יום ו', יח’ בניסן תשע”ד
למה איסור על הפצת עיתון חינם אינה הדרך לפתור את בעיות התקשורת/ מאמר דעה
 
 
המו"לים הגדולים בבריטניה מקווים להשלים את הקמתה של מועצת עיתונות חדשה עד חודש מאי, בעקבות המלצת השופט העליון בריאן לויסון (בצילום).
 
 
ההצעה של ח"כ נחמן שי תועלה בוועדת השרים לחקיקה בשבוע הבא, ונועדה להקל על אמצעי התקשורת לדרוש הסרת צווים.
 
 
בית המשפט העליון של מדינת ניו-יורק ביטל צו שהוצא בקולורדו וחייב עיתונאית של רשת "פוקס" לחשוף את מקורותיה במשפטו של הרוצח מבית הקולנוע בדנוור, ג'יימס הולמס (בתמונה).
 
העיתון יפרסם הבהרה לגבי ידיעה בעקבות ארועי המשט הטורקי

בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות תיק 59/2010 בשבתו כערכאת ערעור תלונת פרופ' ג'ראלד שטיינברג, נשיא NGO Monitor, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן, נגד מערכת "הארץ" Online חברי בית הדין: פרופ' יחיאל לימור, יו"ר עו"ד צורי בן-תורה, חבר צביה כהן, חברה גונן גינת, חבר מנשה רז, חבר המערערת: מערכת אתר "הארץ" Online המתלונן: פרופ' ג'ראלד שטיינברג סיכום דיון בדיון שהתקיים ביום 6 בפברואר 2010, בנוכחות נציגי המערערת -עו"ד טל ליבליך ומר לירון מרוז, עורך אתר "הארץ" Online – ובנוכחות המתלונן - פרופ' ג'ראלד שטיינברג ופרקליטו, עו"ד אסף שחם – החליטו נציגי המערערת, על פי המלצת המותב, לבטל את הערעור שהוגש מטעמם. בית הדין סמך ידיו על החלטת המערערים לפרסם באתר "הארץ" את ההודעה הבאה: הבהרה מערכת אתר "הארץ" מבהירה: הדיווח על הדיון בתת-הוועדה לזכויות האדם של האיחוד האירופי, שהתקיימה ב-23.6.2010, היה חסר, ונפלו שיבושים בהכנת דיווח זה. הפרסום ייעשה בהתאם לסעיף 51(ב') של תקנון מועצת העיתונות. ניתן ב-7 בפברואר, 2011 ____________. ____________. ___________. ___________. __________. פרופ' יחיאל לימור עו"ד צורי בן-תורה צביה כהן גונן גינת מנשה רז בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות תיק מספר 59/10 תלונת פרופ' ג'ראלד שטיינברג, נשיא NGO Monitor ירושלים, המחלקה למדעי המדינה, אונ' בר-אילן נגד מערכת אתר "הארץ" online חברי בית הדין: עו"ד יגאל בורוכובסקי, יו"ר עו"ד משה רונן, חבר אורי בינדר, חבר המתלונן פרופ' ג'ראלד שטיינברג - נגד - הנילון מערכת אתר "הארץ" online החלטה עו"ד יגאל בורוכובסקי, יו"ר תמצית טענות הצדדים 1. לפנינו תלונתו של פרופ' ג'ראלד שטיינברג בקשר עם כתבה מקוונת שפורסמה ביום 23.6.10 באתר "הארץ" (מוצג "1") של הכתבים דנה הרמן וג'קי חורי. הכתבה עסקה בתיאור נזקים בינלאומיים שונים שנגרמו, כך לטענת הנילון, לתדמית מדינת ישראל בעקבות המשט הטורקי של אוניות לעזה בסמוך לפרסום הכתבה (להלן: "המשט הטורקי"). אגב כך תיארה הכתבה דיון בועדה לזכויות אדם בפרלמנט האירופי. ביום 18.11.2010, התקיים דיון בתלונה בנוכחות המתלונן, ומר לירון מרוז, עורך אתר "הארץ" מטעם הנילון. 2. בתלונה ובמהלך הדיון, טען המתלונן, כי תיאור הכתבה היה חד צדדי, לוקה בחסר ומעוות מהטעמים העיקריים הבאים: א. בכתבה נאמר כי לדיון הוזמנו שני ארגונים (מרכז מוסאוא והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל), בעוד שלאמיתו של דבר הוזמנו והשתתפו בדיון גם המתלונן וסגן שגריר ישראל לאיחוד האירופי. המתלונן הגיש במהלך הדיון את סדר היום הרשמי של הישיבה, אשר היה מפורסם ברבים (מוצג "2") ממנו עלה, כי אכן הוזמן לשאת דברים בישיבה האמורה. מהכתבה עולה כי במסגרת הדיון בוועדה נשמעה רק הדעה כי מדינת ישראל עושה ניסיון להגביל ארגוני זכויות אדם בישראל, בעוד שהמתלונן והשגריר השמיעו בוועדה דעה הפוכה לפיה קמפיין דה לגיטימציה ודמוניציה של ישראל מסווה תחת נושא זכויות האדם, וכן הובעה בפני הועדה הבעייתיות, לדעת המתלונן, במימון ממשלתי, לרבות ממדינות האיחוד האירופי, לארגונים לא ממשלתיים בישראל. ג. מהכתבה ניתן להבין כי בסופו של הדיון בוועדה התקבלה החלטה "להבהיר למדינת ישראל כי במידה והחוקים יאושרו ייפגעו כל תוכניות שיתוף הפעולה בין האיחוד האירופי לישראל...", בעוד שלמעשה לא התקבלה בסופו של הדיון כל החלטה. המצוטט בכתבה הייתה הדעה שהובעה במהלך הדיון על ידי כ- 4 חברי וועדה, כאשר מספר דומה של חברי וועדה הביעו במהלך הדיון עמדה הפוכה. 3. מנגד טוען הנילון, כי המתלונן מנסה באופן חסר בסיס לכפות על מערכת האתר לפרסם את משנתו ואת הארגון שהוא עומד בראשו. לטענת הנילון, נושא הכתבה לא היה הדיון שנערך ביום 23.6.10 – אלא, כאמור, גינויים לישראל שהושמעו בכל קצוות תבל, בקשר עם פרשת המשט לעזה, כאשר הדיון בוועדה הובא בכתבה רק כאחת מארבע דוגמאות לכך. הנילון הפנה, במהלך הדיון את תשומת הלב לכך שהדיון נשוא התלונה, כלל לא הוזכר בכותרת הכתבה, באופן המחזק את גירסתו, כי אין המדובר בכתבה אודות הדיון. בנסיבות אלו, נטען, לא הייתה על הנילון החובה לתאר תיאור מלא של מהלך הדיון, וניתן היה להסתפק בתיאור החלקים בדיון הרלוונטיים לנושא הכתבה – החלקים בהם הותקפה מדינת ישראל בקשר עם יחסה לארגוני זכויות האדם. 4. במהלך הדיון הבהיר הנילון, כי מהלך הדיון בוועדה וההחלטות שהתקבלו במסגרתו, אם בכלל, אינו ידוע לאתר, הואיל והכתבה התבססה על דיווח שהועבר אליה ממרכז מוסאוא ומוועד הציבורי נגד עינויים. במהלך הדיון הודה הנילון כי לא ניסה לאמת מידע זה כלל, אך טען כי במסגרת כתבת דיווח מסוג זה, אינו רואה פסול בהתבססות בלעדית על מקורות אינטרסנטיים ללא אימות. כמו-כן, הודה הנילון, ברוב הגינותו, כי ניסוח אותו חלק בכתבה ממנו ניתן להבין כי התקבלה החלטה כנגד ישראל, בעוד שלמעשה לא ידוע לנילון אם התקבלה החלטה כאמור (כאשר המתלונן מכחיש כי התקבלה החלטה כלשהי), ראוי בראיה שבדיעבד ל"חידוד נוסף" כהגדרתו. בדומה הודה כי היה ראוי "לחדד חידוד נוסף" את הניסוח בדבר "שני ארגונים" שהוזמנו לדיון, באופן שלא ייתפרש כאילו היו אלו הארגונים היחידים שהוזמנו. 5. בתגובה לטענות הנילון, טען המתלונן, כי הדיון בוועדה כלל לא היה קשור לאירועי המשט. לטענת המתלונן, המדובר היה באירוע שתוכנן חודשים רבים קודם לכן, כאשר הן רשימת המוזמנים והן סדר היום נקבעו מבעוד מועד. כמו-כן, הסב המתלונן את תשומת הלב, כי אירועי המשט כלל לא נדונו במהלך הדיון בוועדה. מכאן, טוען המתלונן, אין כל בסיס בטענה כי הדיון בוועדה סוקר כחלק מההשפעות השליליות של המשט הטורקי – הואיל ולא היה לו כל קשר אליו. בתגובה הודה הנילון כי לא ידוע לו אם המשט הטורקי השפיע על קיום הדיון או על הנושאים שעלו בו, ואם נושא המשט נדון כלל במסגרת הוועדה. עם זאת, לשיטתו, אין הדבר מעלה או מוריד, הואיל והשפעתו השלילית על תדמית ישראל בזירות הבינלאומיות של המשט הטורקי, ניכרה גם בדיונים שלא נגעו ישירות לאירועי המשט. 6. נוסיף, כי לצערנו לא הופיעו לדיון כותבי הכתבה או עורך הכתבה. נציג הנילון אף הבהיר כי לא ידוע לו מי ערך את הכתבה. ממילא עמדותיו באשר לטעמים שהובילו לניסוח ועריכת הכתבה בדרך בה נוסחו, הינן בגדר השערה בלבד. דיון 7. כלום רשאי עיתונאי או עורך, לבור עיקר מטפל כאשר הינו מסקר אירוע, תוך הצגת עיקרי האירוע או החלק הרלוונטי לכתבה באירוע? אין ספק כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. אין עיתונאי מחויב לסקר במלואו כל אירוע אותו הוא סוקר, משל היה מתמלל – ויש מקום להפעלת שיקול דעתו באשר לחלקים העיקריים או הרלוונטיים יותר לנושא הכתבה. שאלה אחרת, והיא לטעמנו במרכז הדיון שלפנינו, מקום בו בחר עיתונאי לסקר נושא מסוים בדיון, האם רשאי הוא לדווח דיווח חד צדדי על אותו הנושא, תוך השמטת פרטים רלוונטיים? על שאלה זו, לו תישמע דעתי, יש להשיב בשלילה רבתי. 8. מקום בו בחר הנילון לסקר את הדיון במטרה לדווח, אם אומנם קיימים הדים שליליים למשט הטורקי באותו הדיון – מחובתו להביא לידיעת הקוראים את שאירע בדיון כהוויתו באופן מאוזן. ציטוט בלעדי של אותם דוברים כנגד מדיניות ישראל, תוך הסתרת קיומם של דוברים אחרים ודעות אחרות, מעוות את הדיווח באופן שאינו מאפשר לקורא להבין את שאירע כהוויתו. 9. חמורה יותר בעיננו העובדה, כי מניסוח הכתבה עולה כאילו כלל "חברי הפרלמנט דרשו להבהיר לממשלת ישראל כי במידה והחוקים יאושרו יפגעו כל תוכניות שיתוף הפעולה בין האיחוד האירופי לישראל. חברי הפרלמנט דרשו להתנות תמיכה בפרויקטים של מחקר, שיתוף פעולה בתעשייה, בחינוך ובתרבות בהבטחת חופש התארגנות מלא ומקיף". הדרך הטבעית להבנת ניסוח זה היא כי התקבלה החלטה ברוח זו בוועדה, או כי לכל הפחות זו הייתה דעתם של כלל "חברי הפרלמנט" כפי שהובעה במהלך הדיון. אין צריך לומר, כי להחלטה זו במוסד חשוב של האיחוד האירופי משמעות מהותית ביותר למדינת ישראל. לא הייתה מחלוקת בפנינו כי לא התקבלה כל החלטה בדיון. יתר על כן, המתלונן מעיד, ואין לנו סיבה לפקפק בעדותו (כאשר הנילון טוען כי לא ידוע לו מה אירע בדיון), כי הדברים משקפים דברים שנאמרו על ידי כ- 4 חברי פרלמנט בוועדה, כאשר 3-4 חברי פרלמנט הביעו עמדה הפוכה במהלך הדיון. תיאור ממנו משתמעת קיומה של החלטה מקום בו לא הייתה החלטה, ותיאור דברי "חברי הפרלמנט" תוך ציטוט מיעוט החברים בלבד – מהווה דיווח חד צדדי, ומצייר בפני הקורא תמונה הרחוקה מן האמת העובדתית. 10. טוען הנילון, כי לאור היותה של הכתבה כתבה רוחבית אודות השפעתו השלילית של המשט הטורקי על תדמית ישראל, היה פטור מלהציג את "סיקורם של תומכי ישראל" (סעיף 10 לתגובה). אין בידנו לקבל טענה זו. ראשית, כאמור, הנילון לא התמודד כלל במישור העובדתי עם טענת המתלונן כי הדיון, מועדו, דובריו ותוכנו לא עסקו כלל, לא נקבעו ולא הושפעו מהמשט הטורקי. אולם חשוב מכך, אפילו נניח כי הושפע הדיון בוועדה מן האווירה הבינלאומית שנוצרה בעקבות המשט, ואפילו היה הדיון רק אחת הדוגמאות בכתבה להשפעתו השלילית של המשט – כיצד פוטרות הנחות אלו את הנילון מלדווח באופן מדויק ואמין את שאירע באותו הדיון? מקום בו בחר העיתונאי, על פי שיקול דעתו, לדווח על דיון או חלק ממנו, חובתו לדווח על אותו החלק באופן מדויק ומאוזן. ודוק: היקף הדיווח נתון לשיקול דעתו של העיתונאי, וכמוהו גם נושא הדיווח – אולם דיווח מדויק ונטול פניות (במסגרת היקף הדיווח עליו החליט) הינו חובתו של העיתונאי ואינו נתון לשיקול דעתו. נציין, כי עמדה הפוכה יכולה להביא לתוצאה אבסורדית, לפיה הכתרת הכתבה בכותרת של "השפעות שליליות של ...." פותרת את העיתונאי מכל חובותיו האתיות לבדיקת העובדות, ודיווח מהימן ומאוזן שלהן. ברור שאין להסכין לתוצאה מעין זו. 11. ולבסוף, נציין, כי לא נחה דעתנו באשר להיקף הסתמכות הנילון על שני מקורות אינטרסנטיים ללא אימות כלשהו, לצורך כתיבת הכתבה – זאת כאשר לא הייתה מחלוקת בפנינו כי לא היה כל קושי לאמת את מיהות הדוברים בדיון וההחלטות שהתקבלו (או לא התקבלו) במסגרתו. להבנתנו, מן הראוי כי אתר מכובד כנילון, יבצע אימות למידע המתקבל קודם לפרסומו, כמצוותו של סעיף 5(א) לתקנון. מקובל עלינו כי אימות זה אפשר ויהיה מצומצם או רחב כתלות בהיקף הכתבה, והשפעתה הצפויה ובהתאם לכלל נסיבות העניין. עם זאת, אולם לא ניתן להסכין עם היעדרו של ניסיון כלשהו לאימות – בעיקר כאשר זה נמצא בהישג יד באופן קל ופשוט – תוך הצגת הדברים בכתבה כדיווח אובייקטיבי של עובדות הידועות, כביכול, לכתבים. העבירה האתית ושיקולי ענישה 11. לאור האמור לעיל, מצאתי כי הנילון הפר את החובה הקבועה בסעיף 4(א) לתקנון האתיקה, הואיל ופרסם ביודעין או ברשלנות דבר שאינו מדויק או מטעה, ואת החובה הקבועה בסעיף 6(ג) לתקנון האתיקה לפרסום הוגן וללא הטיה. כמו-כן, מצאתי כי הנילון הפר את החובה הקבועה בסעיף 5(א) לתקנון האתיקה, הואיל ונסמך על שני מקורות בעלי אינטרס זהה, ולא ניסה לאמת את התכנים החד צדדיים שנמסרו לו ממקורות אלו. לא מצאתי, כי פעילות העיתון נעשתה עקב לחץ פוליטי, כלכלי או אחר, ומכאן שאין בסיס לטענת המתלונן להרשעה על פי סעיף 4(ב) לתקנון האתיקה. 12. לאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון להרשיע את הנילון כאמור ולהטיל עליו עונש של אזהרה, כמצוות סעיף 50(א) לתקנון מועצת העיתונות. אציין, כי העונש הקל, באופן יחסי, שהטלנו על הנילון, מקורו בין היתר בעובדה כי כותרת הידיעה לא עסקה בדיון בוועדת זכויות האדם כלל, ומכאן שהנזק שנגרם כתוצאה מהעבירות האתיות שתיארנו נמוך מהנזק שיכול היה להיגרם. כמו-כן, הואיל והדיון בו עסקינן מהווה רק דוגמה אחת הנזכרת בכתבה רוחבית, אפשר ויש לראות בכך נסיבות מקלות באשר לבחינה השטחית של העובדות המדווחות, ביחס למצב בו הייתה הכתבה עוסקת באופן מעמיק בדיון זה בלבד. בהתאם לסעיף 51(א) לתקנון מועצת העיתונות, אנו מורים לנילון לפרסם החלטה זו, תחת כותרת "בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות: "אתר "הארץ" פירסם דיווח חד צדדי ללא בדיקה מספקת", וזאת בגודל ובמיקום דומים לכתבה המקורית. ההחלטה תפורסם בתוך 14 ימים ממועד המצאת ההחלטה לנילון (אלא אם יוגש ערעור), ולוודא כי הפניה (link) להחלטה תופיע באתר הבית של הנילון במשך 24 שעות ממועד פירסומה. עו"ד יגאל בורוכובסקי, יו"ר עו"ד משה רונן, חבר אני מסכים עם מרבית דבריו של יו"ר בית-הדין, עו"ד יגאל בורוכובסקי, אם כי אינני יכול להגיע לתוצאה שאליה הגיע. במהלך הדיון הצטיירה לפנינו תמונה עגומה של עבודה עיתונאית. תחת שמם של שני כתבים נכבדים של עיתון הארץ, הופיעה ידיעה שככל הנראה מבוססת בעיקרה על חומר שאף אחד מהם לא כתב. הנילון הודה בפנינו, בהגינותו, כי המקור העיקרי לטקסט שפורסם הוא הודעה לעיתונות שהתקבלה מגוף בעל עניין פוליטי וצבע פוליטי מאוד מוגדר. החומר הגיע אל עורך אנונימי באתר האינטרנט הנילון (שעורכו הראשי הודה בפנינו כי אין הוא יכול לאתרו), וזה התייחס אליו כחומר עיתונאי בדוק. ניתן היה לבדוק את נכונות הידיעה, משום שהדיון עליו דווח היה פומבי, ושודר בשידור חי באתר האינטרנט של הפרלמנט האירופי. ניתן היה לנסות לעיין בפרוטוקול הדיון. אבל העורך, שחיבר את הידיעה, הסתמך בעיקר על הודעה לעיתונות שהועברה על-ידי מרכז מוסאוא ו/או על-ידי הוועד הציבורי נגד עינויים. החומר פורסם לא כציטוט של הודעה מגורם בעל-עניין, אלא כאילו היה חומר עיתונאי בדוק. עם זאת, אינני יכול להרשיע את הנילון בעבירות-האתיקה שהמתלונן ייחס לו. המתלונן, פרופ' ג'ראלד שטיינברג, אישר בפנינו, בהגינותו, כי הדיווח נושא הדיון הזה, כפי שהופיע באתר "הארץ", היה מדויק – אם כי לא מקיף. הפרטים שפורסמו היו נכונים – אם כי לא מלאים. מה שפורסם היה האמת – אבל לא האמת כולה. הפרט היחידי שלא היה נכון בידיעה הוא הקביעה, שוועדת זכויות האדם בפרלמנט האירופי זימנה לדיון שני אירגוני זכויות-אדם ישראליים, בעוד שבפועל זומנו גורמים ישראליים נוספים, ובהם גם המתלונן. קובלנתו של המתלונן היא על כך שהדיווח לא היה מלא, כלומר לא התייחס גם לדבריו ולדברי סגן השגריר הישראלי באותה ישיבה. גם הדיווח על תוצאות הדיון היה, לדעת המתלונן, מוטעה: נאמר בו כי חברי הפרלמנט הזהירו את מדינת ישראל כי ינתקו את שיתוף הפעולה עימה אם תפגע בחופש ההתארגנות. לטענת המתלונן לא היתה כל החלטה כזאת. בדבריו של המתלונן לפנינו, לא נשמעה הטענה כאילו הדבר נעשה "בשל לחצים פוליטיים, כלכליים או אחרים, וכן בשל חרם, או איום בחרם מודעות". משמעות הדבר, כי לא נטען כלל, כי נעברה עבירת-אתיקה לפני סעיף 4 (ב) לתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות. טענתו המרכזית של המתלונן היא, איפוא, כי הפירסום היה מטעה או מסולף, בניגוד לסיפא של סעיף 4 (א) לתקנון האתיקה. בדיון לפנינו הוא הוסיף טענה נוספת, כי הנילון לא בדק את נכונות הידיעה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה, כפי שהוא נדרש לעשות לפי סעיף 5 (א) לתקנון האתיקה. בית-דין זה הוא בית-דין לאתיקה. בפסק-דינו בתיק 33/2004, ורדינון נגד גלובס, פסק בית-דין זה כי "תפקידנו המרכזי, כבית-דין לאתיקה, אינו למצוא את האשם ולהעניש אותו. תפקידו של בית-דין לאתיקה הוא ללמוד מהניסיון המצטבר ולקבוע נורמות לעתיד. בעוד שבית-משפט, היושב לדין פלילי, צופה פני עבר (ובוחן את העובדות, כדי להסיק מהן מסקנות משפטיות ועונשיות לגבי הנאשם), הרי בית-דין לאתיקה מקצועית צופה פני עתיד, ומטרתו המרכזית היא קביעת אמות-מידה מקצועיות וכללי 'עשה' ו'אל תעשה' הנוגעים למקצוע". השאלה המרכזית, שבה עלינו לקבוע הלכה היא, לדעתי, האם משתתף בדיון או באירוע אחר, החש נפגע מכך שהעיתונות התעלמה מדבריו, יוכל לקבל סעד מבית-הדין של מועצת העיתונות אם יטען שדבריו היו חשובים וראויים לסיקור, ולכן הפירסום היה מטעה או מסולף. אין לי ספק, שסובייקטיבית המתלונן חש שהדיווח באתר הארץ היה מסולף, בעיקר משום שדבריו בדיון בפורום האירופאי היו ראויים לסיקור אך לא סוקרו. כנראה שגם אובייקטיבית זהו המצב. אבל מי יקבע מתי דיווח שבו מושמטים דבריו של אחד המתדיינים הוא מסולף? המתדיין עצמו, שיחוש ויתלונן במועצת העיתונות? בית-הדין של המועצה? לדעתי, חופש הביטוי של כל עיתונאי ושל כל עורך, וחובתם המקצועית, היא לברור ולמיין את שפע המידע המגיע אליהם, ולפרסם מה שנראה בעיניהם חשוב ומעניין. זהו חופש העיתונות. שיקול דעתו של כל עיתונאי ושל כל עורך הוא ייחודי, ואין זה מתפקידו של בית-דין להעריך אותו ולקבוע אם הוא נכון או שגוי. כל עוד לא נטען שהעיתונאי או העורך הפעיל שיקול פסול (למשל העלים מידע תמורת שלמונים או רווח בלתי כשר אחר), זכותו של כל כתב ושל כל עורך לברור בתום-לב את החומר, ולהחליט מה יפורסם ומה "יישאר על ריצפת חדר-העריכה". כתב נשלח לסקר אירוע – אסיפה פומבית, דיון במליאת הכנסת או דיון בבית-המשפט. תפקידו העיתונאי הוא לברור מתוך הדברים הרבים שנאמרו באותו אירוע, ומתוך הדוברים הרבים שהשתתפו בו, את מה שנראה בעיניו חשוב ומעניין. את הדברים האלה הוא יעביר לעורך. תפקידו העיתונאי של העורך הוא לברור מתוך החומר שהעבירו אליו כל הכתבים את הדברים שנראים בעיניו חשובים, מעניינים וראויים לפירסום. זוהי העבודה העיתונאית. מטבעה, יש בה סינון, בירור ומציאת המעט הראוי לפירסום מתוך שפע של מידע, המגיע לעיתונות. האם יש לגורם מסוקר – ובייחוד לגורם שרצה להיות מסוקר, אך בסופו של דבר לא סוקר – זכות לתבוע את "עלבונו", ולדרוש מבית-הדין לאתיקה לבדוק את שיקול דעתם של הכתב ושל העורך? האם כתב ו/או עורך שפעלו בתום לב, והחליטו על פירסום או אי-פירסום של מידע מסוים, ייחשבו כאילו עברו על כללי האתיקה העיתונאית אפילו אם – בשיקול-דעת מאוחר – הם שגו בהחלטתם? לדעתי התשובה לכך שלילית. כתב ועורך ששגו בהחלטותיהם כפופים לביקורת של הממונים עליהם בכלי-התקשורת שבו הם מועסקים. כלי-תקשורת ששגה בהחלטותיו כפוף לביקורתם של צרכני-התקשורת – קוראי העיתונים, מאזיני הרדיו, צופי הטלוויזיה והגולשים באינטרנט. אותם צרכנים יכולים תמיד לקבל את המידע בכלי-תקשורת אחר. אם הם אינם מרוצים מאיכות המידע שהם מקבלים מכלי-תקשורת מסוים, הם יכולים לנטוש אותו ולעבור למתחרים. הדברים נכונים במיוחד כאשר מדובר בתלונה על אתר אינטרנט. עושר המידע באינטרנט הוא כמעט אינסופי. גולש מתעניין יכול כמעט תמיד – ובקלות – להגיע אל המידע שהוא מחפש גם אם המידע אינו מופיע באתר מסוים. משום כך, לא הייתי מרשיע את הנילון בעבירה על סעיף 4 לתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות – אי נאמנות לאמת ופירסום מידע מסולף. אשר לעבירה על סעיף 5 – אי בדיקת העובדות – התלבטתי רבות. לכאורה, המידע שפורסם לא נבדק במקור המהימן ביותר. קרוב הייתי להמלצה על הרשעת הנילון בעבירה לפי סעיף זה. אך בסופו של דבר החלטתי לקבל את טענתו של הנילון, כי מטרת הידיעה היתה לסקור את הביקורת שנמתחה על מדינת ישראל באותם ימים, בעקבות המשט הטורקי. לדעתי, רשאי עורך של כלי תקשורת להחליט על פירסום ידיעה, שמטרתה סקירה של ביקורת הנשמעת ממקורות שונים בעניין אחד. משזו היתה מטרת הידיעה, המקור הטוב ביותר לביקורת שהשמיע מרכז מוסאוא הוא מרכז מוסאוא עצמו. המקור הטוב ביותר לביקורת שהשמיע הוועד הציבורי נגד עינויים הוא הוועד עצמו. מכיוון שהמטרה לא היתה לסקר את הדיון בוועדת זכויות האדם של הפרלמנט האירופי, ייתכן שבאמת לא היה צורך לבדוק את הפרוטוקול של הדיון, או לצפות בשידור החי של הדיונים, שהועבר באינטרנט. כשיש ספק, הוא פועל לטובת הנילון. אני מסכים עם עו"ד יגאל בורוכובסקי כי אם הדיווח מהדיון באירופה נעשה כולו על סמך דיווחים של גורמים בעלי עניין, היה נכון לציין זאת בגוף הכתבה. מן הראוי היה לכתוב כי "ממרכז מוסאוא נמסר..." או כי "לפי הודעה של הוועד הציבורי נגד עינויים..." אני חושב שיש להעיר לנילון על כך – אך אינני סבור, בנסיבות כפי שתוארו כאן, כי נוכל להרשיע את הנילון בעבירה על תקנון האתיקה, בלי שהזהרנו אותו על כך במהלך הדיון, ובלי ששמענו את תגובתו בנקודה זו. אשר על כן, הייתי מציע לחבריי לזכות את הנילון מעבירות-האתיקה שיוחסו לו בתלונה, על אף הביקורת הכלולה בפסק-דין זה. עו"ד משה רונן, חבר מר אורי בינדר, חבר אני מצטרף לדעתו של עו"ד יגאל בורוכובסקי מהטעמים המפורטים בה. הוחלט והוכרע ברוב דיעות כדעתם של עו"ד בורוכובסקי ומר בינדר, כנגד דעתו החולקת של עו"ד רונן.