מרגע שעשינו את זה, אנחנו בעצם ממנים את כל חברי מליאת מועצת העיתונות כפי שהם כיום, בתאריך הזה והרשימה תועבר לידי רשם העמותות, ממנים אותם לחברים באסיפה הכללית של אותה עמותה. פשוט מקבלים עכשיו חליפה של עמותה רשומה לפי חוק העמותות. אחרי שעשינו את זה, אנחנו ממנים את חברי הנשיאות הנוכחית של מועצת העיתונות כדי שיהיו חברים בוועד המנהל של העמותה. השמות עדיין יישארו. בחוברת הנהלים שאתם קיבלתם אנחנו אומרים שלמרות שחוק העמותות מדבר על אורגנים שנקראים 'אסיפה כללית' ו- 'ועד מנהל', אצלנו הם ייקראו 'מליאה' ו- 'נשיאות'. אז זה צעד שלישי, מינינו את הנשיאות לוועד מנהל. לאחר מכן אנחנו ממנים רואה חשבון, חן לבון, כמתנדב לגוף המבקר בעמותה. עמותה, לפי חוק העמותות חייבת שיהיה לה או וועד מבקר, וועדת ביקורת שבמקרה שלנו יהיה קצת מסובך משום שאסור לחברי הוועד המנהל של הנשיאות לכהן ולכן, לקחנו רואה חשבון, חוק העמותות מאפשר זאת כאלטרנטיבה, הוא אדם בודד שעובר אחת לשנה על הדוח שרואה החשבון החיצוני מכין, על המאזן הכספי ומאשר אותו. לאחר שמינינו את רו"ח חן לבון כגוף המבקר לעמותה אנחנו ממנים את משרד רואה חשבון זיו-האפט שעובדים נכון להיום בהתנדבות עבור המועצה. אנחנו ממנים אותם כרואה חשבון המבקר של העמותה. זה המבקר החיצוני, שוב, מכוח חוק העמותות. אחרי זה פורמאלית ממנים את אריק בכר, שזה אני, כמזכ"ל מועצת העיתונות בישראל, שוב, במסגרת העמותה. ממנים מורשי חתימה לצורך הפעילות הכספית הדיי צנועה נכון להיום של המועצה. שוב, אותם מורשי חתימה שהיו עד עכשיו, עמוס שוקן, מו"ל הארץ, עו"ד ארנה לין, ממלאת מקום הנשיאה ואנוכי. חתימות של שניים מבעלי זכות החתימה האלה בצירוף חותמת העמותה מחייבים את העמותה כספית לתשלומים הרגילים כפי שמתנהלים עד עכשיו. בנוסף, ד"ר נעמה קרני שרק הצטרפה אלינו אבל יש לה עין חדה מאוד ראתה שהיה איזה חוסר התאמה בתקנון שלנו שאושר על ידי רשם העמותות בנוגע לקוורום. יש מקום אחד שבו כדי לכנס את המליאה והנשיאות נדרש שליש מחבריהם ובמקום אחר כתוב רבע. אני מציע, מכיוון שאנחנו גדלים במספרים בעת האחרונה, שאיפה שכתוב שליש נוריד את זה לרבע ואז יש התאמה. מדובר על סעיף 7.8.1 בתקנון שנמצא פה, מי שלא הדפיס אצלו בבית. תיקון טכני לחלוטין. אז, זה המצב. אם יש למישהו שאלות טכניות לגבי הנושא העורך דיני, אם אתם רוצים, של העניין. נמצאים פה המאסטרו של הסיפור הזה, אתם רשאים לשאול, פתרונות וכולי. כ.ה. דורנר: זה רצוי שיאמרו לנו דברים, לכן הזמנו אותם. חיים שיבי: אפשר לבקש שאלה אחת לצוות המשפטי? אריק בכר: בבקשה. שיבי: האם לוועד המנהל, קרי הנשיאות, חברי הוועד מוטלות עליהם חובות שלא מוטלות עליהם? שיבי: או אחריות פוטנציאלית. עו"ד גידי פישר: ההגדרה של שאלה טובה או שאלה מצוינת שיש לה תשובה מוכנה מראש. זה בהחלט דבר שרציתי להתייחס אליו. נכון להיום ועד היום, במשך כל השנים, במשך עשרות שנים עד היום כולל היום, המועצה מתנהלת כפורום שיש בו הכל מכל טוב למעט דבר אחד – אין בו ישות משפטית, משום סוג שהוא. לא תאגיד מסוג עמותה, לא תאגיד מסוג מלכ"ר כלשהו, לא חברה. פשוט, כמו שאומרים באנגלית G&G, גורנישט מיט גורנישט. כשאתה מנהל גורנישט מיט גורנישט מבחינה משפטית, לא חס וחלילה מבחינה ערכית או פילוסופית או כל דבר אחר, אבל פשוט לא ישות. כך שכל היושבים כאן וכל אלה שישבו כאן, גם לפני 5 ו-10 ו-15 ו-40 שנה, ישבו בפורמט שבו למשל חשבון הבנק היה חשבון הבנק הפרטי של המזכ"ל באותה שנה. זה מה שהיה. אם המזכ"ל היה איש נחמד הוא גם ניהל את זה כמו שצריך ואם חס וחלילה אחרת, שומו שמיים. כך למשל, כל המאזנים זה מאזנים שנעשו, אם נעשו, איך שנעשו ודווחו למי? נורא פשוט. לאף אחד. שום גוף במדינת ישראל, אורנה רוצה לומר בנושא. עו"ד ארנה לין: כן. הרי אתם יודעים שגדעון הוא שחקן חוץ מזה שהוא עורך דין וחוץ מזה שהוא הולך פה לעשות היסטוריה במועצת העיתונות. אתם צריכים להבין שמה שגדעון אומר לכם זה מהבחינה המשפטית הצרופה אמת לאמיתה. אני רק אומרת את זה לפרוטוקול, אנחנו צריכים לזכור שמועצת העיתונות הצטרפה כידיד בית משפט לכמה וכמה דיונים מכוח זה שבהתנהלותה על פני עשרות שנים באופן מסודר, מנוהל, עם תקנונים וכיוצא בזה, למרות שהיא חסרת ישות משפטית היא הוכרה כגוף קיים, פורמאלי, עם היסטוריה וכיוצא בזה, שלא לדבר על הערכיות שלו. אבל, זה רק for the record. כ.ה. דורנר: אבל ברוך השם נרשמנו. עו"ד פישר: הערתה של אורנה בהחלט נכונה וכמו שאמרתי, זה רק ברמה מבחינת הישות המשפטית איך שהמדינה רואה את האיגוד. אבל, חד משמעי, יש מקום כאשר עשרות רבות של אנשים מתכנסים לאותה מטרה, להקים פורמט משפטי זה או אחר שיהיה פורמט שמקובל על כל הגופים ועשו מעשה שהתחילו אותו בשנות ה-70', לאחר מכן שנות ה-80'. יש לנו פה ניירת שעו"ד הדין משה חפרה, כבר המעסיק של חיים צדוק המנוח ורבים וטובים, ניסו לעשות את המהלך הזה במשך עשרות שנים ולא הצליחו ומה שאנחנו עשינו, פנינו למשרד המשפטים (שם) ושאלנו מה כן, איך כן? מה מעניין אתכם? איך הייתם רוצים שזה יתנהל? והם התוו את הדרך וחזרנו לכאן וישבנו עם השופטת דורנר ועם אריק והראינו להם שלמעשה מבחינת משרד המשפטים מה שיעבוד זה מלכ"ר מסוג עמותה, להבדיל למשל מחל"צ, חברה לתועלת הציבור, או כל דבר אחד וזה מה שהקמנו ולמעשה, לקחנו את העמותה שכבר יש לה את הפורמט המשפטי הקיים וצריך לזכור למשל כשהשופטת דורנר דיברה עם גורם מסוים על אפשרות של תרומה למועצת העיתונות והוא צריך לקבל קבלה על תרומה, אם אין לך ישות משפטית לא יכול להיות לך 46א אבל אם יש לך ישות משפטית, יש סיכוי גם שתקבל 46א וכמובן שנקבל ואז, אתה יכול לפתוח את עצמך באופן פורמאלי. לכן, אם אני הולך מהעבר להווה, הבשורה הטובה היא, כמו שהשופטת דורנר אמרה, העניין שמה שהיה שבו זה נוהל בדרך מסוימת, בדרך ארץ אבל לא בדרך של ישות משפטית מוגדרת, זה הוסדר (שם) עם משרד המשפטים. יתירה מכך, עשינו דבר שהוא לא רגיל, לקחנו את כל הנהלים שנרצה להשתמש בהם, 13 נהלים וגם אותם אשררנו (שם) עם רשם התאגידים, עם רשם העמותות, עם משרד המשפטים. הם לא רק עוד בירכו על המהלך הזה, כך שגם התקנון, גם הנהלים, גם המליאה והנשיאות, כולם יקבלו את אותו צביון ומצד שני, וידאנו שלא חלילה לשנות מהנהוג וממה שהיה מקובל עד היום וכמו שאורנה אמרה ובצדק, סך הכל האמריקאים לימדו אותנו if it ain’t broken – don’t fix it. אז רק רצינו לתת לזה את הצביון המשפטי הנכון, המתאים אבל לא חלילה שינינו ולא סטינו כהוא זה משום עניין פרסונאלי או בצביון שהיה עד היום הזה. למעשה, החברים יתמנו להיות חברים באסיפה הכללית, חברים בוועד המנהל ולענות לשאלה שנשאלתי כאן על ידי אחד מחברי האסיפה הכללית אוטוטו והוועד המנהל, עד היום אם תרצה, האחריות הייתה במסגרת אחריות של חברים שמתכנסים לעניין משותף שהם רואים בו רעות פלמ"חניקית. מהיום, זה הופך להיות, ברוך השם, בעזרת השם והרבה בעזרת משרד המשפטים, ישות משפטית מוסדרת שבה יש אסיפה כללית, יש וועד מנהל, יש וועדת ביקורת, יש יושב ראש, יש יושב ראש וועד מנהל, מה שהיה יושב ראש הנשיאות, יש רואה חשבון, יש מבקר פנים. יש את כל הגופים שאמורים להיות מוסדרים בעניין. ישבנו והשקענו, לדעתי סדר גודל של כ-250 שעות עבודה, כמו שאמרה השופטת דורנר בהתנדבות כמעט. ישב איתנו למשל עו"ד שמעון דולן באחת הישיבות האחרונות לאחר שהיינו במשרד המשפטים. הוא בא במיוחד לכמה דקות רק כדי לעמוד בכל אחד מהקריטריונים שהושתו עלינו כדי לוודא שאנחנו מדקדקים בכל הקריטריונים כדי שנעמוד בתרי"ג התקנות השומות עלינו. אחריות נושאי משרה ותאגיד. האחריות נושאי משרה ותאגיד, היא אחריות ששייכת פעם אחת לעובדה שכחבר האסיפה הכללית אתה מחויב להגיע לישיבות, אתה מחויב לקרוא מסמכים שמגיעים אליך, אתה מחויב להתנהל באופן שיכבד את כל החברים כיוון שאתה למעשה עושה חוזה כפול בינך לבין התאגיד ובינך לבין החברים בתאגיד. זה חוזה כפול אם תרצו, זה דואלי. זה לגבי אסיפה כללית. לגבי הוועד המנהל, כשמו כן הוא, זאת האופרציה הניהולית. משול לדירקטוריון, אם תרצו, בתאגיד מסוג חברה ושם זה כבר אחריות שהיא אחריות יותר ניהולית. יש כאלה שמתכבדים ורוצים גם ביטוח אחריות מקצועית בתוך עמותות וזה אחד הדברים שאריק בודק עכשיו כדי שלאותם חברים בוועד המנהל להבדיל מהאסיפה הכללית יהיה גם ביטוח שמא זה יהיה רלוונטי. אז זה מבחינת האחריות. כ.ה. דורנר: בשביל הכספים הגדולים שיש פה לא צריך להיבהל. אנחנו כולנו מתנדבים. עו"ד פישר: אז בסך הכל, כמו שאמרה השופטת דורנר, אחרי הרבה מאוד שנים אנחנו עכשיו יכולים לברך על המוגמר. אנחנו עושים את הכל כמו שדרבנים עושים אהבה – לאט ובזהירות, בהשגחה של משרד המשפטים כדי לוודא שזה נעשה וייעשה כדת וכדין. יש עוד שאלות? דובר: יש לי שאלה לא פורמאלית אלא שאלה מעשית, על הצד הכספי. איך מוסדרת האחריות הכספית? האם תהיה וועדת ביקורת כמו בכל עמותה? עו"ד פישר: אנחנו חייבים. דובר: הדברים האלה מוסדרים. האם מותר לעמותה לשלם משכורת, למשל ליושבת הראש שטורחת? כ.ה. דורנר: לא, תודה רבה. יושבת ראש, חס וחלילה. דובר: לא רק דברים הפורמאליים איך רושמים. עו"ד פישר: בנושא הכספי יש שני מנגנונים. יש את המנגנון של ועדת הביקורת שכמו שאמרנו, יש רואה חשבון שיתמנה כגוף המבקר, לפי ההסדרים של רשם העמותות ובנוסף יש משרד רואי חשבון מהגדולים בעולם, רשת BDO, מהגדולים במדינת ישראל שנקרא 'זיו האפט'. אריק בכר: הנציגה שלו רו"ח יעל בוקובסקי, הצטרפה אלינו. עו"ד פישר: זה אחד המשרדים המובילים במדינת ישראל והוא ילווה את כל הפעילות החשבונאית. יש כללים מאוד ברורים בעמותות לגבי המותר והאסור בתשלומים וכל מה שישולם, ישולם אך ורק ובהתאם לכללים האלה. אריק בכר: שוב, להוסיף על זה, לא הולך להשתנות פה שום דבר מעבר לעובדה שיש לנו ע"ר מעל הזה ואפשרות יותר, כ.ה. דורנר: וביקורת עלינו. אריק בכר: הביקורת הייתה עד עכשיו בקרה כי התנהלנו בדיוק כפי שעמותה צריכה להתנהל. דובר: רק שאלתי, אריק בכר: לא, אני מסביר לך, לא הולך להשתנות פה כלום מעבר לעניין הפורמאלי שאנחנו מאוגדים. אבל עד עכשיו התנהלנו לעילא ולעילא וגם ממשיכים להתנהל באותה דרך. כן, בבקשה. דובר: האם ועדת ביקורת כבר מונתה? אריק בכר: לא. אנחנו ממנים את רו"ח חן לבון שהוא גוף מבקר. דובר: קיימת אפשרות כזאת? אריק בכר: כן. זה בהחלט בחוק. אבל מעבר לכך, למען שכולם יהיו רגועים. יש לנו אפשרויות להקים וועדות הרי במסגרת חוק העמותות. אנחנו נחשוב על הדרך הנכונה כדי שיהיו כמה נציגים מהנשיאות שיוכלו להתכנס. דובר: אבל יש אקוויוולנט למה שקרוי וועדת ביקורת? אריק בכר: כן. עו"ד פישר: אני אחדד. וועדת ביקורת מחויבים להיות בה מי שהם חברי העמותה אבל חס וחלילה שלא יהיו חברי הנשיאות של העמותה, כי אתה לא יכול לבקר את עצמך. ולכן, לצורך העניין זה מה שקבענו. אתם, כחברי הנשיאות, תמשיכו להיות חברי הועד המנהל למעשה. אתם לא יכולים לבקר את עצמכם ולכן יהיה חבר עמותה שהוא לא חבר הנשיאות שיבקר. אריק בכר: ויש לך את הגוף החיצוני כמובן, זיו האפט. דובר: אז יש כוונה להקים וועדת ביקורת? אריק בכר: אנחנו נקים משהו מעין וועדת ביקורת בנוסף. אנחנו פה א-פורמאלית בתוכנו, דובר: וועדת ביקורת מקרב החברים. אריק בכר: כן, בהחלט. לא מהנשיאות אלא המליאה. יעל בוקובסקי: שמי יעל, אני נציגה ממשרד רואי חשבון BDO . בעיקרון יש אפשרות למנות או וועדת ביקורת מבין החברים או לקחת רואה חשבון שיהיה גוף מבקר ואתם החלטתם לקחת גוף מבקר שהוא רו"ח חן לבון. אם יש שאלות אני יכולה לענות. דובר: קיימת גם אופציה של גם וגם אבל לא חייבים. אריק בכר: אפשר ובהמשך הדרך אנחנו נעשה את זה. דובר: מה המחויבות הנוספת שיש לחברי הנשיאות כשהם הופכים להיות וועד מנהל? אריק בכר: אחריות מנהל. עו"ד פישר: אנחנו יכולים להעביר לכל המעוניינים מסמך של עמוד אחד שמסביר מה זה 'אחריות נושא משרה'. יש ביטוי כזה, אחריות נושא משרה. דבר מאוד פשוט. זה מוזר, אז אם נעביר לכולם נאיר את עיניכם במסמך אחד לגבי מהי האחריות שלכם כנושאי המשרה בתוך התאגיד הזה שנקרא עמותה. אז עכשיו מה שאמר אריק, אנחנו מאשררים למעשה את מה שאריק העלה. למען הסדר הטוב, אריק? דובר: איזה מהלך גוף שלא קיים מאשר הקמת עמותה. האם אני מבין נכון? אריק בכר: לא. עו"ד פישר: חס וחלילה. גוף שלא קיים לא יכול. דובר: זה מה שאתם אמרתם. עו"ד פישר: לא, זה לא מה שאמרנו. חלילה וחס. אני אסביר. יש עמותה קיימת. העמותה הקיימת מחבקת אל תוכה את הפעילות שעד היום נעשתה כמועצת העיתונות לתוך העמותה הזאת. האנשים המכובדים והמועצה המכובדת, באישור משרד המשפטים, חוברים לתוך העמותה הקיימת. זאת אומרת, למשל, יושב פה משמאלי עו"ד שמעון גולן. הוא חבר הוועד המנהל של העמותה הקיימת ואתם נכנסים היום, אני למשל היועץ המשפטי של העמותה הקיימת. אתם נכנסים עכשיו לתוך העמותה הקיימת, כ.ה. דורנר: משנים את שמה. עו"ד פישר: משנים את שמה ומשרד המשפטים כבר אישר לי מראש לשנות את שמה ונהנים מהעובדה שכבר יש עמותה קיימת, עם הפרוצדורה הקיימת וזה ינוהל מהיום ואילך כמו שעמותה צריכה. אריק בכר: מה שאנחנו בעצם עושים, אנחנו מעבירים את הרשימה של מצבת כוח האדם של מליאת מועצת העיתונות, כפי שהיא היום והיא הופכת לאסיפה הכללית של העמותה שאליה הצטרפו. יוסי בר מוחא: השופטת דורנר, הרי מרבית האנשים שיושבים פה הם חברים בעמותות כאלה ואחרות. הם מבינים את המטרייה בעמותה. לכן אני מציע שנגיע לעיקר, לטיעונים העיקריים שיש לנו הרבה דיונים, הרבה נושאים. אריק בכר: חברים יקרים, האם אפשר לקבל את הסכמתכם לכל הרשימה שקראתי בתחילת הישיבה? האם אנחנו מאשרים את ההחלטה הזאת? פה אחד. עו"ד פישר: תודה רבה. הושלמה בשלב העקרוני, עכשיו נותר לנו רק לעשות את הפרוצדורות. תודה רבה. כ.ה. דורנר: אנחנו מודים לכל אלה שסייעו. שמעתם, 250 שעות עבודה. זה היה סיפור ואגדה. טוב, נלך הלאה. אריק בכר: טוב. יש לנו בחירה של 7 נציגים. מה שאנחנו נעשה, נטלי תחלק עכשיו פתק הצבעה לכל אחד מנציגי הציבור במליאה, שאף אחד לא יתחזה פה. רק נציגי ציבור לפי התקנון של המועצה. אז רק מי שנציג ציבור מסמן עד 5 מועמדים שיש שם. יש 9 וצריך לסמן 5 ואני אעשה בסוף הישיבה ספירת קולות. משרד המשפטים פנה אל השופטת דורנר, הנשיאה שלנו, בבקשה לתגובה לתיקון דיי דרקוני ומרחיק לכת של חוק איסור לשון הרע. כ.ה. דורנר: אני פה רוצה להסביר. הצעת החוק הזאת הגיעה לוועדת החקיקה של הממשלה והיא עברה בתנאי שהתיקון ייעשה על דעת משרד המשפטים ואז משרד המשפטים העביר את זה אלי לפי הנוסח כשהם נראו לי מודאגים. מה יש שם? בחוק איסור לשון הרע יש היום סעיפים מסוימים שמאפשרים גם ללא הוכחת נזק, אם הוכח אומנם והיה לשון הרע להטיל פיצוי ללא הוכחת נזק בסכומים מסוימים ומבקשים להכפיל את הסכומים האלה. זה לא מדאיג אותי משום שגם ככה הם לא גדולים אבל העיקר הוא שיש פסק דין של בית המשפט העליון בפרשת נודלמן, ששם החליט בית המשפט העליון שבכל מקרה שלא הוכח נזק ספציפי, בוודאי שאדם שהשמיצו אותו נגרם לו כאב וסבל ועל כאב וסבל אפשר להטיל לו גם 3 מיליון. אז זה שרוצים להכפיל את הסכומים האלה לא מפריע. מה שכן חשוב, יש עניין של התגובה. אם לא נותנים תגובה זה מהווה עוולה ואפשר על העוולה הזאת להטיל, ללא הוכחת נזק כלשהו שלא הייתה, פיצויים עד המוכפלים האלה וכמובן, היעדר תגובה זה עבירה אתית. יש לנו בתי דין לאתיקה ובהחלט, העניין הוא נראה רציני בעיני, להעביר את זה לחוק הכנסת בעיני הוא בעייתי. כך הוא בעיני משרד המשפטים אבל אני לא מעבירה להם את דעתי האישית ואני מגלגלת את זה לפתכם. לפי דעתי, הבעיה היחידה בהצעת החוק הזאת זה בעיה של הפיכת עצם היעדר תגובה לעוולה ולא להשאיר את זה ברמה של עבירה אתית שבתי הדין שלנו יוכלו לטפל בזה. דובר: אני רוצה לשאול שאלה עקרונית, באמת ביחס לעמדה שלנו. זו שאלה שמסכמת הרבה דיונים. באופן כללי, אני רואה שלמועצת העיתונות יש שני תפקידים. תפקיד אחד זה להגן בצורה קנאית על חופש העיתונות. אני טוען קנאית. על חופש העיתונות וחופש הדיבור וכדומה. אבל התפקיד שלי זה גם להגן על עריצות העיתונאות כלפי הציבור. כ.ה.דורנר: על אתיקה. אנחנו רוצים עיתונות אתית. דובר: אמת. עכשיו השאלה, האם באמת חובת מתן זכות תגובה איננה צריכה להיות תביעה מהותית של מועצת העיתונות מעצמה? כ.ה. דורנר: זה מה שאני אומרת. מה שאני לא רוצה, דובר: מה את לא רוצה? כ.ה. דורנר: אני לא רוצה להפוך כללים אתיים לעבירות פליליות או עבירות עוולות. כי זה לא נכון, זה פשוט לא נכון וכבר ראינו את הדברים האלה. הרי יעקב נאמן ובעצם משרד המשפטים כשהוא פנה אלי, הם מבקשים את עזרתנו. כי יש הרי פופוליזם מסוים בכנסת, כל דבר שלא נראה הופכים את זה לחוק. לא כל דבר בחיים זה חוק פלילי שאתה מחליט, דובר: זאת אומרת, אנחנו לא מתנגדים לעיקרון, מתנגדים לחקיקה? כ.ה. דורנר: לא, להיפך, זה בתקנון האתיקה אחד הדברים הכי חשובים, דובר: אני יודע. אני למדתי אותו בעל פה, תאמינו לי. כ.ה. דורנר: ואני פה פועלת ודיברתי עם חברים, אני מעוניינת לבקש מהציבור לפנות אלינו בתלונות. חשוב לי. אנחנו ניתן פתרונות מהירים הרבה יותר מבית המשפט שייתן לפי איסור לשון הרע בעוד 10 שנים פסק דין. אבל אני לא רוצה שהמחוקק ייכנס לי במקום שאנחנו חייבים לטפל. יוסי בר מוחא: כשאני מגיע לשלב הזה של תגובה שלא ניתנת, אני בבעיה קשה מאוד. כשאני יושב בהרכב שדן, עיתון או עיתונאי שלא אפשר או לא נתן תגובה או בעצם אם חיכה עד הרגע האחרון לפני פרסום הכתבה או לפני העברת הכתבה לדפוס ולא אפשר מתן תגובה ולפעמים במכוון ואתה רואה את זה גם במהלך הדיונים בבתי הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, אני נתקל בכל אופן בבעיה הזאת. אני רוצה לומר לכם, כמי שבעצם היה כתב תחקירים של עיתון הארץ והייתי מכבד את האובייקטים שעליהם כתבתי, את המוסדות שעליהם כתבתי, את הגופים שבהם טיפלתי ואפשרתי להם לתת תגובה גם אם עכבנו כתבה וכתבה התעכבה אפילו בשבוע ימים כדי לאפשר תגובה מכובדת ולכבד את הצד השני שעליו אנחנו כותבים. אנחנו, ואני אמרתי את זה עשרות פעמים, חברים, אנחנו מביאים את זה על עצמנו. הזלזול שיש לעיתונאי ולעיתונות בכלל כלפי הציבור הכללי שעליהם אנחנו כותבים או הגופים הגיע לרמה שבה אנחנו נפגעים לא אחת ואנחנו מביאים עלינו חקיקות מפה ועד להודעה חדשה. אני חושב שחקיקה בתחום הזה זה דבר מאוד קשה. אנחנו כמועצת העיתונות צריכים לנקוט עמדה קשה מאוד כלפי מערכות העיתונים ולדרוש שיכבדו את הצד שכנגד, כי תפקידה של מועצת העיתונות, איך אמר הרב שרלו? אם הרב שרלו אמר שיש שני תפקידים למועצה אני אומר שתפקידה העיקרי של מועצת העיתונות היא להגן על הציבור מפני העיתונאים ולא ההיפך. לכאורה, יושב כאן אדם שאמור להגן על העיתונאים והצד שכנגד שיושב בירושלים יבוא ויגיד שבר מוחא לא כל כך מגן על העיתונאים. אני מגן על העיתונות. אני מגן על העיתונות בחירוף נפש ואני פוחד מהחקיקות האלה כי אנחנו מביאים אותן על עצמנו ודי ואני חושב שאסור לנו לזלזל בציבור הרחב ואנחנו צריכים לנקוט עמדה קשה כנגד התופעה הזאת, גם בבתי הדין לאתיקה בכל מה שנוגע למתן תגובה. תודה לכם. חייבים לתת לצד השני את זכות התגובה וזה לא מתקיים ברוב המקרים. חיליק שריר: ברשותך גברתי, אני רק מבקש להביע תמיכה בעמדתך המוצעת אלא שאני מבקש רק למחות או לחלוק על ההסכמה לסעיף שעוסק בכפל הכנס ואסביר. ראשית, יש מספר הצעות חוק שעולות על הפרק. את מדברת על הכפלת הסכום של פיצויים ללא הוכחת נזק, אני מכיר הצעה שמדברת על הכפלה פי שישה. זאת אומרת, להפוך את זה מ- 50,000 ₪ ל- 300,000 ₪. כ.ה. דורנר: לא. זה 100,000 ואם בזדון, עד כמה שאני זוכרת. אולי לא זוכרת. חיליק שריר: יתירה מכך, בדברי ההסבר של ההצעה נאמר שהרף הזה דווקא נקבע או מה שהנחה את הקביעה בתחום הזה היא פסיקתו של השופט סולי ברג בתיק אילנה דיין. אז מבלי להתייחס לנסיבות שהובילו לקביעת הסכום הספציפי, אני סבור שההכבדה הזאת או ההכפלה הזאת היא נטל שאנחנו מאוד נתקשה לעמוד בו, אנחנו והתקשורת, ביום יום. אני חושב שהסכום הקיים שנקבע בחוק לשון הרע מהווה איזה שהיא פרופורציה סבירה. נכון שבית משפט רשאי לפסוק הרבה יותר מכך אבל הוא כן מהווה איזה שהוא קנה מידה שלפיו בתי המשפט נוהגים לפסוק בעיקר בערכאות הנמוכות ומתן היתר של מועצת העיתונות, וודאי ללא דיון, להכפיל, כ.ה. דורנר: בשביל זה אנחנו עושים דיון. חיליק שריר: מאה אחוז. להכפיל או להכפיל פי שישה את הסכום, משדר מסר מאוד ברור, הן לתובעים הפוטנציאליים, הן לעורכי הדין שמייצגים אותם והן לערכאות המשפט שהדבר הזה מקובל עלינו ואני סבור שלא כך הדבר. ממילא הם נמצאים במגמה שכמות התביעות המוגשת נגד כלי התקשורת בעקבות עבירות על חופש הבהרה הולכת וגדלה. מגמת הפסיקה היא להרחיב את רף הפיצויים. אני חושב שהחוק הזה רק יהיה כזריקת גיץ למדורה שממילא כבר מגיעה אלינו ולכן אני חושב שכן ראוי להתנגד להצעה הזאת. כ.ה. דורנר: תודה. אז כדאי באמת להתייחס לחלקים האלה שאני לא ראיתי בהם חמור, אבל עיתונאים בשטח בוודאי יודעים יותר ממני. אז תתייחס בבקשה גם לשני החלקים של החוק. עו"ד נדב העצני: בכל מקרה התכוונתי להתייחס. אלף, אפשר להגיד שאני קצת סוס טרויאני בגוף הזה כי אני גם עו"ד וגם עוסק לא מעט בלשון הרע ונוטה יותר באופן מעשי לייצג יותר תובעים מאשר נתבעים. אז מי שרוצה לראות את העמדה שאני הולך להביע עכשיו כעמדה של סוס טרויאני, ירשום לפניו שזה המצב אבל אתם הזמנתם אותי. אבל מצד שני, הייתי הרבה מאוד שנים עיתונאי פעיל והרבה מאוד שנים גם אני חטאתי באי קבלת תגובה כפי שצריך ולכן אני חושב שיש לי ראייה מאוזנת וגם הניסיון הרבה שיש לי בניהול תביעות לשון הרע בבתי משפט. אלף, לגבי החלק הראשון שהוא הפיצוי ללא הוכחת נזק. היום באמת הוא 50 ו-100 במקרים של זדון והסכומים הקבועים היום והסעיף הזה הוא סעיף בן כמה שנים, סעיף 7א, הם סכומים לטעמי שלא משקפים את הקנס שצריך לתת למישהו שמפרסם כיוון שהבעיה הזאת בתביעות לשון הרע בדרך כלל היא שקשה מאוד להוכיח נזק ממשי ולכן הסעיף הזה במקום. אני חושב שצריך להגדיל את הסכום. אני לא יודע אם הפי 6 כבר 300 ו-600, כ.ה. דורנר: זה גם סכום מקסימאלי. עו"ד העצני: אז אני לא יודע אם 300 ו-600 זה באמת הסכום האופטימאלי אבל לטעמי לכל הפחות, ראוי שהסכומים יוכפלו. זה בהקשר הזה. בהקשר של הסעיף השני המוצע והוא נושא התגובה. אני חושב שנושא התגובה הוא נושא חשוב ואני כן חושב שצריכה להיות סנקציה פלילית גם כלפי אי פרסום תגובה. יחד עם זה, אין לי את הצעת החוק נגד עיני, יש לי רק את המכתב שנשלח ובמכתב שנשלח הנוסח מאוד מעורפל ולא ברור מה זה מתן זמן סביר. כלומר, אני חושב שיכולים להיגרם מקרים של עוול לכלי התקשורת או העיתונאי אם לא יפורט ואם לא יהיו פרמטרים בין אם בחוק ובין אם בתקנות לגבי השאלה מהו זמן סביר ואכן, כפי שאמר יוסי בר מוחא, יש הרבה מאוד מקרים שבהם לא מחכים לתגובה והפנייה לתגובה ככל שהיא נעשית, היא נעשית רק כדי לצאת ידי חובה ולכן אני חושב שיש לזה מקום, זו צריכה להיות סנקציה פלילית. אני כן חושב שיש מקום שמועצת העיתונות תנהל משא ומתן עם משרד המשפטים כדי שהפרמטרים יהיו מאוד ברורים ולא ייגרם עוול גם הפוך. פרופ' עמוס שפירא: שלוש הערות קצרות. אלף, כמו בכל דבר כמעט שקורה אצלנו, כבר היו דברים מעולם ויותר מפעם אחת. למשל, אני זוכר הצעת חוק בדבר חובת תגובה. אמנם בלי מיליון וחצי שקל קנס. כבר הוצעה למשל לפני הרבה שנים על ידי מי שהיה אז חבר כנסת, זלמן שובל וזה לא התקבל והיו ניסיונות נוספים. ככה שאין פה שום דבר חדש תחת השמש. שניים, חובת מתן אפשרות הולמת לתגובה נאותה אם פורסם על מאן דהו משהו, נקרא לו לא מחמיא, שעלול לפגוע בו, בשמו, בכבודו, באינטרסים שלו, ברגישות שלו – היא אלף בית של אתיקה עיתונאים. אני לא חושב שמישהו כופר בזה וזה באמת בא לידי ביטוי כבר שנים על שנים. תסתכלו על סעיף 7 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות שאומר את זה ברחל בתך הקטנה: תיקון טעויות התנצלות ותגובה. זה קיים. יכול להיות שהאכיפה המשמעתית שלנו בתחום הזה, כמו גם בתחומים אחרים, טעונה שיפור וכשאני אומר יכול להיות, אני משתמש בלשון המטה. אבל החובה קיימת בצורה ברורה וצלולה בתקנון האתיקה. זוהי נורמה אתית מקובלת וקבועה. הערה שלישית. לגבי המניעים והמקצועיות של מציעי הצעות החוק הללו. אני לא רוצה להיכנס לניחוש של מה המוטיבציה של מנסחי ההצעות הללו, האם הם לא חושבים בראש ובראשונה לא על הציבור הרחב ועל האזרח הקטן ועל בעל המכולת שבפינת הרחוב שחס ושלום לא יושמץ בעיתונות. הם חושבים על אנשים אחרים ועל אינטרסים אחרים. זה כדאי שיהיה ברור לכולנו. זה לגיטימי אגב, אבל זה צריך להיות ברור. לגבי רמת הניסוח המקצועית והסכומים הנקובים פה, אני הייתי רוצה שיראו לי חברי הכנסת הנכבדים שהציעו את הצעת החוק הזאת, דוגמא אחת מאיזה שהיא מדינה מערבית דמוקרטית שיש לה חקיקה כזאת. מאיפה זה בא? אני רוצה לראות דוגמא ממדינה דמוקרטית אחת עם נוסחים סטטוטוריים, סכומים וסנקציות בסדר הגודל שמופיע בהצעה הזאת. יכול להיות שיש. אני אתפלא מאוד. אגב, אני לא רוצה להיכנס לעניינים מקצועיים, ברמת הניסוח של ההצעה הזאת, אני מניח לזה. חיים שיבי: יש לי שתי הערות שעוסקות במישור העקרוני של יחסי העמותה הזאת מול המחוקק. ההערה הראשונה היא שאנחנו פה נקבל גם הצעות מהמחוקק, כמו ההצעה של נחמן שי, שיש בהן משום חיזוק ההגנה הניתנת לעיתונאי. ולכן לדעתי, זאת טעות טקטית לפסול על הסף מה שבא מבית הנבחרים רק בגלל שזאת תרבות המחוקק. מי שמבקש מהמחוקק הגנות צריך לשקול גם מה הוא משיב למחוקק כשהמחוקק רוצה לשנות משהו. הערה שנייה היא שאנחנו עוד לא יכולים להמשיך ולדבר על תקנון האתיקה מפני שכל העולם ואשתו יודעים שהתקנון הזה איננו נאכף בפועל בדור החדש של העוסקים בתקשורת, מבלי שאנחנו נציע בעצמנו סנקציות בתיאום עם בעלי כלי התקשורת שבהן, יהיה ברור לכל אחד במדינה שמי שלא מקבל תגובה ולא רוצה תגובה משלם תשלום יקר במישור מקצועי. כל עוד אנחנו לא מצמידים את ההוכחה הזאת כפועל, אנחנו מאבדים את הזכות המוסרית לומר לא למחוקקים מסוג זה או אחר ויהיה הניסוח שלהם אשר יהיה ואני לא מופקד על הניסוח שלהם, יש מישהו בכנסת שמקבל על זה שכר. אני צריך להסתכל בעיניו של המחוקק ולומר לו 'אתמול מישהו איבד את משרתו כי אנחנו דאגנו שזה יקרה' וזאת סנקציה קשה מאוד לאדם בתחילת דרכו במקצוע. אבל תארו לעצמכם כאשר הבשורה תצא ואנשים יראו שאי אפשר לא לקבל תגובה, זה יופנם וזה יחלחל ופה אנחנו חייבים כעמותה לעשות שיעורי בית. רוני רימון: יש לי תחושה שרוב היושבים פה, יש לי יותר ניסיון בצד המגיב, הצד שמבקשים ממנו תגובות וכדומה, בתור שותף במשרד של ייעוץ תקשורת שהלקוחות שלו נדרשים כל יום שני וחמישי, שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושבת לתת תגובות וכביכול, הייתי צריך להיות בעד הצעת החוק משום שהיא מטילה סנקציה על כלי התקשורת שאו שלא מבקשים תגובה או שעושים עוול לנשואי הכתיבה כאשר הם מבקשים את התגובה, אם זה נניח טלוויזיה, יש כתבה שעובדים עליה שבוע והיא משודרת בשעה 20:00 ומצלצלים בשעה 19:30 לבקש את התגובה מתוך חשש, לא בלתי מוצדק אגב בחלק מהמקרים, שאם יפנו קודם לכן זה יודלף לכלי תקשורת אחר וכדומה ויש עוד הרבה מאוד עוולות שכלי התקשורת עושים כלפי נשואי הסיקור שלהם. למשל, כתוב פה בהצעת החוק שצריך לפרסם את התגובה המלאה וזה דבר שכמעט ולא קיים. אין דבר כזה לפרסם את התגובה המלאה ולא רק בגלל שהתגובה ארוכה מדי, אלא בגלל שלפעמים התגובה מתנצחת עם העיתון והעיתון מחזיק את כלי העריכה בידו והוא לא ייתן לגורם אחר לבקר אותו ואז כשאתה שואל 'למה זה לא ראה?' אז אומרים לך 'זה לא היה ענייני' ואני שואל מי שמך להחליט אם זה ענייני או לא? אתם העיתונים הרי אומרים ניתן לציבור לשפוט. לאור כל זאת, הייתי אמור להיות בעד הצעת החוק אבל אני נגדה. משום שאני חושב, ואני מצטרף לדעתה של השופטת דורנר ולדעתו של יוסי בר מוחא, לא לכל בעיה הפיתרון הוא באמצעות חקיקה. אני חושב שצריך לחזק את מנגנון האכיפה הפנימי של מועצת העיתונות באופן שבאמת, נשואי כתיבה יקבלו פיתרון מהיר, פיתרון חזק, פיתרון משמעותי, פיתרון שירתיע את התקשורת, את אותם עיתונאים שעוולו לנשואי הכתיבה משום שהם יבוישו ברבים ובצורה אחרת. זאת סנקציה מאוד קשה ולכן, את הסעיף הזה, אני הייתי מציע לדחות אותו. במקביל, אני חושב שצריך פה לפעול כדי לחזק את מנגנון האכיפה בתוך מועצת העיתונות. לגבי הקנסות עצמם, אין לי איזה שהיא ידיעה מובהקת, נראה לי על פניו שהקפיצה היא קצת דרמטית מדי ואם אפשר היה ניתן, למתן אותה. זאת הייתה דעתי. ד"ר צבי רייך: אני חושב שמתן שיניים חדות מדי למחוקק כנגד מצבים של לשון הרע או קנסות גבוהים מדי, הם בעצם דרך לצמצם מאוד את חופש הביטוי. קנסות הם לא דבר שנמצא בחלל הריק, הם בעצם חלק מחופש הביטוי. אתה יכול ליצור שיניים חדות מדי ובכך ליצור הרתעה שמהווה פגיעה קשה מידי ולכן אני מסכים עם רוני רימון ומוסיף לכך, אנחנו יכולים לפעול גם במישור החינוכי, גם באמצעות רענון נהלים, גם באמצעות היועצים המשפטיים של כלי התקשורת עצמם. אני רוצה להזכיר שאנחנו נמצאים בתקופה שבה חומרת הקנסות הולכת ונעשית קשה יותר. אנחנו בתקופה לא טובה ובתקופה שתלך ותיעשה גרועה יותר מבחינה כלכלית של כלי התקשורת וזה נימוק לרסן את גובה הקנס. כך שאני חושב שאנחנו צריכים להתנגד לזה ולחשוב על ערוצים חינוכיים, ציבוריים, גם להזכיר לעיתונאים. אני חושב שבמקרים של כתבי תחקיר לדוגמא שנוקטים בתחבלנות יתר בעיתוי של בקשת תגובה, קצת לרענן את הנהלים, קצת להרגיע אותם. בסופו של דבר במה מדובר? עיתונאים הם לא מקצוע אבל תחום עיסוק שיש לו כלים מוגבלים בבירור האמת. הכלים שלו הם מוגבלים ביחס לארגונים רציניים שעוסקים בזה כמו מודיעין ובתי משפט, כליהם מוגבלים. מתן התגובה הוא חלק מההכרה במגבלה הזאת. עיתונאים צריכים להבין, הפרקטיקות שלכם, האמצעים שלכם הם אמצעים מוגבלים ולכן, לחנך אותם, להסביר להם את החשיבות. לדעתי, הדבר הזה יכול לפעול ולרסן את הקנסות. פרופ' יחיאל לימור: אני חייב להודות שאני מרגיש קצת לא נוח אחרי ששמעתי את דבריו של נדב העצני. כי אם אני אלך לפי שיטתך, ניקח את תקנון האתיקה שיש בו 26 סעיפים וברפרוף, אפשר לתרגם רבים מהסעיפים לחוק הפלילי. 'לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב בו קיים חשש לניגוד אינטרסים'. אפשר להעביר את זה לסדר הפלילי. 'לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שיישאר חסוי'. אפשר לעבור סעיף סעיף ונדמה לי שאתה יכול לייתר את תקנון האתיקה ולהעביר את הכל לחקיקה פלילית. אם זה מצב שאתה רוצה להוביל, בואו נגיד שנעבור למצב של מדינה לא דמוקרטית כי אני אינני מכיר הרבה מדינות בעולם שיש חקיקה מהסוג שאתה מציע. אינני מכיר ואני הולך בעקבותיו של עמוס שפירא, אינני מכיר מדינות שבהן יש חקיקה כל כך דרקונית והטלת קנסות על עיתונים או על אמצעי תקשורת רק בגלל שלא נעשתה תגובה בזמן או לא נתבקשה תגובה. מן הצד השני, אני חייב להסכים עם כל מה שנאמר שאנחנו חייבים, כמועצת העיתונות, למצוא דרכים שונות ומשונות ומגוונות כדי להחדיר גם לעיתונים את ההכרה ואת התודעה של קיום כל כללי האתיקה וזכות התגובה זה רק אחת הבעיות ומצד שני, לנסות להחדיר בציבור וגם השופטת דורנר וגם אני נזדמן לנו כמה פעמים להופיע יחד על במה ושנינו אמרנו 'תגישו תלונות' וכשמנסים לשאול אותי למה זה מועיל, אז אני מסביר דבר אחד: אמצעי התקשורת לא אוהבים אתיקה, לא רוצים אתיקה והיו שמחים לוותר על האתיקה. אתיקה בעידן המודרני היא מכשיר מקדם מכירות. במילים אחרות, פגיעה באתיקה עלולה לגרום לפגיעה במוניטין של אמצעי התקשורת. פגיעה במוניטין עלולה לפגוע בהכנסות ולכן אנחנו רואים למשל דבר מאוד מעניין. 'ידיעות אחרונות' איננו חבר במועצת העיתונות אבל כאשר יש תיק נגדו, 'ידיעות אחרונות' וזה אריק יודע, יעשה את הכל כדי להביא את הנושא מחדש לארכאת ערעור כדי שהוא לא יורשע. למה? כי 'ידיעות אחרונות' לא רוצה שכל אתרי האינטרנט והעיתונים המתחרים יפרסמו ויוקיעו אותו ברבים. עד לפני 10 או 20 שנה, ואתה יודע את זה טוב מאוד, היה הסכם שבשתיקה בין אמצעי התקשורת: אל תכתוב עלי ואני לא אכתוב עליך ו'מעריב' לא כתב על 'ידיעות' ו'ידיעות' לא כתב על 'מעריב' ו'הארץ' לא כתב על האחרים. רשות השידור כן והחריג היחיד שהיה מפרסם את פסקי הדין, בשנות ה-60' וה-70' וה-80' היה עיתון 'על המשמר'. האחרים לא כתבו כי זה היה הסכם, קשר של שתיקה. הקשר הזה איננו היום ולכן, גם בארץ וגם בעולם אנחנו עדים לכך שאמצעי תקשורת נאבקים היום על שימור האתיקה, על טיפוח האתיקה ועל קיום האתיקה לא כי הם חסידי אתיקה. כי הם לא רוצים להיתפס בעבירות אתיות. בואו ננסה להחדיר לציבור את התודעה שיש מנגנון שמטפל בתלונות, מפרסם אותם ומוקיע את אמצעי התקשורת. אני מציע אולי עוד דבר אחד לשקול וזה תיקון אפשרי בתקנון. להסמיך את מועצת העיתונות להטיל קנסות ולו סמליים, על אמצעי תקשורת, לא על עיתונאים כי משכורתם נמוכה. אבל אמצעי התקשורת שאחראים להם, כאשר הכסף לא ילך לתקציבה של מועצת העיתונות אלא יוקדש למטרות ציבוריות מסומנות מראש. אריק בכר: תודה. לפני נועם רק הערה טכנית. האם יש פה נציג ציבור שלא קיבל פתק הצבעה שיאמר לנו. להזכירכם, בניגוד למוסדות אחרים בארץ, אנחנו לא רואים בעין יפה הצבעה כפולה. אם מישהו לא קיבל, זה הזמן לבקש. בבקשה, נעם למלשטריך ולאחר מכן יצחק מאיר. תודה. ד"ר נעם למלשטריך: אני קצת חדש פה אבל הופתעתי לשמוע את יוסי בר מוחא מדבר ואת חיים שיבי שהם מגינים על האזרחים, לא על העיתונאים כי אתם, ואני מדבר כרגע כאדם שבא מבחוץ, אתם נתפסים היום בציבור כגוף מקצועי שבא להגן על העיתונאי עצמו ולא על הציבור ואני חושב שהחוקים האלה שעולים חדשות לבקרים באים בגלל שאתם נתפסים, לא כגוף אתי, כ.ה. דורנר: זה לא 'אתם' זה 'אנחנו'. ד"ר למלשטריך: אנחנו. אנחנו נתפסים כגוף שבא להגן על העיתונאי ולא על הציבור וככל שאנחנו ניתפס ככה יותר יהיו יותר חוקים כאלה. אני נגד החוק אגב, אני נגד הפרנסה של אשתי שהיא שופטת, אבל אני נגד החוק. אני חושב שככל שהמחוקק ייכנס יותר ויותר לתחום שלנו, של חופש העיתונות, אנחנו ניפגע כדמוקרטיה. אבל הדרך היחידה שלנו להתגונן זה באמת לציבור לא רק אם נגיד 'לא' לחוק, למחוקק אלא נגיד מה כן ואנחנו חייבים לבחון איך עובדת וועדת האתיקה של מועצת העיתונות, אם היא מספיק חזקה, מי חבריה, באיזה תכיפות היא נפגשת והציבור גם צריך לדעת שיש לו כתובת להתלונן על עיתונאים והציבור היום לא מאמין בנו כגוף שהוא יכול להתלונן על עיתונאי. יצחק מאיר: אני לא חושב שהדיון הוא אם אנחנו מוסד שמגן בעיקר על הציבור או בעיקר על העיתונאי, אני לא חושב שהדיון הזה משקף, הייתי אומר את המורכבות, של התפקידים של המועצה הזאת. היא מגנה ללא שום ספק על הציבור הזכאי לעיתונות חופשית והיא מגינה על העיתונאים לבצע את המלאכה שמופקדת בידם תוך כיבוד הציבור ולהעמיד את הדברים כאילו שהם עומדים זה מול זה, נראה לי שאיננו עושה אמת עם המורכבות של העניין. על מה בעצם מדובר? מלבד על כך שמבחינה מוסרית לא מדובר על זכות התגובה אלא בעצם התגובה נותנת את הרשות המוסרית לעיתון לפרסם. זכות התגובה. אילולא הייתה זכות תגובה לא הייתה זכות לשום עיתונאי ולשום עיתון לפרסם דבר על איש. כלומר, הזכות הזאת היא לא זכות, בהרבה יותר מאשר זכות ומאידך, אילו הזכות הזאת הייתה גוברת על חופש העיתונאי, הציבור שעליו אתה רוצה להגן היה יוצא נפסד ולכן, אני בתחום הזה ובסוגיה הזאת, אגב, אני לא חושב שהביטוי 'זכות התגובה' הוא נכון כי זה יוצר איזה מן מצב כאילו שהעיתונאי עושה, הוא מגיב. זו בעצם זכות למסירת גרסה, זה לא רק תגובה. אבל זה עניין שאני לא רוצה להיכנס אליו. בעניין הזה, כמו שבעניינים רבים מאוד ובעיקר בזמן האחרון, אני מתייחס בחשד כבד לניסיונות ההולכים וגוברים לעגן את הדברים המסובכים במשפטים פשוטים ואני חושב שכאן, כשאנחנו נמצאים ממש בלב ליבה של מערכת היחסים בין הציבור לבין העיתונאי, אני חושב שהמצב איננו בשל להעברת הדברים למשפט, לאישור המשפט. הגמרא אומרת שלא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על הדין. אז יכולים דין ואז השאלה יכפילו או לא יכפילו את הקנסות, לפי דעתי היא מוקדמת. אני הייתי ממליץ בסוגיה עדינה זאת שמועצת העיתונות, או עכשיו יש עמותה, תקדיש לנושא הזה דיון ענייני עמוק, מסודר, ינסח את המסקנות שלו ויניח אותם לפני מי שהוא יניח ולא להיפך. שאנשים שמופקדים על החקיקה, בכל הכבוד להם, יניחו את זאת לפנינו כדי שתהיה לנו זכות התגובה. אני רוצה את זכות התגובה מן הכנסת ולא להיפך. עו"ד אורי סלונים: שלום לכולם. מי שלא מכיר, אני יו"ר בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות ומכהן ככזה מהיום שבית הדין הוקם. כ.ה. דורנר: מתי זה? עו"ד אורי סלונים: לפני שנולדת לפי דעתי. המון שנים. עו"ד חיים צדוק היה אז נשיא ואני ממש לא זוכר, זה היה המון שנים. אני רוצה לומר משהו שיבדיל את צורת הדיון שלנו היום מצורת דיון ביום עיון על נושא עיתונות, לשון הרע וזכות תגובה ויחזיר אותנו קצת ליום החגיגי הזה היום שבו הקמנו היום גוף שיאפשר לנו לחיות יותר מסודר, אולי לקבל גם יותר תקציבים ויותר תרומות ואני חושב שצריך אולי לחשוב היום במושגים של לחזק את התקנון שלנו ולעשות את זה באמצעות איזה שהוא משא ומתן, גם עם משרד המשפטים, גדעון. בית הדין של מועצת העיתונות, אני רוצה לומר למי שלא יודע, אני אומר לכם שלהופיע בפני בית הדין הזה בתור עיתונאי שצריך להסביר את ההסברים שלו, רוב העיתונאים שעושים את זה מרגישים לא נוח ויש להם איזה שהיא אימה מסוימת מבית הדין, גם למו"לים וכמובן, התחושה היא שאנחנו צריכים להגביר את הסנקציות בבית הדין ואני חושב לעשות את זה על ידי לנצל את ההזדמנות שרוצים לעשות איזה שהוא חוק שאני לא כל כך אוהב אותו אבל אני לא נכנס לזה כעת ולבוא ולומר שאם תקנון האתיקה שלנו יהיה זה שמחייב אותנו, כנציגי ציבור שמגנים גם על הציבור וגם על העיתונות, מצבנו יהיה יותר טוב ואני רוצה לתת דוגמא קטנה שאני אומר אותה בקיצור כיוון שהיא מאוד חשובה. בזמנו נאמר 'מדוע צריכים במדינת ישראל מלבד בתי משפט, מדוע צריך טריבונלים נוספים? למה צריך בתי דין של כל מיני גופים כמו מועצת העיתונות, כמו של ההתאחדות לכדורגל, כמו איגוד הכדורסל, כמו הדברים האלה?' ואני רוצה לומר משהו בעניין הזה ויושב פה עו"ד חנוך קינן שהוא אחד הותיקים במוסדות הספורט. אני רוצה שתדעו שהמוסדות הוולונטריים של בתי הדין של הספורט הם חזקים בצורה בלתי רגילה והחלום האישי שלי שאנחנו נהיה חזקים כמותם משום שיש להם סנקציות שהן רק להם, זה לא קנסות, זה לא דברים של כסף אבל המשמעות שלהם היא כסף. כשנותנים עונש לקבוצת כדורגל לנהל משחק ללא קהל, זה סיפור של מיליונים. לכן, מה שאני רוצה להציע שאנחנו, בנוסף לויכוח שישנו כאן בינינו והדיון שהוא מאוד מעניין, שנחשוב איך אנחנו היום פותחים גם איזה שהוא מסלול חדש, גם מול משרד המשפטים וגם מול עצמנו, שאומר שבית הדין ונעם, אני חייב לומר לך, אתה חבר חדש ודווקא במעמדך כדיקן של תקשורת אתה חייב לדעת, כשאתה אומר נתפסים בציבור אני רוצה שתדע שבציבור העיתונאים שמגיעים לבית הדין אנחנו נתפסים כבית דין שעדיף לא להגיע אליו. ד"ר למלשטריך: אני מסכים איתך. עו"ד סלונים: אבל אני רוצה שיהיה בית דין כזה שיחשבו עליו לפני שהוא מגיש את התלונות. ד"ר למלשטריך: אבל הציבור לא מכיר אתכם. עו"ד סלונים: הציבור יודע בחלקו. לכן, מה שאני רוצה לבקש כאן אם אפשר במידה לא מרובה, גם לתת משקל בדיון הזה לאיך אנחנו מחזקים את הגוף הזה שאנחנו יושבים בו היום, כדי שיהיה חזק והמושג 'אימת בית הדין' לא נשמע טוב אבל אני מתכוון שמרות בית הדין לאתיקה, ואני מסכים עם מה שאמר אחד החברים כאן שהמושג אתיקה בעיתונות הוא מושג כבד משקל, יש לו משמעות. שימו לב היום על מה תוקפים את האנשים. פחות תוקפים מישהו שהולך ל-4 שנים מאשר מישהו שעבר כל מיני עבירות אתיות אחרות. לכן אני רוצה לבקש את הבקשה הצנועה הזאת כיו"ר בית הדין. תודה. יוסי בר מוחא: אני רק רציתי להשלים. שמתי לב שיש כאן עורכי דין תאבי בצע שכרגע לוטשים עין לכיוון הסכום הכספי וכדאי להרים. ההצעה שלי שהיא שאנחנו צריכים לדחות על הסף כל דרישה להכפלה או הגדלה או לא יודע מה. בל נשכח שהמחוקק שיושב לו בכנסת, מרבית המחוקקים, יושבים שמה כי הם בעצמם נתפסים כאנשים שמחר יטופלו על ידינו, על ידי כלי התקשורת ולכן הם דואגים לעצמם יותר מאשר לציבור הרחב. אבל, אני חושב שאנחנו צריכים לצאת פה בהחלטה לדחות על הסף כל הצעת החלטה או כל הצעת חוק כזו או אחרת שתפגע בעבודת העיתונאי וכאן אני חוזר למה שאמרתי ואני מחזק את ידיו של אורי סלונים בקטע הזה שאנחנו פה צריכים לעגן את זה במסגרת מועצת העיתונות, וטובה שעה אחת קודם ובית העיתונאים עומד לרשותכם לצורך דיונים מעמיקים בנושא. אורי, זרקתי לך כפפה. אורי בינדר: נשמעים פה יותר מדי דיבורים על חופש הביטוי ואני חושב שלאחרונה יש זילות של השימוש במושג 'חופש ביטוי' בכל מיני פרשיות שעוד בוודאי נדבר עליהן היום. התבוננתי בסעיף 23 וכתוב שם שעיתון ידאג להכשרה מתאימה של העיתונאים העובדים בו בתחום האתיקה המקצועית של העיתונות. השאלה אם לא הגיעה השעה שמועצת העיתונות תבנה מנגנון של בדיקה, אכיפה שאכן, בכל אמצעי התקשורת אנשים לומדים, כ.ה. דורנר: תשלמו כסף, חברים. אריק בכר: אורי, עזוב. אתה לא רוצה ללכת לשם, תאמין לי. עזוב את הסמטה הזאת, צא החוצה. אורי בינדר: אני אשמיע את דעותיי למרות, אריק בכר: זו סתם הייתה המלצה, אורי. אורי בינדר: בנושא זכות התגובה. אני חושב שהדברים של חיים שיבי, רבותי, אתם יודעים היום מה קורה לעיתונאי שהוא מבקש זכות תגובה? התרגילים הם כאלה: שלח לנו מכתב, לא, שלח לנו במייל, מה השאלות האלה? מה פתאום? מכתב איום מעורך דין. התקשרויות לעורך הראשי. זה נשמע כאן כאילו עיתונאים נמנעים מלקבל זכות תגובה. מי שעושה את זה בוודאי שצריך לפעול נגדו אבל לא באמצעות חקיקה. אני מתנגד לחקיקה וטוען שחוק לשון הרע הוא מספיק חזק וכל ההגנות שיש בו הן במשך שנים עוצבו וכל הניסיונות להגדיל את הסכומים, נודף מהם ריח של אנשים חזקים החוששים ונוח להם להלך אימים על התקשורת. יהודית יחזקאלי: בעקבות מה שאמרתם כאן, אני מחזקת את מה שאתה אומר. אנשי השטח שעובדים שנים בתקשורת, יש להם בעיה בקבלת התגובה ואוי לעיתונאי שאני מכירה, אני לא מכירה הרבה עיתונאים שכתבו מאמרים או שעשו מחקרים תחקיריים ולא ביקשו זכות תגובה. אבל אתם צריכים להבין שהצד השני מקשה מאוד לפעמים לתת את התגובה. לפיכך, אתם צריכים להשתמש בכלים שעוזרים לעיתונאי אבל גם להבין שמבחינה אתית אתם נדרשים לפנות למערכות העיתונים שזה דבר אחר. אני כל פעם חוזרת ואומרת, שימו לב, מדובר בעיתונאים ומערכות עיתונים, אלה שני גופים שונים וברגע שאתם מטילים את כל כובד המשקל מבחינה אתית על העיתונאי, אתם עושים רק חצי מלאכה ולפיכך, אנחנו, עיתונאי השטח מבקשים ולכן אני כאן שתבינו שאתם צריכים לחזק יותר את מעמד, כ.ה. דורנר: אנחנו. אני רוצה שנהיה יחד. יהודית יחזקאלי: אנחנו נהיה יחד כשתקבלו את דעתי. העיתונאים אינם עורכי עיתונים. עורכי העיתונים זה לא אנחנו. עורכי העיתונים צריכים לא לשאת בכיסם אלא לשאת (לא נשמע - בולע את המילים) כשקורה דבר כזה ולא להאשים את העיתונאי. לפיכך, אני אורי, ישבתי בכמה ישיבות של דיונים של מועצת העיתונות של בית הדין ואני רוצה לומר שאתה צודק בגדול. אף אחד לא רוצה להגיע לשם, וודאי לא עורכי העיתונים. קחו את זה לתשומת לבכם וכאן, יש מה לעשות. וודאי לא בנושא הכסף, זה משפיל, זה ילדותי אגב. תודה רבה. מתתיהו טננבאום: אוי לה למדינה שזקוקה לחקיקה בשביל הגנה על זכויות הפרט בנושא של לשון הרע. אני לא מאמין שיש עוד מדינה כזאת שיש כזה חוק אבל, כשעיתונאי או עורך עיתון או עורך אחראי בעיתון מביאים לו לפניו ידיעה כזאת שפוגעת בשני, יעמיד לנגד עיניו שזה אבא שלו, שזה דוד שלו, שזה הבן שלו ואז לא רק שמחכים לתגובה, אלא עוד קצת זמן. כדוגמא קטנה מה שיכול לקרות, זה היה כיעקב ארז היה עורך מעריב ביום חמישי באיזה לילה אחד מתקשרים אלי בעשר בלילה שנעצר אדם חשוב בשדה התעופה. כשהוא נחת הכניסו אותו בביקורת מכס לחפש על גופו ולחטט בו. היה שם במקרה כתב של מעריב. היה סקופ כזה, אדם נכבד. הרמתי טלפון, זה היה 11 בלילה ואמרתי לו 'יעקב תשמע, כך וכך. אף אחד לא יודע מהסיפור הזה חוץ ממך והיה ואם עד יום ראשון הוא לא משתחרר, תפרסם את הידיעה'. מה התברר? ב- 04:00 בבוקר, סוף סוף התברר לכולם שהייתה טעות וזה לא הוא וביקשו סליחה אבל תארו לעצמכם מה היה קורה לאדם הזה עד יום מותו, לו ולזרעו אחריו. לכן, מה שהייתה פה הצעה ולא זוכר מי הציע את זה, מועצת העיתונות חייבת לבוא לציבור הרחב. לא שאנחנו נגן על הציבור, הציבור יגן על עצמו. להודיע ותשדירים והודעות. ה'מודיע' יעשה את זה בחינם. אבל נודיע לכל כלי התקשורת, 'אנחנו פונים בכבוד לכל אזרחי המדינה, יחד עם ההגנה על חופש העיתונות, אנחנו מבקשים מכם למי שיש תלונה על פגיעה מסוימת בפרט – נא לפנות אלינו'. שיכירו אותנו, שידעו שאנחנו הכתובת. תודה לכם. ברוך מאירי: ברור שאני עוד לא מסכם אלא שתי הערות. עבודתי כעיתונאי בשטח למעלה מ-40 שנה, דבר שהכי חששתי ממנו במרכאות "פחדתי ממנו" זה ... בגבי. שטרסמן שיושב פה והולצמן של 'מעריב'. הדרך למנוע באמת קבלת תגובות באיחור או אי קבלת תגובות לידיעות שאתה עומד לפרסם אותן, הן חיזוק ... במערכות העיתונים השונים. דבר שני, אנחנו צריכים לקחת בחשבון היום את אמצעי התקשורת, פרט לעיתונים הגדולים שישנם בשטח ודבר שלישי שרציתי להעיר זה שאני בהחלט מקבל את הצעתו של מר יצחק מאיר שיושב מימיני. אנחנו צריכים לקיים דיון רחב בנושא הזה ולהגיש את ההצעות ולא להיפך, תודה רבה. כ.ה. דורנר: תודה. אני רוצה לסכם. אנחנו נעלה ברוח הדברים שהושמעו, מפני שהייתה דעה אחידה לגבי הכל. מבחינתנו, זה כל הזמן מטריד אותי ודיברנו על זה היום, אני רוצה להזמין תלונות. יש לנו הוראות דיי ברורות ואגב, ההוראות הן לא תמיד על עיתונאי, עיתון ועיתונאי אם תשימי לב. כך שבהחלט, העיתון הוא אחראי, זה ברור לגמרי ואלה גם הנוסחים בתקנון האתיקה שלנו. אני חושבת שתקנון האתיקה שלנו הוא מצוין, הלוואי שיקיימו 50% שלא אנחנו נצטיין ואנחנו בהחלט צריכים לפעול, יש התקדמות, יש כבר יותר. אנחנו מכשירים סטודנטים כדי שיוכלו להגיש תלונות. אריק עושה את זה בבית ספר לתקשורת וזה מאוד חשוב בעיני. אני מזמינה תלונות. בכל מקום שאני הולכת לשם, מרצה, הוא יודע, אני מספרת את הבדיחה על מפעל הפיס שאם לא קונים כרטיס פיס, אי אפשר לבקש מהקדוש ברוך הוא שיעזור לזכות. צריך לפנות. אפשר לפנות גם אם אתה לא נפגעת אישית, אם יש בעיות – תפנו. אנחנו מגנים לא על העיתונאי, זה לא עניין של הגנה אישית. מועצת העיתונות קמה להגן על חופש העיתונות האתי וזו עמדתנו וכמובן, נחשוב על הדרך הטובה ביותר לחזק את בתי הדין שלנו. אריק בכר: יש לנו שני נושאים עכשיו. חבר הכנסת שי נמצא פה ובצמוד ומייד לאחריו יהיה לנו את הנושא של אורי בלאו והחלטת היועץ המשפטי לממשלה להעמיד אותו לדין. כ.ה. דורנר: השימוע עוד לא היה. אריק בכר: לא. החליט בכפוף לשימוע. אז נחמן ייכנס ואנחנו נדבר איתו על יוזמה שלו ושל אחרים. כ.ה. דורנר: הנה הוא בא. אני לא רוצה פשוט לתת לו לחכות אבל, העניין של חיסיון המקורות, נחמן שי הגיש הצעת חוק, הוא תיכף יסביר אותה, שצריכה להגיע לוועדת החקיקה של הממשלה. כדי לעגן את חיסיון העיתונאים בפקודת הראיות כפי שחיסיון בעלי מקצוע אחרים מעוגן. העיתונות חיה מחיסיון המבוסס על החלטה של דעת יחיד של מאיר שמגר וזה בהחלט מצב לא מתקבל על הדעת. נחמן, בבקשה. ח"כ נחמן שי: תודה רבה. אני מודה על ההזמנה. אני שמח להיות פה, אף פעם לא הייתי במקום הזה. הצעת החוק הזאת היא לא חדשה, במתכוון אפילו. זו הצעה שנמצאת על שולחן הכנסת מאז הכנסת ה-11. בכנסת ה-11 העלו אותה מרדכי וירשובסקי וויקטור שם טוב, זה באמת היסטוריה והיא התחדשה והוגשה כמות שהיא בכנסת ה-12, ה-13, נדמה לי שעשו הפסקה ב-14 וב-15 ושוב ב-16 וב-18. גם ניצן הורביץ הגיש אותה. הרעיון הבסיסי הוא להגן על מקורות מידע, דובר: היא בכל פעם נדחית? היא לא עולה? ח"כ נחמן שי: הממשלה מפילה אותה באופן מסורתי. כ.ה. דורנר: המגישים הם לא מהקואליציה, נאמר. ח"כ נחמן שי: כן, המגישים הם כוחות הרע, אז היא נופלת ועל רקע כל מיני פרסומים עיתונאיים שהיו חוזרים ובאים, כל אחד יודע אותם, החלטנו להעלות אותה מחדש. החתמתי קבוצת חברי כנסת והעלינו אותה מחדש והיא עומדת לעלות בוועדת השרים לחקיקה בעוד 10 ימים. האם אתם מכירים אותה? אתם רוצים שאני אקריא אותה או שאני אתאר מה יש בה? אני אקרא מהו הסעיף המרכזי. אגב, היא מבוססת על וועדה לבדיקת סוגיית החיסיון העיתונאי בראשותו של ד"ר אשר שהייתה ב-93'. זה כבר גם כן חוגג עוד מעט 20 שנה. היא אומרת כך: "עיתונאי אינו חייב למסור ראייה על מידע או דבר שהגיע אליו תוך עבודתו והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעיתונאי בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד וכן ראייה על זהות האדם שמסר את הדבר או המידע, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית המשפט כי יש לגלות את הראייה בהתאם להוראות סעיף קטן ב'". מהו סעיף קטן ב'? הוא פותח חריגים: " 1. הגילוי נדרש לעניין שאלה העומדת לדיון. 2. הגילוי חיוני לצורך מניעת פשע, לשם עשיית צדק בנוגע (לא נשמע - בולע את המילים) או כדי למנוע עיוות דין חמור בהליכי משפט. 3. אין ולא ניתן לגלות במאמץ סביר ראיות מספיקות אחרות. 4. גילוי הראייה אינו נדרש כהוכחת עבירה שנמסרה כידיעה או מסמך בניגוד לסעיפים... ". עו"ד סלונים: נחמן, זה תנאים מצטברים צריך להגדיר. ח"כ נחמן שי: אחד על השני. זה לא מופיע פה אבל אני מקבל את ההערה שלך. עו"ד סלונים: זה ברור. ח"כ נחמן שי: אנחנו חושבים, הקבוצה הזאת ויש עוד חברי כנסת שתומכים בנו, שראוי שהעניין הזה יעמוד על סדר היום וגם אולי נצליח פעם אחת להבקיע את החומה הזאת ולהסביר בכנסת שיש משמעות לחיסיון עיתונאי ושאי אפשר לדרוש מעיתונאי למסור את מקורותיו וכדומה. אמרה לי השופטת שהיא סבורה שאפשר אולי לשכנע את יעקב נאמן, אני לא יודע אם הספקת לדבר איתו. יש אנשים קשובים במשרד המשפטים, אני לא יכול להגיד. גם זה שהם פנו אליכם עם החוק הזה, מאוד מוצא חן בעיני שהם באים אליכם ובודקים את עמדתכם. זה בסדר גמור. יש עוד חקיקה בעניינים של תקשורת בכנסת, אפשר לדבר על זה אם תרצו אבל, הדבר הזה חשבתי וביחד איתי חברים אחרים שרצוי שהוא ישוב לשולחן הכנסת וששוב תצטרך הממשלה לתת את דעתה עליו. כמובן, אם היא תתמוך או תהיה מוכנה אפילו להתחיל לדבר איתנו, אז עשינו צעד אחד מאוד חשוב קדימה בנושא הזה של שמירת החיסיון העיתונאי. כ.ה. דורנר: טוב. אתם רוצים להגיב? דובר: ומה אתה מצפה ממועצת העיתונות? כ.ה. דורנר: רק רגע, אורי. ח"כ נחמן שי: תמיכה. עו"ד סלונים: נחמן, אני רוצה לשאול שאלה קודם כל אם זה בטוח שכל התנאים מצטברים? ח"כ נחמן שי: תראה, זה לא כתוב פה אורי. עו"ד סלונים: זהו, שזה מאוד מדאיג אותי. ח"כ נחמן שי: אם מצב שנתקיימו כל אלה. אז כן. עו"ד סלונים: אם התנאים הם מצטברים, הגישה צריכה להיות אחת ואם התנאים הם לא מצטברים, המצב הקודם הרבה יותר טוב מהחוק. ח"כ נחמן שי: אז כתוב, שנתקיימו כל אלה. עו"ד סלונים: אוי ואבוי אם כל אחד מהם היה סעיף לחוד אז אין עיתונות. כ.ה. דורנר: הייתי רוצה למסור לכם אינפורמציה, כן בבקשה? דובר: יש לי שאלה פוליטית. אתם הייתם בממשלה, כנסת אחת אחורה. למה אתם מחכים כשאתם באופוזיציה כדי להעלות, ח"כ נחמן שי: ב-17 זה לא עלה. דובר: אבל למה זה מעניין אותנו. ח"כ נחמן שי: בכנסת ה-17 זה לא עלה. בדרך כלל זה טענה טובה של הרשויות מגלעד ארדן כל פעם, איפה הייתם אבל בעניין הזה, דובר: נחמן, אתה יכול להרחיב מעט אם בתהליך החקיקה והמחשבה על ההצעה התלבטת או הייתה לך שאלה בקשר (לא נשמע - בולע את המילים) נושאים ביטחוניים רגישים או שבעצם אתה רואה את אותה טריטוריה מקצה לקצה, אם מדובר בנושא חברתי, אישי או ביטחוני? כ.ה. דורנר: אני אומר לך, אני בדקתי את זה. הנוסח הזה כפי שהוא בעצם נותן לנו חיסיון כנגד לגלות מקורות של הדלפות. דובר: אני רוצה לדעת אם במהלך החשיבה הוא התלבט עד הסוף, כ.ה. דורנר: הוא לקח הצעה שהתגלגלה מספר פעמים, עברה כבר כמה תהליכים לפי וועדה. ח"כ נחמן שי: אני לא מתלבט. אני חושב שביטחון, לצורך העניין הזה, הוא כמו כל תחום אחר וצריך לעזור לתקשורת לעשות את העבודה שלה ושמירת המקורות היא דבר מרכזי. בלי שמירת מקורות, כ.ה. דורנר: בלי שמירת מקורות הרי אין עיתונות חופשית וזה נותן חיסיון שלא תצטרך לגלות מקורות של הדלפות אם, כמובן עניינים של ביטחון וכולי שזה יוצא החוצה. הוא לא רע, הוא מאוזן. אני בדקתי את זה. דובר: אפשר רק לשאול אם יש שם, אחת מתת הסעיפים שלא ראיתי אותה בטקסט, עוסק גם בביטחון המדינה? כ.ה. דורנר: יש. וודאי. דובר: האם זו עילה להסרת חסינות? ח"כ נחמן שי: הגילוי נדרש לעניין חריגים. אנחנו אומרים שהעיתונאי אינו חייב למסור. כ.ה. דורנר: קודם כל הכלל הוא שהוא לא חייב. דובר: במסגרת החריגים. דובר: הגילוי חיוני לצורך מניעת פשע, עשיית צדק בנוגע לפשע או כדי למנוע עיוות דין חמור בהליכי משפט. פשע יכול להיות גם פשע ביטחוני. ח"כ נחמן שי: פשע זה משהו אחר. ד"ר צבי רייך: יש לי שתי הערות קטנות. ראשית, אני חושב שבעיקרון הכיוון הוא בסדר. צריך שם לראות את הפרטים והניסוח. בימים אלה בארצות הברית ישנו מאמץ חקיקה מקביל, פדראלי משום שישנם חוקים המגנים על חיסיון מקורות אבל חוקים של המדינות, לא חקיקה פדראלית. כרגע, גם בעקבות פרשת ג'ודית מילר ופרשיות אחרות, יש מאמץ חקיקה בעיצומו. אפשר לראות אם יש לנו מה ללמוד מהנוסח שנמצא שם כי הסיפור נמצא בפרטים הקטנים. שנית, אני רוצה להזכיר, כל עניין החיסיון קיים בקבוצה רחבה יותר של מקצועות. יש חיסיון ליחסי עובדים לקוח וחיסיון על כמרים ופסיכולוגים, עובדים סוציאליים, נשים שלא מעידות נגד בעליהן. זאת אומרת, יש קבוצה רחבה יותר וזה מכניס אותנו לשאלה האם לעיתונאי יש גם מעמד מיוחד כזה. כ.ה. דורנר: אין לו. יש לו רק החלטה של מאיר שמגר. ציטרין. ד"ר צבי רייך: בסדר גמור ולכן, אני חושב שבעיקרון, המאמץ הזה הוא מאמץ חיובי רק חשוב לתפור היטב את פרטי הניסוח. ד"ר למלשטריך: נחמן, אינטואיטיבית אני תומך בהצעה הזאת עוד מאז שורשובסקי העלה אותה. מה שמטריד אותי היום זה ההרכב של הכנסת שאתה חבר בה. אני אומר לך למה. כ.ה. דורנר: הוא פוחד שזה יצא יותר גרוע. ד"ר למלשטריך: בדיוק. מה שאני מפחד שההצעה הזאת תתגלגל ובהליך החקיקה בכנסת יכניסו בהצעה כל כך הרבה שינויים שיגרמו להרעה מול המצב הקיים. נכון שפסק הדין של שמגר הוא אפילו לא תקדים, הוא פסק דין מנחה. כ.ה. דורנר: הוא החלטה. ד"ר למלשטריך: כן, הוא החלטת יחיד, דעת יחיד בסיפור של לשכת עורכי הדין. הוא מנחה אבל הוא עדיין קיים. במצב הזה, איך נאמר קודם בדיון הקודם שלא היית בו? כמו שאומרים האמריקניים, אם זה לא מקולקל בוא לא נתקן את זה. וזה מה שאני מפחד, כי בכנסת הנוכחית אתה מכיר הרי את הרוחות, מישהו יכול לקחת את הצעת החוק, לשנות את תוכנה ולעשות דבר יותר גרוע ממה שיש היום. ח"כ נחמן שי: כן. אבל אתה יכול גם אז למשוך את הצעת החוק ולא להמשיך איתה. אם אתה רואה שהיא נכנסה לוועדת חוקה ומשפט נגיד, אז זה לא שהיו"ר יכול להתלבש על זה ולהגיד 'עכשיו אני אכניס את הסעיפים שאני רוצה' ואפשר לוותר על כל ההצגה. אני לא חושש מזה. אני לפחות, מאוד זהיר בכל הנושאים שקשורים בחקיקה ובתקשורת. בכל מקום שאני יכול אני עוצר את זה, אם זה תלוי בי. בכל זאת הצלחנו לאחרונה, אני לא יודע אם הפורום הזה יודע, בהסכמת משרד המשפטים, למסד, זה ממש נמצא עכשיו בחקיקה, את המעמד של התקשורת ביחס לצווי איסור פרסום. מה שהיה מקובל, שכלי התקשורת יכולים לבוא לבית המשפט כדי לבקש סעד ולפרסם, אז עכשיו זה הולך להיות חוק. זאת אומרת, הם הסכימו שזה יעוגן כמו שצריך וזו התקדמות וזה נעשה בשיתוף פעולה עם דן נווה. זה היה בצד של שומר על התקשורת אז אני הרגשתי נוח עם זה אבל אני בדרך כלל זהיר, בדיוק בגלל שאני מבין מה שאתה מתכוון, שזה לא יהיה בסוף שימוש לרעה. עו"ד סלונים: אני רוצה לחדד את מה שחיליק אמר, if it doesn’t brake don’t fix it, כי ברגע שאתה מתחיל לדון בהצעות חוק שנוגעות לעיתונאים והוועדה תסרס את זה, אבל זה מעלה לדיון 'או.קי., אנחנו מתחילים לדון בעיתונאים, בוא נחוקק עוד כמה חוקים'. אי אפשר להתחיל להכניס את המחוקק לנושאים עיתונאיים פרופר, אתה פותח פה תיבת פנדורה לדעתי. ח"כ נחמן שי: אין כלל שאוסר על חקיקה בתחום התקשורת. זה לא שזה תחום שהוא סגור. עברה לאחרונה הצעת חוק שמגבילה מאד, אני לא יודע עד כמה זה ייושם, צילום של נפגעים וחללים, הרוגים, מתים בפיגועים וזה עבר. נעם למלשטריך: אבל הנושא הזה עלול לעורר כלבים ישנים. זה הפחד. עו"ד סלונים: אני רוצה לחזור לשאלה הראשונה ששאלתי אותך לגבי ההצטברות של התנאים. קודם כל, אני רוצה שתדע שהחוק הזה שאתם מדברים עליו, ההצעה כמו שהיא מנוסחת, זה החסינות הכי שונה שישנה במדינת ישראל נכון להיום. מדוע? כל החסיונות האחרים הם לא מותנים, אלא כל דבר שהיה ביני ובין הלקוח שלי, בין הרופא לבין הפציינט שלו – בלי שום מגבלות. מה שאתם עושים כאן, אני הולך בעקבות פרופ' לימור והחברים האחרים. אני לא נגד העיקרון שיהיה איזה שהוא חיסיון, אני בדילמה אבל, אני חושב שאתם הולכים לדבר שיכולה להיות לו מכשלה בלתי רגילה. האחד, תבקש מהמשפטנים שלך ויסבירו לך ששום חיסיון במדינה הזאת לא מותנה בשום דבר. פשוט, אני עיתונאי, אני כתב, יש לי חיסיון גם למקורות שלי. אם אתה מתחיל עם ההצטברויות ומורידים לך את אחד מהאלמנטים האלה שלא יהיה מצטבר, לפי דעתי אתם עושים עוול למקצוע, לעיתונות ולמקום. ח"כ נחמן שי: אבל אין הצטברות. עו"ד סלונים: אתה יודע מה, נדבר על משהו אחר. אתה יושב בגוף שלפני שעה דן בהשפעה של חוקים על המקצוע שאתה היית בו רק לפני כמה שנים ואנחנו בעיקרון, אני חושב כולנו בתחושה שלהעביר את מקצוע העיתונאות, גם מבחינת הציבור וגם מבחינת העיתונאים למערכת משפטית וחוקית – יש בזה סכנה ואתה הולך לסכנה הזאת אבל אני חוזר ואומר לך, אתה הולך לסכנה עם משהו מקורי שאין במדינה ולכן אני אומר, תיזהרו מהעניין. אם זה לא יהיה מצטבר, לפי דעתי, זה יהיה בכייה לדורות. מורידים אלמנט אחד ואז אתה בא לעיתונאי ואתה אומר לו 'שמע, יש לי משפט ענקי והראייה שחסרה לי היא אצלך'. אז מה, הוא הופך לפושע? דובר: אורי, גם בחוק האמריקאי זה מצטבר. עו"ד סלונים: אגב, ההחלטה של שמגר, בעיני, יותר חזקה מכל החוקים האלה. כ.ה. דורנר: כי לא מכירים אותה השופטים. אתה תסלח לי, נותנים פה כמבוקש לגלות מקורות לפני שאתה שותה מים. אז הלכו למחוזי. הייתה פרשה עם הרפז. שופט שלום, באו אליו, אמרו צריך לגלות, כתב 'כמבוקש'. אמרתי אחר כך לנשיאת בית המשפט העליון 'מה הדבר הזה? אין חיסיון עיתונאי?' . זה שופט הוא בא ואמר. אז זה חוק בכל זאת. ההנחה היא שהוא יודע. זה דור חדש של השופטים הצעירים. עו"ד סלונים: החלטת ציטרין, מה שיש לנו בדין שלנו בתחום, כ.ה. דורנר: גם שם יש המון מגבלות, אגב. פרופ' עמוס שפירא: עד היום, נכון שהיא בסך הכל עבדה, נדמה לי, לא רע אבל, דווקא לאחרונה אורי, אנחנו ראינו מקרה אחר מקרה שציטרין לא היה מספיק טוב. שההלכה הזאת, הנורמה הזאת, לא מספיק מגנה וכן, כל החששות הם מוצדקים. אני, עקרונית, נוטה בנושא הזה לתמוך בניסיון חקיקה. כמובן, מתוך ציפייה לאם תרצה, חקיקה נאותה, ראויה. אני רק רוצה להציע לכם, נחמן, אני לא יודע, אולי עשיתם את זה. אני ראיתי את הניסוח רק עכשיו בפעם הראשונה באופן שטחי, זה לא מספיק בכדי לחוות דעה. תסתכלו לא רק על ההצעות של דוח ועדת ... בעניין הזה אלא, למיטב זיכרוני, בתוך וועדת צדוק שבאה כמה שנים לאחר מכן, על כל נושא העיתונות, זה ספרון, יש פרק על נושא החיסיון. כדאי לראות מה הצענו שם, אני לא זוכר. ניסיון חקיקה פדראלי בארצות הברית לא מוכר לי. עו"ד סלונים: כרגע מתקיים. פרופ' עמוס שפירא: אבל שווה להסתכל על זה. חזות הכל היא בארצות הברית כפי שאנחנו נוהגים בכל התחומים כי אנחנו לא יודעים שום דבר או שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים את אמריקה. אנחנו לא כל כך מכירים את אמריקה ברוב התחומים. אבל אני מציע שתסתכלו גם, יש חקיקה בעניין הזה באיחוד האירופאי ומעניין לראות איך הם. איך הגרמנים, איך הספרדים, איך הצרפתים, איך האנגלים מתמודדים עם הנושא הזה. כ.ה. דורנר: אני צריכה בכל זאת לקבל הערכה. האם אנחנו כמועצה נתמוך בזה או נאיר את זה? מה עמדתכם? עו"ד סלונים: עקרונית נתמוך, אבל אני הייתי רוצה לראות נוסח וללמוד אותו. כ.ה. דורנר: בסדר, נעשה הצבעה. עו"ד נדב העצני: בדיוק לפני הנקודה הזו, אני סבור שהחיסיון למקורות מידע של עיתונאים זה דבר חשוב ביותר. יחד עם זה, אני חושב שיש פגם יסודי, אם אכן ולא ראיתי את ההצעה, אני רק שאלתי אותך עכשיו, אם יש פגם יסודי שאיזה שהוא מנגנון מפלט שיעבור בדיקה שיפוטית כמובן, של הפגיעה מהותית בביטחון המדינה. אגב, אני חושב שאם אין כזה דבר אז הצעת החוק הזאת, יכולה ויכול להיות שהיא סותרת כל מיני סעיפים בחוק העונשין, אולי בפקודה למניעת טרור ולכן, ח"כ נחמן שי: יש אזכור של זה, נדב. אני אראה לך את זה תיכף, תקרא את זה. כ.ה. דורנר: עד כמה שאני זוכרת, ראיתי שיש איזון שם. אני שמתי לב. טוב, רבותי, יש לנו עוד נושאים. אנחנו מוכרחים כבר להגיע להחלטה, אין ברירה. ברמה עקרונית. אני יכולה לומר לכם מה אני עשיתי כי נחמן יושב פה. אלף, הוא הראה לי וביקש ממני לדבר עם שר המשפטים. אני חשבתי שאני לא אדבר, אני אביא את זה בפני המועצה. יחד עם זאת, בני בגין השר, היה אצלי בקשר לעניין אחר והוא יושב בוועדת החקיקה והבאתי בפניו את הבעיה שהוא יעיין ויראה וזה מה שעשיתי עד עכשיו וכמובן, אני אעביר את העמדה העקרונית לשר וזו לא תהיה איזה שיחה פרטית ביני לבינו, לא רציתי לעשות זאת. זה המצב להיום. אנחנו יכולים לעבור לנושא הבא. אריק בכר: נושא אחרון, אורי בלאו וההחלטה להעמיד אותו לדין. כ.ה. דורנר: אני רוצה לומר כמה מילות פתיחה. השאלה כמובן איננה אורי בלאו. השאלה היא עקרונית. המועצה כבר קיבלה החלטה ברמה העקרונית שגם אם עיתונאי עבר עבירה כזאת או אחרת יש שיקול דעת אצלנו. לא על כל עבירה שאדם עובר מעמידים אותו לדין, יש עוד שיקולים. המועצה בזמנו קיבלה החלטה, עוד כשנדמה לי הוא עוד לא החזיר את המסמכים, זה היה בשלב דיי מוקדם, שאנחנו בעיקרון מתנגדים להעמדה לדין של עיתונאי בשל מסמכים שהוא מחזיק במילוי תפקידו, גם אם מבחינת המשפט הם לא ראויים. אריק בכר: קראנו לו להחזיר את המסמכים ואז, כ.ה. דורנר: פה אני רוצה אולי להרחיב קצת ולספר למי שגם לא היה כי דיווחתי על זה. בזמנו, כשהפרשה התחילה והזמין את עצמו ללשכתי יובל דיסקין, ראש השב"כ והסביר לי את עמדת שירות הביטחון הכללי. הם בדרך כלל לא חוקרים הדלפות, הם לא עוסקים בזה אבל הם בדקו את זה ובקיצור, הגיעו לבלאו ואז הגיעו איתו להסכם שאם הוא יחזיר מסמכים, המסמכים שהוא יחזיר לא ישמשו כחומר עבורם להגיע למקור שלו והוא הסביר לי 'למרות שאסור היה לו להחזיק במסמכים אלה אני ער לחופש הביטוי וכל הדברים האלה. מבחינתנו זה גמר'. ההוא נתן לו מספר מסמכים והם הרסו את המחשב שלו ליתר ביטחון וקנו לו מחשב חדש. מכספינו. דא עקה, כשהגיעו לגברת קם התברר שיש עוד מסמכים רבים ואלה מאוד כעסו עליו. הוא הראה לי את ההסכם. ההסכם, שיסלחו לי, נוסח לא טוב. מאד בעייתי, כל אחד הסביר את זה אחרת. היה כתוב שם שהוא צריך להחזיר להם מסמכים שלדעתו פוגעים בביטחון המדינה. מי זה אורי בלאו? אמרתי לאורי שבא אלי שלפחות היה צריך ללכת לפני שהוא עשה משהו לעו"ד של העיתון שלו. בכל אופן, הדברים הסתבכו, הוא היה בחוץ לארץ וכולי. הוא חזר ובהמשך הוא החזיר, לא את המסמכים האלה אלא כל מה שהיה בידיו, הוא עבר בדיקת פוליגרף, מבחינת שירות הביטחון הכללי ונחה דעתם כמובן, הם לא אחראים למה שהפרקליטות תעשה ואני שומעת על העמדה לדין כפוף לשימוע וכפי שאמרתי, אורי בלאו הוא לא הבעיה בעיני. הבעיה היא עקרונית, האם אנחנו נעמיד עיתונאי, ברמה זו או אחרת, על החזקת מסמכים לצורך תפקידו. המועצה כבר החליטה שזה לא צריך לעשות ולפי דעתי, ביטאתי את זה, היועץ המשפטי לממשלה שעה שיערוך את הסיכום צריך גם לקחת בחשבון את ההשלכה המצננת שיכולה להיות על עבודת עיתונאי. אני יכולה לומר שנמסר לי שזאב שיף המנוח שהיה כתב צבאי מיתולוגי וזכיתי לשבת איתו בוועדה פה והתיידדתי איתו, ממש ימים אחרי שהוא חתם על הוועדה שלנו על התנהלות התקשורת במלחמת לבנון השנייה הוא הלך לעולמו, אלמנתו החזירה ערימות של מסמכים כאלה ואחרים שהוא החזיק אצלו. כיוון שהיא לא הבינה, כל מה שהיה ואני משוכנעת אם אני אעשה חיפוש במי שעוסק במטרייה הזאת, אני אמצע מסמכים. לכן, אני מציעה שאנחנו עוד פעם נחזור לקראת השימוע על עמדתנו העקרונית מבלי להיכנס לפרטים אישיים, יש לו עו"ד ואני לא עו"ד שלו. פרופ' עמוס שפירא: זה לא ראוי להגיש אולי, בניסוח כזה. כ.ה. דורנר: בוודאי. זו הצעתי. אריק בכר: יש שימוע בסוף החודש. דובר: אבל על מה הולכים להעמיד אותו לדין, זאת השאלה. פרופ' עמוס שפירא: לכאורה יש עבירות. כ.ה. דורנר: אני אומרת לא להעמיד אותו לדין על החזקת מסמכים. ד"ר צבי רייך: אני רוצה רק משפט של רקע על כתבי תחקיר בישראל קצת כדי להבין בתוך איזה עולם פועל אורי בלאו ומה הוא מייצג. מצבם של כתבי התחקיר בישראל הוא בכי רע. אנחנו מדברים היום על יצורים נדירים, אלה חדי הקרן, מלשון החד קרן, היצור המופלא האגדי, אלה חדי הקרן של העיתונות הישראלית. הם מעטים מאוד, הם בודדים והם שבט מאוד מיוחד. בעבודת מחקר שנעשתה על כתבי תחקיר ודרכי עבודתם בישראל מצאנו כל מיני דברים. חלקם אנשים אקסצנטריים, לא נחמדים, אנשים דבקים מאוד במשימה שלהם באופן נדיר שקשה למצוא בתוך העיתונות. חלקם באמת אנשים שרואים בתפקיד שלהם שירות ציבורי ולכן אני חושב שהאפקט המצנן צריך למנוע אותו במיוחד כלפי האוכלוסייה המיוחדת והנדירה הזאת. בואו נזכור דבר אחד, החוק דורש מכתבי תחקיר במיוחד להיות ממוסמכים. כשאנחנו מסתכלים איך הם עובדים, הם מלקטי מסמכים כפייתיים כל עבודתם. גם היועצים המשפטיים שבאים לבחון את התחקירים לפני פרסום דורשים מהם 'ומה הראיה שלך לזה? ומה לזה? תן לי מסמך, תן לי פרוטוקול'. בסופו של דבר צריך להבין, זאת תרבות עבודה מאוד מיוחדת, מאוד עדינה ולכן, אנחנו צריכים לעשות מאמץ מיוחד כדי לשמור עליה. דוברת: אני חושבת שאנחנו צריכים לא להתייחס לאורי בלאו כאורי בלאו ולתת את תמיכתנו באורי בלאו. אלא להגיד שמועצת העיתונות אינה תומכת או מתנגדת להעמדת עיתונאי לדין על החזקת מסמכים אבל לא אורי בלאו. כ.ה. דורנר: בוודאי, אנחנו לא נזכיר את שמו. אני אנסח את זה בצורה כללית אבל נעביר את זה ליועץ משפטי. דובר: יהיה ברור ליועץ המשפטי במי מדובר. כ.ה. דורנר: יותר נוח לי לדבר בהכללה מאשר לדבר על האיש. דובר: וחוץ מזה, היועץ המשפטי לא יבין במה מדובר? כ.ה. דורנר: הוא יבין, אני מקווה. ד"ר נעמה כרמי: יש לי עמדה קצת שונה. אני חושבת שאם סעיף 113ג' לחוק העונשין שבו מדובר כרגע, פוגע בעבודת העיתונאים. אי אפשר להיות עיתונאי חוקר בלי לעבור עליו, כפי שנאמר פה, אז צריך גם לפעול לתיקון החוק. אין ספק שזה לגיטימי לפנות ליועץ המשפטי לממשלה, יש לו שיקול דעת, אבל חייבת להיות השלמה. הרי אף אחד אני מניחה ומקווה שיושב כאן לא חושב שהוא כרגע מעל החוק. אם אנחנו חושבים שצריך להחריג עיתונאים אז מתעוררות שתי בעיות. אחת, מיהו עיתונאי ואנחנו יודעים שאנחנו גם רוצים שתהיה הסדרה של המדינה של המקצוע הזה, על כל הבעיות שאני לא צריכה להזכיר אותן. שנית, מה קורה כאשר עיתונאי בכל זאת אולי, חס וחלילה, כן יעשה שימוש לרעה. הבעיה השנייה שעולה היא בעיה לדעתי אתית-ציבורית. אחד התפקידים של התקשורת הוא להתריע מפני אי כיבוד שלטון החוק. זה מה שהיא עושה וזה מה שהיא צריכה לעשות יותר ויסוד מכונן וחשוב בשלטון החוק הוא שוויון בפניו. אז מצד שני, באה התקשורת ודורשת פה עבור עיתונאים שהם מעמד מיוחס, עליהם החוק לא חל ואני חושבת שיש כאן בעיה. זה ברמה העקרונית. ברמה של הפרשייה המסוימת הזאת, אני חושבת שהתעוררו פה בעיות קשות של אתיקה עיתונאית שגם בהן ראוי שהמועצה תדון. אפרופו חיסיון מקורות שרק כרגע דנו בו. תודה. עו"ד העצני: בהמשך לרוח הדברים שנעמה אמרה, יש הבדל קודם כל בין החזקת מסמכים שיכולים להיות אסורים לבין שימוש בהם. אבל בהקשר הזה, זה יכול להיות הרבה יותר מסוכן. אני חושב שעקרונית, יש בעיה באמת עם חקיקה ועם פעולה כנגד עיתונאים שמחזיקים חומרים. אני חושב שכאשר עיתונאים עושים שימוש בדברים מסוימים, בחומרים מסוימים שיש בידם, כאן כבר מתחילה הבעיה והפרשה הזו של אורי בלאו ממחישה את הבעיה הזאת. אורי בלאו עשה שימוש בחומרים שהם מסווגים ופרסם לפחות כתבה אחת כדי לטעון שמדינת ישראל מבצעת באופן מכוון פשעי מלחמה נגד הפלסטינים. לנוכח זאת אני חושב שקודם כל, יש בעיה מאוד יסודית בעובדה שמועצת העיתונות תתגייס לסייע לאדם שעשה שימוש בחומרים סודיים שהוא קיבל על מנת להכתים את מדינת ישראל באופן הזה. מעבר לכך, אני רוצה לומר לכם שאני חושב שיש בכלל בעיה בכך שמועצת העיתונות מתערבת בכל הליך שיפוטית. כלומר, כשהיא רוצה להביע עמדה עקרונית אז חשוב שהיא תביע אותה אבל כאשר היא מוצאת לנכון להתערב ולפרסם הודעה, ערב דיון או שימוע בהליך שיפוטי, אני חושב שיש בזה בעיה עקרונית, בוודאי במקרה הזה. אני רוצה לומר לסיום שאם בסופו של דבר המועצה תחליט להוציא הודעה שכזו, אני מבקש שתירשם ההסתייגות וההתנגדות הנחרצת שלי להודעה הזו. כ.ה. דורנר: אנחנו לא רושמים. אם תתקבל החלטה אנחנו יכולים לרשום 'ברוב דעות כאלה וכאלה ובדעת מיעוט כזו וכזו', זה בסדר. יצחק מאיר: אני נוטה לתמוך בסנטימנט שאת הבעת שלא אורי בלאו הפרסונה עומד לדיון במועצת העיתונות וגם לא החוק כשלעצמו. כלומר, אם יש חוק במדינת ישראל, ואני לא נכנס כרגע לבעד ונגד וכן הלאה וכן הלאה, אז זאת לא השאלה שמועצת העיתונות צריכה לדון. מועצת העיתונות נמצאת בפני שאלה לגמרי שונה לפי עניות דעתי והיא, שיש מציאות ששוב, אני מצטט כלל תלמודי של פסיק רישיי ולא ימות. כלומר, אין מציאות כזאת שאתה עורף את ראשו של בעל חיים והוא נשאר בחיים. כלומר, אין מציאות שבה יכולה להיות עיתונות חוקרת מבלי שהיא מחזיקה גם במסמכים שיכול להיות שהחוק יעניש אותו על זה. שיכול להיות שהם נגד החוק. הרי אלף דברים היו נעלמים ויהיו נעלמים בעיני הציבור אם החוק יגן על חשיפת דברים שהם בניגוד לחוק או בניגוד לאינטרס הציבורי או בניגוד לעמדה חברתית או אפילו פוליטית. אז עיתונאי איננו יכול שלא לעמוד בפני ההתנגשות הזאת ואז השאלה של מועצת העיתונות היא איננה מהו החוק, אלא השאלה של מועצת העיתונות, לפי מיטב הבנתי, היא באיזה מידה היא מגנה, תומכת, מסייעת במציאות שבה עיתונאי חוקר ונובר ומחפש והוא חשוף גם לגחמות של החוק. אני יכול לתאר לעצמי, אני לא רוצה ליצור כאן עניינים אבל אני מתאר לעצמי שפרשת ווטרגייט הייתה יכולה להיות פרשה בניגוד לחוק, אבל היא חשפה נשיא שקרן. ברגע שאתה בא ואומר האינטרס הציבורי, ביטחון המדינה, גם זה פרובלמטי. כי מי קובע, ואני לא חושב שאנחנו צריכים לקבוע, הרי גם ההגנה על חופש המידע הוא חלק מביטחון המדינה. מדינה שבה אין חופש מידע יכולים להיווצר בתוכה מעשים שצריכים להיחשף כדי שהם לא יקרו ולכן, אני, עם כל הכבוד לעובדה שפרשת בלאו עלתה כאן לדיון, עומדת לדיון פרשה לגמרי אחרת והיא במציאות של אפשרות מאוד ריאלית של התנגשות בין החוק הקיים לבין החובה השליחותית הקיימת צריך עיתונאי שממלא את מקומו לחוש שיש מאחוריו עמדה מנוסחת של ציבור העיתונאים והעיתונאים ושל הציבור בכל, היא יכולה להיות בעד והיא יכולה להיות נגד. אני מאוד חושש שבתוך הדיון הזה מתגלמים גם כל מיני סנטימנטים של מעין פטריוטיות. מתגלמים לתוך הסוגיה הזאת גם סנטימנטים של פטריוטיות שהם לא בדוקים, שהם נטיות לב או אולי אפילו לחצים פוליטיים ועיתונאי צריך להיות מוגן מפני סנטימנטים כאלה. הוא לא פחות פטריוט בשעה שהוא חושף ליקוי מאשר האיש שגרם לליקוי. יכול להיות שהוא טעה, יכול להיות שהוא חטא. בשביל זה יש חוק, יש משפט, יעמוד לדין ויתייצב וישלם. מועצת העיתונות לא קובעת את הדין, את המשפט, בשביל זה יש מחוקק. גדי בן יצחק: אני חושב שמגיעים באמת למשהו שנוגע ללב ליבה של המועצה, כי אנחנו מדברים על אתיקה במקצוע שבנוי על הדלפות. אני לא יודע איך אני יכול להסביר לילד בן 3 את העניין הזה. אין כמו אור השמש. יכול להיות שאני אשתמש בהדלפה וזה שימוש לא יפה כדי להגיע לאמת, לאור השמש. אני משתמש בנשק נגד האויבים שלי ואל תהרוג, כדי להגן על עצמי ואולי זו האמת שלי. בעניין הפטריוטיות. אינני רוצה לשפוט את האיש על כוונותיו. חבר למקצוע או לא. אני מסתכל האם הוא שמר על חוקי המקצוע, כי אני במועצת העיתונות. כן. הוא לא עשה אחרת מכולנו. האם שמר על חוקי המדינה, הביטחון, הצנזורה? כן. האם הוא היה בתיאום עם אותם החברים שבאו עם פוליגרף או לא? כן. אז למה רודפים אותו ולא אחרים? מכיוון שנגע במישהו? דיברנו לא מזמן על מישהו שמצא משהו על בית של איזה שהוא אלוף. גם חבר שלנו. גם שם זה עניין ביטחוני? שהוא עף מהמילואים. זה לא פחות חמור. מבחינה אתית, בואו נגיע עוד פעם, זה שקר ואמת. הייתה שם עבירה של מי שהעיף אותו מהמילואים. נכון, לא הכניסו אותו לבית סוהר אבל תודה רבה. אם מדברים על שקר, נעמה, באמת. יש לי בעיה. במקצוע שלי אני משתמש בשקרנים כדי להוציא לאור את האמת. בא מישהו ומספר לי באוזן משהו ודקה אחרי זה אומר לי משהו אחר במיקרופון, האם אני צריך להגיד את זה לילדים שלי? האם זה עושה אותי שקרן? האם לא מדברים אמת אנחנו? ולכן, כשבא חבר למקצוע שעשה מה שכולנו עושים, ממניעיו הוא ואני לא יודע אם הייתי מצביע בעד מה שהוא עושה ואני לא יודע אם הייתי עושה אותו דבר. אני מסתכל כללי המקצוע, אם הוא היה כתב שלי. עבד טוב? כן. לקח סיכון? כן. אני אוהב איך הוא הגן על מקורותיו? לא. יש לי בעיה איתו, עם העורך דין שלו, עם העיתון שלו איך הגנו על המקור שלו, אבל זו בעיה אחרת ועל זה אני חושב שדנו פעם אחרת בעניין. אבל העניין הזה, אני חושב שרודפים אותו ואני אדבר עוד פעם מהלב, היום הוא ומחר אתה. אני לא רוצה את זה. אני חושב שזה מדרון לא קצת תלול, מאוד תלול וחלקלק. ד"ר נעם למלשטריך: אני בזמנו כתבתי ופרסמתי מאמר בעיתון הארץ, כתבתי למערכת שלדעתי היא לא צריכה לגבות את אורי בלאו והם פרסמו את זה. המקרה של אורי בלאו שונה מכל מה שאני שומע פה כי מה שאורי בלאו עשה, הוא קיבל מאגר מידע ענק שלא היה קשור לתחקירים שלו. הוא קיבל מאגר מידע עם איזה שהוא טיפול ספציפי בהאשמה, מוצדקת לא מוצדקת, אני לחלוטין בעד להגן על כך שעיתונאי יהיו לו מקורות וישמור עליהם ויש פרשיות מהעבר הרחוק אבל אני חושב שזה חשוב לטובת הכלל אבל מה שעשה אורי בלאו, ועל זה הציבור התקומם ואני חושב שאם נצא מגנים עליו במועצת העיתונות אנחנו ניפגע, כי מה שהוא עשה פה הוא החזיק מאגר של 2,000 מקרים של מסמכים, של סדרי צבא ותוכניות והחלטות שהוא לא היה צריך לשמור אותם בכלל. היה מקרה ספציפי שהיא הייתה מעוניינת שהוא יפרסם או פרסם אבל מה שהוא עשה, בעיני, זה היה פשע והבן שלי חייל, הוא שמר על מאגר של 2,000 מסמכים אצלו, אני בטוח בצורה לא מאובטחת וזה אסור לו, דובר: אתה יודע מה יש לנו בבית? ד"ר נעם למלשטריך: אם אדם עושה תחקיר ובמסגרת התחקיר על נושא ספציפי הוא מקבל מסמכים – זה בסדר. דובר: מה רצית שהוא יעשה? שיחזיר? ד"ר למלשטריך: שישמיד את זה. דובר: אז לגלות את המקורות? ד"ר למלשטריך: לא, שישמיד את זה. שיכתוב את הסיפור שלו וישמיד את זה. הוא לא יכול להחזיק 2,000 מסמכים, דוברת: מה קרה להם? הוא שמר עליהם יפה מאוד, זה לא הגיע לאויב. מה קרה? ד"ר למלשטריך: אני לא יודע, את יודעת? אני לא יודע. דובר: אתה מקבל מסמכים, שומר אותם וכשיש לך צורך אתה משתמש בהם. זה בסדר גמור. ד"ר למלשטריך: אני חושב שיש כאן חוסר פרופורציה בין מה שהוא עשה. גדי בן יצחק: אתה רוצה להחליף את המעשים הלא אתיים שעושים לפעמים עיתונאים? האם זה יפה לקרוא הפוך מה שכתוב על שולחן השר כשאני מראיין אותו? דובר: הוא משאיר לך את המסמך כדי שתקרא אותו הפוך. גדי בן יצחק: לפעמים כן ולפעמים לא. אני לא יודע מתי כן מתי לא. האם זה אתי? ד"ר למלשטריך: בעיני כן. זה אתי. אני מדבר על פרופורציה ומה שעשה בלאו, בעיני, זה היה מעבר לפרופורציה. כ.ה. דורנר: רגע אחד, רבותי. נראה מי רוצה להתבטא ואז נקבל החלטה. פרופ' יחיאל לימור: האם אפשר לדעת במה הוא מואשם בכפוף לשימוע? מה סעיף האישום? כ.ה. דורנר: יחיאל, אני לא יודעת, אני לא רוצה לדעת. פרופ' לימור: זה חשוב לדעת, על מה אנחנו מגנים? כ.ה. דורנר: לאורי בלאו יש עורך דין. אנחנו לא עורכי דין שלו ויש כאלו שחושבים שהוא לא עשה כלום ויש כאלו שחושבים שצריך לתלות אותו או אני לא יודעת מה. אני חושבת שכמועצת העיתונות אני רוצה שאנחנו נחזור עכשיו להחלטה שכבר קיבלנו אותה כי עיתונאים כשהם עובדים, אתה לא מעמיד עיתונאי לדין על מסמכים שהוא מחזיק לצרכי תפקידו, נקודה. לא בלאו ואני לא יודעת, כמובן, אם הוא בוגד והוא מרגל והוא מכר את זה והשתמש בזה ואם גרם נזק לביטחון המדינה, ביטחון המדינה יקר לכולנו וודאי יקר לי. לא על זה מדברים בכלל. לכן, ההצעה שאני מציעה אותה וכמובן נעמיד אותה להצבעה היא החלטה בהקשר מפני שהיועץ המשפטי לממשלה כאשר הוא רוצה להעמיד עיתונאי לדין, צריך לשקול את אשר שקל ראש השב"כ, את האיזון הנכון בין מה שיש לו למה שהוא יכול לגרום לחופש העיתונות במדינת ישראל ולחופש התחקירים והבדיקה וכולי. יש לנו צנזורה ביטחונית ליתר ביטחון. עו"ד נדב העצני: השופטת דורנר, להודעה כזו של מועצת העיתונות יש משקל להליך שמתנהל. כ.ה. דורנר: אני מאוד מקווה. עו"ד העצני: אם לא ידוע מהו הסעיף שעליו, פרופ' לימור: על מה אנחנו מגנים, אני לא יודע. עו"ד ארנה לין: נדב, אנחנו כבר קיבלנו החלטה כזו. פרופ' לימור: זה היה נגד המעצר שלו, זה דבר אחר. עו"ד ארנה לין: ראשית, קיבלנו החלטה שכמו שהיא בהקשר היום, היא הייתה בהקשר אז וכמו שאז לא התעניינו אם זה מעצר ומה סעיף האישום, גם עכשיו אנחנו לא מתעניינים מה סעיף האישום. אנחנו מציעים, המליאה צריכה להחליט. בוודאי שזה בהקשר. אנחנו צריכים לכתוב ליועץ המשפטי מכתב הרי. אז אנחנו כותבים מכתב בהקשר, זה לא יעזור כלום. אבל המכתב לגבי ההחלטה, בהנחה שאתם תצביעו, של מועצת העיתונות היא עמדה כללית כפי שהגדירה הנשיאה. עמדה עקרונית שעיתונאי שמחזיק מסמכים לצורך תפקידו לא יועמד לדין. פרופ' לימור: אם מותר לי להמשיך. אני חי מפי העיתונות, כמו כולם ואני למד, שוב, מפי העיתונות, שיש שתי בעיות במקר הזה. אחת, החזקת המסמכים ואני לא נכנס לסוגיה לצורך מילוי תפקידו או לא. הסוגיה השנייה שעולה, זה מה שאני יודע מתוך העיתונות, היא שהאדם נשאל על ידי השב"כ ומסר מידע לא נכון. האם זה עומד בהלימה עם סעיף 20 לתקנון האתיקה? כ.ה. דורנר: אני לא יודעת. מניין לי לדעת מה שהוא מסר מידע לא נכון? פרופ' לימור: לכן אני כל כך זהיר. אם יוחלט להעמיד אותו לדין על סעיף מסוים שהוא החזקת המסמכים , אני בעד שמועצת העיתונות, עו"ד לין: אבל אנחנו לא מתייחסים לזה. כ.ה. דורנר: אבל יחיאל, יעמידו אותו לדין על ריגול, אז איכפת לי שיעמידו אותו לדין? שיירו בו. אני מציעה על דבר, כותרת כללית שקיבלנו אותה, לחזור ולקבל כאשר היועץ המשפטי לממשלה יושב, לא עצרו אותו וטוב עשו, שישב וידון בעניין, ישקול את עמדנו ברמה הכללית. אם היא לא מתאימה ויש לו נסיבות נוספות אחרות שאני לא יודעת, עו"ד לין: אז משקלה אפס לצורך העניין. כ.ה. דורנר: לא. אבל אם בסך הכל מדובר על החזקת מסמכים, שהוא כבר לא מחזיק אותם והחזיר אותם וכולי וכולי, כפי שאני התרשמתי מאותה שיחה שהייתה לי עם יובל דיסקין, אז אני חושבת שראוי ורצוי ואני רוצה שייקח בחשבון. אלא מה, שהוא לא ייקח בחשבון? אני מבזבזת את זמני בשביל לשוחח איתכם? אלא מה, אם יהיו לו בפניו חומר שחורג ממה שאמרנו – שיעמיד אותו לדין. זה לא שייך לעניין. רוני רימון: האמת היא שאני דיי מופתע משום שאני לא מבין בכלל על מה הדיון. אין עיתונאי שמכבד את עצמו שלא מחזיק בביתו חומרים שבעצם, לא אמורים להיות מבחינה חוקית, אתית או אחרת וכדומה. זאת אומרת, העמדה של מועצת העיתונות, לפי דעתי, בעניין הזה צריכה להיות חד משמעית והשופטת דורנר אמרה באופן מובהק, היא לא נכנסת לעניין של אורי בלאו אלא עמדה עקרונית שאומרת שלא יעמוד לדין עיתונאי שמחזיק מסמכים בגין עבודתו ולמען עבודתו. זה אחד. שתיים, אם יש פה אנשים שחושבים שאורי בלאו נהג שלא על פי כללי האתיקה, ספציפית, בחשיפת מקורות או במשהו אחר, שיעמוד לדין. הרי קודם השופטת דורנר אמרה שהיא מזמינה תלונות. אז הוא יכול מצד אחד לצאת זכאי בקטע הפלילי ולצאת אשם בקטע האתי. אריק בכר: רוני, השאלה היא רק אחת, האם אתה מנסח עכשיו החלטה בקונטקסט של אורי בלאו או החלטה כללית שאיננה בקונטקסט של אורי בלאו. עו"ד לין: יחיאל, אני אומרת לך, כאז כן היום, עובדתית, נסיבתית, הדיון הזה נעשה אפרופו עניינו של אורי בלאו. כ.ה. דורנר: אלמלא הייתי שומעת שרוצים להעמיד עיתונאי לדין אחרי שאמרנו לא לעצור אותו ולא עצרו אותו, לא הייתי מדברת על זה. אבל אני לא רוצה להתחייב ולומר, 'אל תעמידו אותו, אם יש לכם חומר ראיות מעבר להחזקת מסמכים לצורכי תפקידו. אם יש לכם חומר ראיות מעבר לזה, ההחלטה שלי לא נוגעת לזה'. יהודית יחזקאלי: אבל השופטת, פרופסור לימור צודק. אנחנו עכשיו כאילו נותנים איזו שהיא מן גושפנקא לנושא של אורי בלאו. כ.ה. דורנר: נניח שהוא ריגל או בחר מסמכים. מה אני יודעת מה יש לו בתיק? עו"ד לין: ההודעה או ההחלטה שמועצת העיתונות מתבקשת לקבל עכשיו זה שבהמשך להחלטתנו מיום וכולי, שבה החלטנו כך וכך, מועצת העיתונות שבה והחליטה שעיתונאי שמחזיק מסמכים לצורך תפקידו לא יועמד לדין. זאת עמדת מועצת העיתונות, עקרונית, כללית וזהו. אריק בכר: מי בעד? טוב, רק לסיכום, טכנית. דני גולדווין הודיע לי שהוא מתפטר מהמליאה לפני מספר ימים מפאת לחץ זמן ועכשיו התוצאות של ספירת הקולות כפי שאני ספרתי, מוזמנים לבדוק אותי אם רוצים. נבחרו כנציגי הציבור לנשיאות עו"ד אילן בומבך, עו"ד אופיר טל, ד"ר נעמה כרמי, פרופ' דן לאור, ד"ר נעם למשטרייך, ד"ר צבי רייך, השופט בדימוס גבריאל שטרסמן. כ.ה. דורנר: בחירה מצוינת. ברכות לנבחרים. -הישיבה נעולה-